מדורים נוספים
	שיחת השבוע 975 - כל המדורים ברצף
	חשבון-הנפש מתחיל בפנים
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	תפקידם של השוטרים
	מלך
	רואים ללבב
	סערה שנרגעה
	תינוקות שנשבו
	נשאר בניו-אורלינס עד הרגע האחרון
	שופר של אלול

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 975, ערב שבת פרשת שופטים, ה' באלול ה'תשס"ה (9.9.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

חשבון-הנפש מתחיל בפנים

כדאי לזכור שחשבון-נפש הוא קודם-כול דבר שעושה כל נפש בינה לבין עצמה. זה אתגר המוטל לפתחו של כל יחיד בעם-ישראל. ביקורת עצמית מביאה בניין, תיקון והתחדשות

מציאות חיינו הסוערת מעמידה את העניינים הציבוריים במרכז סדר-היום. המושג 'חשבון-נפש' נהפך גם הוא לסוג של אמירה המופנית כלפי ציבורים, גופים, מוסדות וארגונים. כדאי לזכור שחשבון-נפש הוא קודם-כול דבר שעושה כל נפש בינה לבין עצמה. זה אתגר המוטל לפתחו של כל יחיד בעם-ישראל.

השבוע נכנסנו לחודש אלול, חודש הסיכום וחשבון-הנפש של השנה, חודש התשובה והרחמים. בקהילות הספרדים כבר התחילו באמירת הסליחות. רוח של הזדככות והיטהרות מתחילה לפעם בלבבות, ובאוויר כבר מורגש ריחם של הימים הנוראים הממשמשים ובאים.

אפשר לעבור את חודש אלול סתם כך, כמו את טבת ואת תמוז, אבל אז מפסידים את העושר הטמון בחודש הזה ואת התרומה העצומה שהוא מעניק לנפש האדם. מוטב לעצור ולקלוט את המסרים המיוחדים שהחודש הזה מביא עמו, ואז מקבלים החיים משמעות חדשה.

המאזן השנתי

התורה מעניקה לאדם היהודי מסגרת חיים שמאפשרת לו להתחדש, להתרענן, להשתחרר מהשגרה ומהאפרוריות. חיינו מורכבים ממחזוריות קבועה ומשעממת למדיי. יום רודף יום, שבוע רודף שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. רבים מחפשים אמצעים חיצוניים לשבירת השגרה. יש היוצאים לטייל בעולם; יש המחליפים מקצוע ומקום עבודה; אחרים עוברים מעיר לכפר ומכפר לעיר. כל זה נועד למטרה אחת - למצוא את הטעם שבחיים. האמת היא, שמי שחי על-פי התורה, משוחרר ממעמסת השגרה והאפרוריות.

מסגרת החיים היהודית מעניקה תוכן ומשמעות לכל יום ולכל שבוע. לוח-השנה היהודי מגוון להפליא. לכל חודש אופי וצביון מיוחדים. החגים והמועדים ממקדים את תשומת-הלב לתוכניהם הייחודיים. יש ימי אבל ויש ימי שמחה. גם פרשת השבוע מעניקה תוכן ומשמעות מיוחדים לכל שבוע. במיוחד בולט הדבר בחודש אלול, שמשנה את כל מערכת החיים היום-יומית.

חודש אלול מקביל למאזן השנתי בעולם העסקים. איש-עסקים לעולם לא יוכל לדעת אם הוא מתקדם או נסוג, מרוויח או מפסיד, אלא אם כן יעצור אחת לשנה את הפעילות השוטפת ויערוך מאזן מפורט על מצב העסק. כך גם בחיי הרוח - אין האדם יכול לדעת היכן הוא עומד, וודאי שקשה לו להשתפר ולהתקדם, אם לא יעצור ויערוך את חשבון-נפשו.

לשם כך ניתן לנו חודש זה. חודש שבו אנו עוצרים את מירוץ החיים השגרתי. עוצרים, בודקים את עצמנו, בוחנים את הישגינו בשנה החולפת, מתייצבים ביושר מול כישלונותינו ומגרעותינו, ומחליטים לתקן, לשפר, להוסיף.

