כי תצא למלחמה (כא,י)

"כי תצא" - מדבקותך בהקב"ה, מיד "למלחמה" - תצטרך להילחם עם הרע.

('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז)

* * *

כי תצא למלחמה (כא,י)

במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י)

נאמר בספרים שמלחמה זו רומזת למלחמת היצר, ובכל-זאת אומר רש"י שמדובר במלחמת הרשות.

אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:

העבודה בבחינת "אתכפיא" (הסחת הדעת והלב מעניינים בלתי-רצויים) היא "מלחמת חובה", כדכתיב (שלח טו), "ולא תתורו אחרי לבבכם", אך עבודה בבחינת "אתהפכא" (להפוך ולשנות את רצונות הלב מיסודם) היא "מלחמת רשות", שכן אינה שווה לכל נפש.

(אור-התורה דברים עמ' תתסד)

* * *

ועוד: ידוע שעבודת התפילה נקראת "בירור בדרך מלחמה", שכן הנפש האלוקית מתלבשת אז בנפש הבהמית, והתלבשות זו דורשת מלחמה ויגיעה; ואילו לימוד התורה נקרא "בירור בדרך מנוחה", שהרי הלומד ממשיך אור אלוקי בנפשו, ויצר הרע מתברר מאליו.

מובן אפוא כי בירור בדרך מלחמה ("כי תצא למלחמה"), היא "מלחמת רשות", שהרי יש גם דרך אחרת - בירור בדרך מנוחה.

(לקוטי-שיחות כרך יד עמ' 85)

* * *

כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שכן כך יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה.

וכך היה אומר:

"כי תצא למלחמה" - כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה כזו שהיא "על אויביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.

(מפי השמועה)

על אויביך (כא,י)

כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהחלה המלחמה עצמה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" - למעלה מהאוייב.

(לקוטי שיחות כרך ב, עמ' 697)

ושבית שביו (כא,י)

ביד האדם לא רק לנצח את היצר, אלא גם לקחתו בשבי, כלומר - לנצח את היצר בעזרת היצר עצמו. שכן תפקידו של היצר לפתות את האדם לחטוא, והוא זריז במלאכתו זו כדי לעשות שליחות בוראו. מזה גופא יכול האדם ללמוד - להזדרז בקיום רצון הקב"ה ולא להישמע לפתויי היצר. זאת ועוד: מרצונו של היצר-הרע ניתן ללמוד מהו רצונו של היצר-הטוב.

(כתר-שם-טוב עמ' יז,נה)

* * *

"ושבית שביו" - תוכל להוציא מיד הקליפה דבר השבוי אצלה, כמבואר בתניא (פרק ז) ש"מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאוות גופו... יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור... עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה'".

(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 697)

לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו (כב,ד)

"לא תראה את חמור אחיך" - אם ראית יהודי הדומה לבהמה טמאה; "או שורו" - יהודי הדומה לבהמה כשרה; "נופלים בדרך" - כלומר, שנפלו מדרגת אדם לבחינת בהמה; "והתעלמת מהם, הקם תקים עמו" - אסור לך להתעלם אלא חובתך לעזור להם ולהקימם מנפילתם. מן השמים גרמו שתראה בנפילתם כדי שתעזור להם; "לא תראה... והתעלמת" - לולא היה הדבר שייך לך, לא היית רואהו.

(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 633)

והאם רובצת על האפרוחים (כב,ו)

"אם" רומז לבינה, ו"אפרוחים" - למידות אהבה ויראה. שכן ההתבוננות בגדולת ה' "מולידה" אהבת ה' ויראתו. הרמזים לכך:

א) "אפרח" בגימטרייה חס"ד גבור"ה (אהבה ויראה). ב) האותיות א' ופ' של תיבת "אפרח" הן ראשי תיבות אהבה ופחד. ג) בתיבת "האפרחים" ישנן האותיות יראה.

(לקוטי לוי-יצחק לתניא עמ' לב)

כי תבנה בית חדש (כב,ח)

הרבי מהר"ש הלך פעם ברחוב בלוויית אחד מחסידיו, ובדרכם עברו ליד מקום שבו עסקו פועלים בהקמת בית. הרבי שם לב שחתיכות קטנות של עץ נפלו מידי הפועלים, מקצתן נפלו אל מתחת לבניין ונשארו שם, ומקצתן נפלו לצד הדרך, והעוברים והשבים ליקטו אותן לצורך בישול והסקה.

אמר הרבי:

הלא תראה שהקיסמים שאותם מלקטים זוכים להתברר, שכן יהודים משתמשים בהם לצורך בישול לכבוד שבת וכיוצא בזה; ואילו הקיסמים שנופלים מתחת לבניין אינם זוכים להתברר. זהו שנאמר "כי תבנה בית" - כשעוסקים בבניית בית, "חדש" - ראשי-תיבות "חאפ די שפענער" (=תפוס את החתיכות הדקות)...

(מפי השמועה)