בעיירה קמינסק התגוררו שני אחים גברתנים, עשויים ללא-חת, פיירמן שמם. הם היו ידועים ומוכרים לכול. בכל משימה שבה נדרשו אומץ, גבורה או שניהם גם-יחד, היו בני הקהילה פונים אל האחים פיירמן.
יום אחד התייצבו כמה מנכבדי הקהילה על מפתן בית משפחת פיירמן. הם ביקשו לשוחח עם האחים הגברתנים, "בעניין דחוף וסודי". לאחר שהוכנסו פנימה סיפרו הנכבדים לשניים מעשה נורא: פלוני-אלמוני, מתושבי העיר, מבקש להשתמד (רח"ל). היהודי נתן את עיניו בצעירה נכרייה, ובעבורה הוא מוכן לנטוש מורשת אבות ולנתק את עצמו מעמו ומאלוקיו. כל השיחות שניהלו רבים וטובים עם אותו יהודי, העלו חרס. ליבו אטום, אוזניו ערלות ועיניו עצומות לגמרי.
"כיצד נוכל אנו לעזור, במקום שבו נכשלו כל החכמים?", תהו האחים.
"נותרה עוד דרך אחת אחרונה", לחש המבוגר שבחבורה - "להביאו אל הצדיק היושב ברדושיץ".
"כלום סבורים אתם שאדם המסרב להקשיב ולהשתכנע כאן, יקום וייסע עד רדושיץ, כדי להעניק לצדיק הזדמנות לשנות את דעתו?!", תמהו האחים.
"יפה מאוד!", ענה הנכבד, "לשם כך, בדיוק, באנו אליכם... אין מנוס אלא לחטוף את האיש ולהביאו אל הצדיק בכוח!".
קיבלו עליהם האחים את המשימה. הם ידעו כי אם ייכשלו בה ימיטו על עצמם, במו-ידיהם, אסון כבד. ובכל-זאת הסכימו להסתכן כדי להציל נפש מישראל. לאחר שקיבלו גם את ברכת הוריהם, יצאו השניים לדרך.
הגיעו לביתו של העומד להשתמד והציגו את עצמם כידידיו, שוחרי טובתו. תוך כדי שיחה על דא ועל הא הציעו לו לצאת לשוטט קמעה ברחובות העיירה. נתפתה האיש והסכים. כך התהלכו להם השלושה מרחוב לרחוב, עד שהגיעו לפאתי העיירה. הם לא עצרו אלא המשיכו הלאה לאזור השדות.
שם, הרחק מעין רואה, כבר ציפתה להם עגלה רתומה לשני סוסים, ועגלון יהודי מנוסה. בטרם הספיק מיודענו לקלוט את הנעשה, אחזו בו ארבע ידי פלדה והעלוהו לעגלה. שם קשרו את שתי רגליו לבל יוכל לברוח. בינתיים הניף העגלון את שוטו באוויר והסוסים פתחו בדהרה מהירה.
זעקות הזעם והשבר של האיש החרידו את האיכרים הגויים בכל מקום שבו חלפה העגלה. לכל מי שניסה לתהות על פשר הזעקות סיפרו האחים כי 'דיבוק' אחז בחברם וכי הם מובילים אותו אל ה'ראבין' היושב ברדושיץ, כדי שיוציא מגופו את ה'דיבוק'. האיכרים הפולנים, בשמעם את המילה 'דיבוק', נפוצו בבהלה לכל עבר, כשהם ממלמלים תפילות ולחשים ליראתם.
בהגיעם לרדושיץ הורידו האחים את האיש והביאוהו לבית הרבי. כאן ציפתה להם בעיה חדשה: הגבאי, שלא היה בסוד העניין, החליט שלא להתיר לשני הגברתנים ולשבוי שגררו עמהם להיכנס פנימה. האחים, בהבינם את הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשיהם, לא התרשמו יתר על המידה ממחאות הגבאי. דחיפה קלה הצידה, נגיעה בידית הדלת וכבר הם בתוך הקודש פנימה.
גוללו האחים לפני הרבי את סיפורו העגום של בן-עיירתם המבקש להשתמד וסיפרו גם על הדרך שבה הביאוהו הלום. "יפה נהגתם", שיבחם הרבי והורה להם לשחרר את האיש מכבליו. "הוסיפו לשמור עליו כאן, עד אשר אשוב", הוסיף כעבור רגע, ומיד פנה לשאול את האיש לשמו ולשם אימו.
או-אז עזב הרבי את החדר ופנה לבית-המדרש. בהגיעו לשם פתח את ארון-הקודש והתייצב מולו שעה ארוכה. לאחר מכן רשם הרבי את שם האיש ואת שם אימו על-גבי ארון-הקודש עצמו.
בשובו מבית-המדרש הייתה ארשת רצינית עמוקה נסוכה על פני הרבי. הוא שב ושיבח את האחים על מעשם הנועז. לאחר מכן אמר: "שובו לקמינסק ואמרו לנכבדי הקהילה כי יכולים הם להיות רגועים. כעת, האיש לא ישתמד. אפילו הס"מ (השטן) עצמו לא יצליח לקחתו מאיתנו!".
כעבור רגעים אחדים עלו השלושה אל העגלה, בדרכם לשוב לקמינסק. כל הדרך הצטנף האיש בפינתו, מכונס בהרהוריו, שותק כדג.
בהגיעם הורידו האחים את האיש במעונו והמשיכו לביתם, שם כבר ציפו להם בכיליון-עיניים נכבדי הקהילה. השניים סיפרו להם את קורותיהם ומסרו את דברי הרבי כלשונם. הנכבדים הודו נרגשות לאחים וביקשו מהם לנצור את לשונם ולנהוג משנה זהירות גם בעתיד.
סיפור מופלא ומוזר זה, סיפר הרב נח-גד ויינטראוב מירושלים, ששמעו ישירות מפיו של מענדל פיירמן – אחד משני האחים. וסיים הרב ויינטראוב את הסיפור במילים האלה: "הכרתי היטב את היהודי שעמד להשתמד, והוא נהפך ליהודי ירא-שמים ושלם במעשיו. אף בניו ובנותיו הלכו בדרך ה'". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