ואת המשימה החשובה הזאת איננו עושים לבדנו. בחודש אלול הקב"ה מתקרב אלינו יותר מבכל ימות השנה. הוא נמשל למלך שיוצא אל השדה, אל העם. אין צורך לעבור מחסומים, פקידים וראשי לשכות. כל הרוצה יכול לגשת אל המלך, להתקרב אליו, לשאוב כוחות ולבקש את משאלות-ליבו. הקב"ה קרוב עכשיו לכל יהודי. קל יותר לקבל החלטות טובות, קל יותר להשתפר ולהשתנות.

לבקש רחמים

חשבון-הנפש צריך להיות אישי. לא להכות על חזה הזולת. קודם-כול צריך יהודי לבקר את עצמו. ביקורת עצמית מביאה בניין, תיקון והתחדשות, ואילו השפלת הזולת גורמת את ההפך.

עברה עלינו שנה קשה. אלפי אחינו הגיבורים, שגורשו מבתיהם, עדיין מתגלגלים ממקום למקום. גם המציאות הביטחונית והמדינית אינה מבשרת טוב. זה הזמן לפנות אל הקב"ה ולבקש רחמים על עם-ישראל ועל ארץ-ישראל, כדי שדם יהודי לא יהיה עוד הפקר וכדי שתרום קרן ישראל. נתחזק אפוא כולנו, ננצל כהלכה את חודש אלול, ושתהיה לנו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

בציפייה לגאולה

"וקראת אליה לשלום - מדבר במלך המשיח, שפותח להם לשלום... והיה אם שלום תענך - שהם כופתים את עצמם... ואם לא תשלים עמך - רוח חזזית נכנסת בהם והם מורדים במלך המשיח, מיד הורגם, שנאמר והיכה ארץ בשבט פיו" (מדרש תנחומא שופטים, יט)

יש חדש

בדיקת מזוזות

לקראת חודש אלול פותחים בתי-חב"ד ברחבי הארץ במבצע מיוחד לבדיקת תפילין ומזוזות, על-פי מנהג ישראל לבדוק את כשרות התפילין והמזוזות בחודש אלול. ראוי לזכור כי גם תפילין ומזוזות כשרות עלולות להיפגם במשך השנים, וחשוב לוודא את כשרותן לקראת השנה החדשה.

יום-עיון על חגי תשרי

ועד רבני חב"ד מקיים יום-עיון בעניינים הקשורים להלכות יום-הכיפורים וחג-הסוכות. יום-העיון יהיה אי"ה ביום שני, ח"י באלול, באולם המתנ"ס בכפר-חב"ד. עיקרו של יום-העיון יוקדש לארבעת המינים, הסוכה והסכך. הרצאה מיוחדת תוקדש להיבטים הרפואיים וההלכתיים הקשורים לצום יום-הכיפורים. ההשתתפות רק בהרשמה מראש. טל' 08-9493176.

אבודים בדרך

המפיק יהודה גרובייס מגיש את אבודים בדרך – סרט עלילתי מושקע, שמתרחש בהודו ובנפאל, בין אנשים השונים זה מזה, שנאלצים לשתף-פעולה כדי שיצליחו לעשות את ראש-השנה בבית, בישראל. טל' 972-3-9606120.

לראות נפלאות

הופיעו חמש קלטות חדשות בסדרה אראני נפלאות – סרטי טבע מרהיבים של נשיונל ג'יאוגרפיק, מותאמים לציבור שומרי התורה והמצוות. בסדרה החדשה: חיות-הבר באפריקה, זברה פסים בעשב, העולם הנסתר מן העין, שמורת סרנגטי ממעוף הציפור, סודות הטיטניק. טל'  972-3-9606120.

שלחן שבת

תפקידם של השוטרים

הפרשה מתחילה בציווי למנות שופטים ושוטרים: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". רש"י מסביר כי השופטים הם "דיינים הפוסקים את הדין", ואילו השוטרים נועדו לכפות את בעלי-הדין לקבל עליהם את דין השופט.

אין זו הפעם הראשונה שבה מוזכרים השוטרים בתורה. כבר בפרשת דברים מציין משה רבנו כי מינה "שוטרים לשבטיכם". אולם שם מייעד רש"י תפקיד אחר לשוטרים – "אלו הכופתים והמכים ברצועה על-פי הדיינים".

