כי תצא למלחמה (כא,י)
במלחמת הרשות הכתוב מדבר (רש"י)
נאמר בספרים שמלחמה זו רומזת למלחמת היצר, ובכל זאת אומר רש"י שמדובר במלחמת הרשות.
אומר על כך כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק:
אמנם העבודה בבחינת "אתכפיא" (הסחת הדעת והלב מעניינים בלתי רצויים), היא "מלחמת חובה", כדכתיב (שלח טו), "ולא תתורו אחרי לבבכם"; אך עבודה בבחינת "אתהפכא" (להפוך ולשנות את רצונות הלב מיסודם) "מלחמת רשות" היא, שכן אינה שווה לכל נפש.
(אור-התורה - דברים, עמ' תתסד)
* * *
ועוד: ידוע שעבודת התפילה נקראת "בירור בדרך מלחמה", שכן הנפש-האלוקית מתלבשת אז בנפש-הבהמית, והתלבשות זו דורשת מלחמה ויגיעה; ואילו לימוד התורה נקרא "בירור בדרך מנוחה", שהרי הלומד ממשיך אור אלוקי בנפשו, והיצר-הרע מתברר מאליו.
מובן אפוא כי בירור בדרך מלחמה ("כי תצא למלחמה"), היא "מלחמת רשות", שהרי ישנה גם דרך אחרת - בירור בדרך מנוחה.
(ליקוטי-שיחות, כרך יד, עמ' 85)
* * *
כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק היה מייעץ לנערים המתחילים בעבודת התפילה להתבונן לפני התפילה בדרגות נעלות ביותר, שעל-ידי זה יתבטל הרע ויוכלו להתפלל בכוונה.
וכך היה אומר:
"כי תצא למלחמה" - כשיוצאים למלחמת היצר בעת התפילה, צריכים להתבונן בדרגה שהיא "על אויביך" לגמרי, שאין לרע קשר ואחיזה בה כלל.
(מפי השמועה)
על אויביך (כא,י)
כאשר תצא למלחמת היצר מתוך ביטחון שהקב"ה אכן עומד לימינך לעזור לך, הנה עצם היציאה, אפילו לפני שהחלה המלחמה עצמה, כבר תהיה באופן ד"על אויביך" - למעלה מהאוייב.
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697)
ושבית שביו (כא,י)
ביד האדם לא רק לנצח את היצר, אלא גם לקחתו בשבי, כלומר - לנצח את היצר בעזרת היצר עצמו. שכן תפקידו של היצר הוא לפתות את האדם לחטוא, והוא זריז במלאכתו זו כדי לעשות שליחות בוראו. מזה גופא יכול האדם ללמוד - להזדרז בקיום רצון הקב"ה ולא להישמע לפתויי היצר. זאת ועוד: מרצונו של היצר-הרע ניתן ללמוד מהו רצונו של היצר-הטוב.
(כתר-שם-טוב עמ' יז,נה)
* * *
"ושבית שביו" - תוכל להוציא מיד הקליפה דבר השבוי אצלה, כמבואר בתניא (פרק ז) ש"מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאוות גופו... יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור... עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה'".
(ליקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 697)
וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה (כא,יא)
"וראית בשביה אשת יפת תואר" - היופי הגשמי הוא בבחינת שביה, שהרי שורשו הוא יופי רוחני, ספירת התפארת, אלא שנפל ונשתלשל ביופי גשמי;
"וחשקת בה" - שמא תחשק ביופי הגשמי;
"ולקחת לך" - להנאתך;
לא תעשה כן, אלא תעלה את היופי לאשה - "אשה ריח ניחוח לה'", על-ידי זה שתדבק מחשבתך בשורש היופי, תפארת העליון.
('מגיד דבריו ליעקב' עמ' ז)
האחת אהובה והאחת שנואה... והיה הבן הבכור לשניאה (כא,טו)
"אהובה" - היינו נפש האלוקית.
"שנואה" - היינו נפש הבהמית.
"והיה הבן הבכור לשניאה" - לנפש הבהמית שורש נעלה יותר מלנפש האלוקית, על-פי הכלל "כל הגבוה-גבוה ביותר יורד למטה-מטה ביותר", נמצא שמבחינה זו הנפש הבהמית היא ה"בכור".
(ליקוטי-תורה - דברים, עמ' לז)
והאם רובצת על האפרוחים (כב,ו)
ידוע ש"אם" רומז לבינה ו"אפרוחים" - למידות אהבה ויראה. שכן, ההתבוננות בגדולת ה' "מולידה" אהבת ה' ויראתו.
הרמזים לכך:
א) "אפרח" בגימטרייה חס"ד גבור"ה (אהבה ויראה). ב) האותיות א' ופ' של תיבת "אפרח" הן ראשי תיבות אהבה ופחד. ג) בתיבת "האפרחים" ישנן האותיות יראה.
(ליקוטי לוי-יצחק לתניא, עמ' לב)
כי תבנה בית חדש (כב,ח)
הרבי מהר"ש הלך פעם בלוויית אחד מחסידיו ברחוב, ובדרכם עברו ליד מקום שבו עסקו פועלים בהקמת בית. הרבי שם לב שפיסות עץ קטנות נפלו מידי הפועלים, מקצתן נפלו אל מתחת לבניין ונשארו שם, ומקצתן נפלו לצד הדרך, והעוברים והשבים ליקטו אותן לצורכי בישול והסקה.
אמר הרבי:
הלוא תראה שהקיסמים שאותם מלקטים זוכים להתברר, שכן יהודים משתמשים בהם לבישול לכבוד שבת וכיוצא בזה; ואילו הקיסמים שנופלים מתחת לבניין אינם זוכים להתברר. זהו שנאמר "כי תבנה בית" - כשעוסקים בבניית בית, "חדש" - ראשי-תיבות "חאפ די שפענער" (=תפוס את הפיסות הדקות)...
(מפי השמועה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
