שכרך הרבה מאוד (טו,א)
מה שאתה דואג על קיבול שכרך, שכרך הרבה מאוד (רש"י)
יש לשאול, הרי אברהם אבינו היה "עובד מאהבה" (רמב"ם הלכות תשובה פ"י ה"ב), היינו עבודה לשמה, ואיך אפשר לומר שדאג מפני אי-קבלת שכרו?
ויש לומר, שאצל מי שעובד את ה' לשמה נהפך השכר חלק מעבודתו. כאשר הוא מקבל עושר וכבוד בעבור עבודתו, אין הוא חש שהוא מתעשר ומתכבד, אלא שעל-ידי כך מתרבה כבוד שמים בעולם, שכן הכול רואים שעבודת הבורא מביאה עושר וכבוד. מובן אם-כן, שהיא הנותנת: מכיוון שאברהם עבד את עבודתו מאהבה, בתכלית השלמות, לא ראה בשכר עניין אישי אלא חלק מעבודת הבורא.
ולא עוד, אלא שדווקא באמירת "שכרך הרבה מאוד" רואים את גדלותו האמיתית. שכן מהבטחה זו נראה גודל התבטלותו, אי-חשיבותו בעיני עצמו, עד ששכרו הרב אינו סתירה לעבודתו לשמה, אלא הוא חלק מעבודתו.
(לקוטי-שיחות, כרך כ, עמ' 45)
שכרך הרבה מאוד (טו,א)
בעל ה"עיקרים" מפרש (מ"ד ספל"ו), שעל-פי שורת הדין היה צריך להיות שכר המצוות ושכר העבודה זמני, כלומר שכר מוגבל, שהרי עבודת האדם היא בהגבלה, והמצוות שהוא עושה גם הן מוגבלות בזמן ובמקום. אך בחסד ה' יתברך, שהוא "רב חסד", השכר הוא נצחי ובלתי מוגבל - "שכרך הרבה מאוד".
* * *
ויש להוסיף:
זה גם הפירוש בפסוק (תהילים סב) "ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". לכאורה קשה: אם תשלום השכר הוא "כמעשהו", מהו החסד בזה? אלא - החסד הוא שתשלום השכר הוא נצחי ובלי גבול - כ"מעשהו" של הקב"ה.
(ספר המאמרים תרצ"ט, עמ' 84-85)
ויוצא אותו החוצה (טו,ה)
אמר לפניו - ריבונו-של-עולם! נסתכלתי באצטגנינות שלי, ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל (שבת קנו)
הקשו על כך התוספות: איך אפשר לומר ש"אין מזל לישראל", והרי אמרו רז"ל (מו"ק כח) "בני, חיי ומזוני - לאו בזכותא תליא אלא במזל תליא"?
ויש לתרץ קושייתם:
ודאי שיש מזל לישראל, כדמוכח גם ממה שאמרו רז"ל (שבת נג) "אדם אית ליה מזלא", וכן - "הכול תלוי במזלא" (זוהר ח"ג רפט). אלא שאינה דומה בחינת המזל של ישראל לבחינת המזל של אומות העולם. המזל של אומות העולם הוא - המזלות, שבעים השרים והכוכבים, שחלק ה' להם; ואילו ישראל אינם נתונים תחת שליטת המזלות, ומזלם הוא בחינת "אין", שלמעלה מהשתלשלות. וכך יש לפרש את מאמר חז"ל: "אין - מזל לישראל", המזל של ישראל הוא בחינת ה'אין'.
(לקוטי-תורה, דף עא,ב)
והאמין בה' ויחשבה לו צדקה (טו,ו)
כלום יש פלא וחידוש במה שאברהם אבינו, שמסר את עצמו למיתה על קידוש ה' בכבשן האש, האמין בהבטחת ה' שיהיה לו בן?
אלא תשוקתו של אברהם היתה שיהיה לו בן אשר יירש את דרך עבודתו בעבודת ה'. ועל זה הובטח "אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אבל הוקשה לאברהם: הלוא יצחק הוא בעל בחירה, וכיצד יוכל להיות בטוח שילך בעקבותיו? לכן נחשבה לו לזכות העובדה שהאמין בהבטחה זו.
כיצד, באמת, היה יכול הקב"ה להבטיח הבטחה כזו, והרי בכך, לכאורה, נשללה מיצחק הבחירה החופשית? אלא הידיעה שלמעלה אינה מכריחה את הבחירה, כידוע.
(שמועות וסיפורים, חלק ג, עמ' 203)
במה אדע כי אירשנה (טו,ח)
כיצד אפשר להבין את העובדה שאברהם ביקש אות וסימן להבטחת הקב"ה, וכי הבטחתו של הקב"ה עצמה אינה מספקת?
הביאור בזה: רז"ל אמרו (בבא-בתרא קל) "אין למדין הלכה לא מפי לימוד כו' (שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר 'מסתבר טעמא דפלוני חכם' אין תלמידיו למדין משם הלכה, דשמא אם יבא לידי מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר, רשב"ם), עד שיאמרו לו הלכה למעשה". הווי אומר: הדיבור אינו מכריח שהדבר יבוא לידי מעשה בפועל, ובהחלט ייתכן הפסק בין הדיבור למעשה. לכן צריכה להיות פעולה מיוחדת שתוריד מדיבור למעשה.
ולכן, אף שהקב"ה הבטיח לאברהם בדיבור לתת את הארץ לישראל, מכל-מקום אברהם חשש שמא לא 'יומשך' הדבר מדיבור למעשה, כי מחמת חטאיהם לא יהיו ישראל ראויים לקבל את הארץ.
ואף שההבטחה מוכרחה להתקיים (שהרי הקב"ה הוא המבטיח) - עדיין קיים החשש שמא יהיה זה רק ברוחניות, ולא 'יומשך' כלל למטה בגשמיות. וברור שאם ה'המשכה' תהיה ברוחניות בלבד, רק יחידי-סגולה יוכלו לזכות בכך, כי לא כולם יהיו 'כלים' להשפעה. מה-שאין-כן כשה'המשכה' היא בגשמיות - הרי היא לכל בני-ישראל בשווה.
לכן ביקש אברהם כריתת-ברית בעניין של מעשה-בפועל. ואז כשההבטחה מלווה במעשה-בפועל בהכרח הוא שתינתן הארץ בפועל (בגשמיות) לישראל.
(אור התורה, כרך א, דף פב)
והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (טו,יב)
והנה אימה וגו': רמז לצרות וחושך של גלויות (רש"י)
מדוע כותב רש"י "גלויות" בלשון רבים, והרי כאן מדובר בגלות מצרים בלבד?
הביאור הוא: גלות מצרים היא השורש לכל שאר הגליות. לכן אנו מוצאים (שבת פט,ב, ושם ברש"י בד"ה "ארד עמך") שלפני הירידה למצרים הבטיח הקב"ה ליעקב "ואנוכי אעלך גם עלה" - שהכוונה לכל ארבע הגלויות.
(לקוטי-שיחות, כרך ה, עמ' 183) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