שני סוגים בשוטרים

לפנינו אפוא שני סוגים של שוטרים: סוג אחד, מי שמוציאים לפועל את העונשים שקבעו השופטים. אם השופט קבע שדינו של אדם לקבל מלקות, יבצעו השוטרים את העונש. סוג שני של שוטרים הוא מי שתפקידם לכפות את מרותו של השופט ולאלץ את בעלי-הדין לקיים את החלטתו. למשל, אם קבע השופט שאדם צריך לשלם כסף לחברו, והוא מסרב לעשות זאת, יכריחוהו השוטרים לקיים את פסק-הדין.

על-פי הבחנה זו יובן מדוע משה רבנו מינה רק את השוטרים מהסוג הראשון. בימי משה לא היה צורך בשוטרים מהסוג השני, מכיוון שבני-ישראל היו יראים מהשופטים ולא עלה על דעתם להמרות את פיהם. היה צורך רק בשוטרים שמבצעים את העונשים, אבל לא בשוטרים שכופים את העם לקיים את החלטות השופטים. אולם כשמשה רבנו מצווה את הדורות הבאים, כשיכולים להיות מצבים של ערעור על סמכות השופטים, הוא מצווה למנות שוטרים שיכפו על העם את מרות השופטים.

סיוע לשופטים

בכך תוסבר שאלה ששואלים על מוני המצוות, מדוע כללו את הציוויים למנות שופטים ושוטרים במצווה אחת, בשעה שיש כאן לכאורה שני מינויים נבדלים – מינוי שופטים ומינוי שוטרים.

הדבר יובן לאור המוסבר לעיל. לשוטרים האלה אין תפקיד העומד בפני עצמו. כל עניינם הוא סיוע לשופט, שאם אין בכוחו לכפות את מרותו על בעלי-הדין, הוא נעזר בשוטרים שמאלצים את בעלי-הדין לקיים את ההחלטה. לכן אין מינוי השוטרים יכול להיחשב מצווה לעצמה.

שוטרים בעבודה הרוחנית

ידוע שהציווי "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך" קיים גם בעבודתו הרוחנית של האדם. ה'שערים' הם שערי הגוף – העיניים, האוזניים, הפה וכיוצא באלה. אומרת התורה שיש למנות 'שופטים' ו'שוטרים' בפתח ה'שערים' הללו, כדי שתהיה לאדם בקרה מלאה על הדברים שהוא רואה, שומע, אוכל, מדבר וכדומה.

את ה'שופטים' מעמיד האדם על-ידי שהוא לומד את ההלכות ויודע את המותר והאסור, ומקיים זאת בפועל. אולם לפעמים יצרו מתגבר עליו ומסרב לציית לדברי ה'שופטים'. במצב כזה עליו להפעיל את ה'שוטרים' – להרגיז את יצר הטוב על יצר הרע, לבטש את היצר ולהכניעו, ועל-ידי כך מתבטלת שליטת היצר והאדם מציית להוראות התורה.

(לקוטי שיחות כרך לד, עמ' 98)

מן המעיין

מלך

יראת שמים

"שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו). אומרים חז"ל (סנהדרין כב): "שתהא אימתו עליך". כשם שהמלך אינו פוחד מפני אדם, אלא מפני מלך מלכי המלכים, כך תהא אימה זו עליך, שלא תתיירא משום אדם אלא מהקב"ה.

(רבי צבי מרימנוב)

התבטלות בעם

הכוונה הפנימית של מצווה זו היא להחדיר בעם התבטלות וקבלת-עול מלכות שמים. המלך עצמו בטל בתכלית לקב"ה. הוא נקרא מלך בהיותו מרכבה למלכות שמים. כאשר העם מתבטלים אליו, יש בדבר משום התבטלות למלכות שמים.

(דרך מצוותיך)

עשה לך רב

כשם שבזמן הבית נצטוו ישראל למנות להם מלך, כך בזמן הזה ישנו הציווי "עשה לך רב". כל אדם מישראל צריך שיהיה לו רב, שיפעל בו את הפעולה שהיה המלך פועל על העם. ציווי זה שייך במיוחד לזמננו, ערב ביאת משיח-צדקנו, שיהיה רב – ילמד תורה את כל העם, ומלך – מלך המשיח.

(הרבי מליובאוויטש)

מלכות אישית

אדם צריך לנהוג עם עצמו במידת המלכות - לשלוט ברוחו, במעשיו ובהנהגותיו.

(רבי ישעיה מרופשיץ)

לא ככל הגויים

שמואל הנביא התרעם על בני-ישראל שביקשו למנות להם מלך, אף שזו מצווה מן התורה. לפי שישראל אמרו "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים"  (שמואל-א ח,ה) - הם תבעו מלך לא בגלל מצוות התורה, אלא בשל רצונם להידמות לאומות-העולם ולהיות ככל הגויים.

