שורש נרות חנוכה במצות התורה
במצוות נרות חנוכה מצינו שלושה פרטים. המצווה היא: א) להדליק נרות, ב) על פתח הבית, ג) משמאל.
ויש לומר ששלושה פרטים אלו בנרות חנוכה, שהיא מצווה מדברי סופרים, נובעים משלוש מצוות דאורייתא.
א) עצם הדלקת נרות חנוכה נמשך מנרות המקדש, כפשטות העניין. ב) ההדלקה בפתח הבית, דווקא, קשורה למצוות מזוזה. ואמנם, כך מבואר בתורת החסידות – "במזוזת הפתח יש שתי מצוות, אחת דאורייתא והיא מצוות מזוזה והשני מצווה דרבנן כעין דאורייתא, והיא מצוות נרות חנוכה". ב) זה שמדליקים נרות חנוכה משמאל הפתח מורה כי מצווה זו משפיעה גם על צד ה'שמאל' ומאירה אותו. תכונה זו מצאנו במצוות תפילין, שמניחים על יד שמאל (ובמיוחד על-פי המבואר בזוהר שעושים כן כדי לשעבד לקב"ה גם את יצר הרע שבחלל השמאלי שבלב). תכונה זו ניתן לראות אף בתפילין של ראש, כי מצווה זו מביאה לידי כך ש"וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
(ליקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 226)
ואין לנו רשות להשתמש בהן
העובדה שנרות חנוכה אסורים בהנאה מורה שקיום המצווה הוא באופן ד"שלא על מנת לקבל פרס", לא פרס גשמי (שהרי אסור להשתמש בהן) ואף לא פרס רוחני (כי אם הוא מדליק נרות חנוכה כדי לזכות בגן-עדן הרי הוא משתמש בהן!). זהו אפוא קיום מצווה לשמה.
זאת ועוד: קיום המצווה לשמה גורם חיסרון כיס. שהרי אחד הטעמים להדלקת ה'שמש' הוא כדי שלא יבוא ליהנות מהנרות. הרי ש'מבזבזים' נר כדי להבטיח את קיום המצווה לשמה – שלא ייהנה מהנרות.
הדבר מלמדנו לקח והוראה נפלאה בעבודת ה'. ידוע שבתחילת העבודה רשאי האדם לעבוד את בוראו על-מנת לקבל פרס, כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה". נרות חנוכה מלמדים אותנו כי אפילו אדם המכיר בעצמו שהוא עומד בתחילת העבודה ולא הגיע למדרגת העבודה "לשמה" (כנרמז גם בכך שנרות חנוכה, מצוותם "משתשקע החמה"), ביכולתו לעבוד את ה' לשמה – על-כל-פנים במצווה אחת. זאת אומרת שאף כי כללות עבודתו היא עדיין "על מנת לקבל פרס", בכל זאת, לעיתים ובמצוות מסויימות מסוגל הוא להגיע למדרגת "לשמה".
(משיחת מוצאי שבת-קודש פרשת מקץ תשל"ט – בלתי מוגה)
אלא לראותן בלבד
יש לדקדק בזה: הסגנון "אין לנו רשות אלא" מורה לכאורה כי יש כאן נסיגה מסויימת מהאיסור הכולל "להשתמש בהם", וכי ה"שימוש" באופן של "לראותן" – מותר?!
ואמנם, בזמן שאנו מתבוננים בנרות חנוכה ("לראותן") ו"מקשיבים" לסיפור הנרות, נחשב הדבר ל"שימוש" – שימוש רוחני. "שימוש" זה בהחלט מותר ואף רצוי.
(משיחת זאת חנוכה תשל"ה – בלתי מוגה)
מסרת גבורים ביד חלשים
הפירוש בזה בעבודת האדם:
יצר הטוב נקרא "חלש" לגבי יצר הרע (מכיוון שיצר הרע נכנס באדם לפני יצר הטוב). עבודת האדם היא להביא למסירת הגיבור ביד החלש. כלומר, לא לבטל את יצר הרע אלא למוסרו לידי יצר הטוב, שגם הוא יבוא לאהבת ה'. וכדכתיב, "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", ופירשו חז"ל – "בשני יצריך". על-ידי זה מתחזק כוחו של יצר הטוב, כמאמר: "ורב תבואות בכוח שור" (זהו יצר הרע שנמשל לבהמה).
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 298)
גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים
אפשר להפיק מכאן שני לקחים והוראות בעבודת הבורא:
א) על-אף היותנו "חלשים" ו"מעטים" בגשמיות - בני גוי קדוש אנו, "טהורים", "צדיקים", ו"עוסקי רצונך". והקב"ה עושה לנו לא רק ניסים סתם, אלא "ניסים, פורקן, תשועות ונפלאות", ועד ל"תשועה גדולה".
ב) החשמונאים אמנם עשו 'כלי' טבעי לניצחון המלחמה, אבל עשו זאת מתוך ביטחון גמור בקב"ה, שלכן לא התחשבו בעובדה שהקמים נגדם הם גיבורים ורבים (בגשמיות). ללמדך: אמנם חייב האדם לעשות 'כלי' טבעי לברכת ה', אך עם זה (והוא העיקר) עליו להיות בביטחון חזק ומוחלט שההצלחה תבוא מהקב"ה, וכדכתיב, "מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו".
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 284)
והדליקו נרות בחצרות קדשך
יש לדקדק בזה:
א) העיקר חסר מן הספר – שהשמן, שהיה מספיק ליום אחד בלבד, דלק שמונה ימים?
ב) הדלקת המנורה היתה בהיכל, לא בחצר?
ויש לומר שתפלת "ועל הניסים" נקבעה כזיכרון לנס הניצחון במלחמה ולא כזכר לנס פך השמן. לפיכך, גם "והדליקו נרות בחצרות קודשך" אינו מתייחס לנס השמן אלא לנרות של שמחה וכבוד השכינה. ומובן שנרות אלו אי-אפשר להדליקם בהיכל אלא רק בחצר. זהו גם שנאמר "בחצרות" לשון רבים, כי לגודל השמחה הדליקו נרות בחצרות רבות.
[ויש להוסיף ולומר כי מסדר נוסח התפילה בחר להזכיר את ביטויי השמחה על-ידי הדלקת נרות דווקא (אף כי לבטח בוטאה השמחה בדרכים נוספות), וזאת כדי לרמוז גם לנס פך השמן].
(ליקוטי-שיחות, כרך י, עמ' 279 ושיחת ש"פ מקץ תשכ"ו – בלתי מוגה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