(כתב סופר)

לא להשתנות

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו" (דברים יז,יח). "והיה" – בכל ימי שלטונו לא ישתנה, אלא יהיה "כשבתו על כסא ממלכתו", כמו ביום שהתיישב על כס המלוכה. שכן אין לך שליט שביום זה איננו כולו חסד וטוב-לב.

(מלאכת מחשבת)

להישאר נקי

חז"ל אמרו (ירושלמי ביכורים): "כל העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו". ביום עלותו על כיסא ממלכתו המלך הוא צדיק ונקי מכל חטא ועוון. אומרת התורה שעליו להיות תמיד נקי וצדיק, כמו ביום עלותו על כס מלכותו, שלא ידבק בו מעריצות השלטון ומתאוות המושלים.

(האדמו"ר מגור)

שתי תורות

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (דברים יז,יח). "שתי ספרי תורות, אחת שהיא מונחת בבית-גנזיו, ואחת שנכנסת ויוצאת עמו" (רש"י). למלך בישראל צריך שיהיו שתי תורות - אחת המונחת בבית-גנזיו, לו לעצמו, שיזהר בתורה לכל פרטיה, בדקדקנות יתרה; ואחת שתצא עמו אל העם. כלפי העם עליו להתנהג בנחת ולפנים משורת הדין.

(כתב סופר)

בחוץ ובפנים

סתם אדם צריך להיות תוכו כברו, אך לא-כן המלך. כלפי העם עליו לנהוג נשיאותו ברמה, וזו התורה שהיא יוצאת ונכנסת עמו. אבל בשבתו בביתו צריך להיות ליבו חלל בקרבו, עליו לדעת שגדולתו ניתנה לו מאת ה'. זו התורה שמונחת בבית-גנזיו.

(ילקוט גרשוני)

אמרת השבוע

רואים ללבב

חסיד אחד הציע את עצמו לשמש שוחט בעיירה חסידית. ראשי העיירה הסכימו, אך התנו זאת בכך שכ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש יסכים גם הוא למינוי זה. נסע החסיד אל הרבי, נכנס ל'יחידות' והציג את עניינו.

אמר לו הרבי: "אינך צריך להיות שוחט".

שאל החסיד את הרבי לסיבת התנגדותו, והרבי לא השיב. הוסיף החסיד ללחוץ על הרבי ולבקשו לגלות לו את סיבת התנגדותו. לבסוף אמר הרבי: "כתוב 'האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב'. את החלק השני של הפסוק מסרו לנו"...

מעשה שהיה

סערה שנרגעה

זו לצד זו חיו בפרנקפורט קהילת היראים וה'משכילים'. המתיחות בין שתי הקהילות רחשה מתחת לפני השטח, והמתינה להתפרצות. באותו לילה, ליל-שישי, קרה הדבר.

סמוך לבית-מדרשו של הגאון רבי נתן אדלר, מגדולי העיר, שכן אולם שמחות. אחד הצעירים ה'משכילים', לייב דראך שמו,  התחתן כמה ימים קודם-לכן עם רייזל, בתו של זיכל הגביר. באותו ליל שישי ארגן לייב מסיבה לחבריו באולם השמחות.

הצעירים שתו לשוכרה והחלו להתהולל בריקודים פרועים ובשירה רועשת. קולות ההתהוללות נכנסו לבית-המדרש הסמוך והפריעו לתלמידיו של רבי נתן ללמוד.

שניים מתלמידי הישיבה ניסו להפסיק את ההתהוללות. הם נכנסו לאולם, שהיה מלא עשרות צעירים, שתויים בדרגות שונות, וביקשו מלייב ומחבריו להפסיק את ההשתוללות. בתגובה הנחיתו עליהם הללו מכות נאמנות, ובקושי הצליחו השניים לצאת מהאולם בעור-שיניהם.

מראה התלמידים המוכים, ותחושת העלבון הצורב שנלוותה לה, הסעירו את שאר תלמידי-הישיבה. לפתע נזרקה לאוויר מילה קשה – "חרם". באותו לילה התקבץ מניין של תלמידים מבוגרים, שהתעטפו בטליתות וביצעו הליך של הטלת חרם, כפי שמצאו בספר ישן. בסוף הטקס הוצא שופר מארון-הקודש ותקעו בו את כל סדר התקיעות הנהוג בראש-השנה.

לאחר שעשו את המעשה שקטו הרוחות, מתוך אמונה וביטחון כי סוף האמת לנצח. איש מהנוכחים לא שיער עד כמה קרוב ה'סוף' הזה.

בין השעות שלוש וארבע לפנות בוקר, כאשר אפלת הלילה הגיעה לשיאה, יצא לייב דראך מהאולם בדרכו לביתו, שם המתינה לו רעייתו הטרייה והמודאגת. הוא היה שיכור לגמרי, וחבריו, שהיו שיכורים גם-כן, לא יכלו לסייע לו. בקושי רב שירך את רגליו, מתנדנד מצד לצד, ראייתו מטושטשת, חושיו מעורפלים.

בבוקר התברר האסון. סימני דם על מדרגות מרתף בית-השחיטה הובילו אל גופתו של לייב, השרועה בתחתית גרם המדרגות. רופא העיר התקשה להכריע אם הנפילה גרמה להתקף הלב או שמא להפך, שבץ הלב הוא אשר גרם לנפילה הקטלנית.

בעוד תלמידי רבי נתן ראו בכך עונש משמים, הצעירים ה'משכילים', שכבר הספיקו לשמוע על הטלת החרם, כינו זאת "רצח בדם קר". זאת, אף-על-פי שמאז ומעולם בזו לכל מה שקשור בתפילה ובכוחות רוחניים.

בצהרי יום שישי הובא לייב דראך לקבורה, בהלוויה רוויית מתח וזעם. חבריו צעדו אחר מיטתו ודיברו בקול רם על "נקמה". במי? מתי? כיצד? – הם עצמם לא ידעו. האווירה בפרנקפורט דמתה עתה לחבית מלאה אבק-שרפה שעלולה להתפוצץ בכל רגע.

אדם אחד בלבד היה מסוגל להתייצב בין המחנות הניצים ולמנוע תבערה כללית – רב העיר, רבי פינחס הורוביץ. שעה קלה לפני כניסת השבת עבר כרוז והודיע על אספת-חירום שהרב מכנס בצהרי יום השבת. לאספה נקראו, על-פי לשון הכרוז, "כל יהודי פרנקפורט, בלי יוצא מהכלל!". משמעות הדברים הייתה שרבי פינחס מצפה גם לבואם של ה'משכילים'.

השבת פרסה את כנפיה על העיר בתחושת מתח עצום. בשבת אחר-הצהריים נתמלא בית-הכנסת בכל יהודי העיר. רבי נתן אדלר היה שם, עם תלמידיו. גם ה'משכילים' נדחקו פנימה, דרוכים למוצא פי הרב.

"אסון כבד התרחש בעירנו", פתח רבי פינחס. "אין בכוחנו לחשוף את צפונות הלב של איש, ולכן איש מאיתנו אינו מוסמך לקבוע מי חטא ובמה חטא. על-אחת-כמה-וכמה שקטנים אנו מלהבין את הנהגת הבורא"...

דברי הפתיחה של רב העיר הפתיעו את חבריו של לייב, שציפו לקיתונות של תוכחה עליהם ועל מעשיהם. רבי פינחס עצם את עיניו, גופו התנועע בהתרגשות, והמשיך: "האסון הוא אסונה של פרנקפורט והוא דורש מכולנו חשבון-נפש ותשובה.  מזהיר אני בזה את הגדולים ואת הקטנים כאחד – לבל יוסיפו חטא על פשע, בהאשמות הדדיות ובמעשי נקם".

דבריו של רבי פינחס, אשר השכיל לחלק את האחריות בשווה – ולו למראית-עין – בין שני המחנות, הרגיעו את הרוחות הסוערות והשרו רוח של פיוס בקהל. הוא נתן לשני הצדדים תחושה כי הצדק המוחלט אינו בחיקו של איש מהם.

הרב פקח את עיניו וסקר את מאות הנאספים. עיניו היו לחות. "המנוח, ששגה בקלות-דעת המאפיינת את מקצת בני-גילו הצעירים, השיב את נשמתו ליוצרה נקי מעוון". גם בהמשך דבריו שילב הרב דברי נוחם והרגעה במאמרי חז"ל על גודל מעלת השלום.

לפתע נשמע קול בכי מאחת הפינות. כל העיניים הופנו למקור הבכי. זה היה יוסף דראך, אביו של לייב, שאף הוא פרק מכבר את עול התורה והמצוות. גם מעזרת הנשים עלתה יבבה קורעת-לב. זה היה בכיין של האם והכלה הצעירה.

השבת שהחלה במצב-רוח סוער ומתוח מאוד, הסתיימה – בזכות חכמתו והופעתו המרשימה של רבי פינחס – באווירת רגיעה והתפייסות. מאותו יום שינה יוסף דראך את דרכו, והוא ומשפחתו שבו בלב שלם לדרך הישר.

דרכי החסידות

תינוקות שנשבו

היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות בימינו רובם ככולם הם בגדר 'תינוקות שנשבו'. הם לא זכו לקבל חינוך יהודי, לא ספגו מילדותם ערכים של יראת-שמים וקיום מצוות, ואך טבעי הוא שאינם מרגישים מחוייבות לקיום התורה ומצוותיה. למעשה, אי-אפשר לבוא אליהם בטענות. התביעה הגדולה מופנית אל כל שומרי התורה והמצוות – מה אנחנו עושים כדי לקרב את לב אחינו לעולמה של יהדות.

כ"ק אדמו"ר הריי"צ כותב (היום יום כ"ו באדר ראשון): "צעיר בן-תורה צריך לגשת לעבוד בכרם ה' צבאות, לקרב לב אחיו לקיום מצוות מעשיות וקביעות עיתים לתורה, בשלושה כלי-שרת - אהבת ה', אהבת התורה, אהבת ישראל. לב ישראל הוא מעיין מקור מים חיים, וברית כרותה לעבודה ולתעמולה שאינן חוזרות ריקם".

"אתה יכול להצילו"

הרבי מליובאוויטש הרבה להדגיש חובה זו בשיחותיו ובאיגרותיו. כך, למשל, כשעמד על פירוש רש"י לפסוק "לא תעמוד על דם רעך" – "לראות במיתתו, ואתה יכול להצילו", אמר (שבת פרשת קדושים תשמ"ו):

הדם הוא הנפש. עניינו של הדם ברוחניות הוא – תורה ומצוות, ש"הם חיינו ואורך ימינו". מצווה התורה "לא תעמוד על דם רעך" – כשאתה רואה יהודי שנמצא בסכנת מוות ברוחניות, יהודי שאיבד את החיות האמיתית, אסור לך "לראות במיתתו", מכיוון ש"אתה יכול להצילו". בידך להשיב את נפשו ולהחיותו, על-ידי שתעסוק בהפצת התורה והיהדות.

זאת ועוד: עצם העובדה שראית (בהשגחה פרטית) יהודי שנמצא במצב כזה ("לראות במיתתו") היא הוכחה ש"אתה יכול להצילו". כי אם לא-כן, לשם-מה הראו לך אותו? הרי לא ייתכן שהראו לך יהודי רק רק כדי לגרום לך צער. בהכרח ש"אתה יכול להצילו", ולכן הראו לך אותו, כדי שתצילנו, על-ידי פעולתך בהפצת התורה והיהדות.

וממשיכה התורה: "אני ה'" – "נאמן לשלם שכר ונאמן להיפרע". ייתכן שהיצר הערמומי ינסה להניא את היהודי מעבודה זו, ויטען שאינו חייב לסכן את עצמו בעבור יהודי שני. לכן צריכים להזכיר ליצר הרע שיש גם 'מקל' – "נאמן להיפרע", שזה ירתיעו מלבלבל את היהודי שצריך לעבוד בהצלת רעהו על-ידי הפצת התורה והיהדות.

אנחנו ואבותינו

פעמים רבות נדרש הרבי לטענה, שדרך זו, לקרב יהודים לתורה ולמצוות, היא "שיטה חדשה" ש"לא ראינוה אצל אבותינו". משיב הרבי (מוצאי שמחת-תורה תשכ"ח):

וכי בענייני עצמך אתה אכן נוהג בכל דבר כאבותיך?! סבך הסתפק בדירה של ארבע אמות על ארבע אמות, אכל בשר רק משבת לשבת, וכך בנוגע לבגדים שלבש. כשסבך תפר 'סרטוק' חדש לחתונתו, היה לובשו עד מאה ועשרים. כשבעלת-הבית הייתה תופרת בגד לחתונה, הייתה מניחה אותו בתיבה גם בעבור חתונת הבת והנכדה. גם הבת והנכדה הלכו באותו בגד.

ואילו אתה – האם אתה מסתפק באותו מספר חדרים שהיו בדירת סבך? בשר מוכרח אתה לאכול בכל יום, והבגדים – לבוש אתה בשמונה-עשר בגדים בבת-אחת. בכל דרכי הנהגתך השתנה המצב, ורק כשהדברים מגיעים להושטת עזרה ליהודי שני פתאום רוצה אתה לנהוג כאבותיך?! נהג תחילה כאבותיך בכל ענייני הגוף, ואז יהיה מקום לנהוג כאבותיך גם בענייני הנשמה.

ובפרט בדורנו, דור יתום, שהוא 'יתום' כל-כך שיהודים זקוקים לעזרה. אין הם 'אפיקורסים' ולא 'מינים'. הם אינם אלא בבחינת 'תינוקות שנשבו', שנחשבים בגדר 'אנוסים', כדברי הגמרא במסכת שבת (סח,א), ואם-כן ודאי שיש לעזור להם.

חיים יהודיים

הרב ריבקין ובנו מענדל במרכז הסיוע לפליטים בטקסס

נשאר בניו-אורלינס עד הרגע האחרון

סופת ההוריקן, שהכתה את ניו-אורלינס, מצאה את הרב זליג ריבקין, שליח חב"ד הראשי בלואיזיאנה, בביתו. הוא נשאר בעיר ולא עזבה, כדי שיוכל לתת תמיכה לרבים מיהודי העיר העניים, שלא היה להם לאן לברוח. את הסופה עצמה עבר בשלום, אולם כשהגיעו המים והתחילו להציף את העיר, הורו לו השלטונות לעזוב מיד את העיר, והוא נאלץ לעשות זאת בתוך מחצית השעה.

את השיחה עמנו מקיים הרב ריבקין מבית חברו, הרב שמעון לזרוב, שליח חב"ד ביוסטון שבטקסס, שאליה הגיעו כרבע מיליון פליטים מניו-אורלינס. "חיפשנו מקלט במקום הכי קרוב שיכולנו להגיע אליו במכונית", מסביר הרב ריבקין. "הגשר הגדול במזרח העיר קרס. יצאנו דרך הגשר השני, הפונה מערבה, וכך הגענו לטקסס".

שלושים שנות שליחות

באותה שעה ממש שוקדים הרב ריבקין ואנשיו על הקמת 'ועד הצלה', שיסייע בתקופה הקרובה ליהודי ניו-אורלינס, הפזורים עתה כפליטים במקומות שונים. "הרבי שלח איתנו לניו-אורלינס, וגם עכשיו, כשהנסיבות אינן מאפשרות לנו להימצא שם פיזית, מוטלת עלינו האחריות ליהודי העיר", אומר הרב ריבקין.

בחודש תשרי הקרוב ימלאו שלושים שנים לבואו לניו-אורלינס, עם רעייתו ושני ילדיהם הגדולים, שהיו אז פעוטות. מאז זרמו מים רבים בנהר המיסיסיפי. שבעה ילדים וגם חתנים וכלות ונכדים נוספו למשפחה. שלוחים חדשים הצטרפו לעיר, ומעגל הפעילות התרחב מאוד. "בננו הגדול, הרב יוחנן, מפעיל את בית-חב"ד שבאוניברסיטת טולן. בננו הרב מענדל מסייע בהפעלת בית-הכנסת ובית-הספר היהודי, המשרתים את הקהילה המקומית. שליח נוסף, הרב יוסף נמס, מפעיל בית-חב"ד במטאיירי, פרוור של ניו-אורלינס. הרב דוד קופמן אחראי למערכת ההוצאה-לאור ועוד".

נהפכו לפליטים

כמיליון תושבים מתגוררים בניו-אורלינס ובסביבתה. כעשרת-אלפים מהם יהודים. שמותיהם של כמחצית מהם מרוכזים במחשב בית-חב"ד. בימים אלה אמורים היו לקבל לוח-שנה לקראת ראש-השנה, עלון עם זמני הדלקת הנרות וחומר יהודי נוסף. כארבע-מאות משפחות יהודיות נמנות עם מעגל פנימי יותר של קשר ופעילות, וכארבעים משפחות מרכיבות את הגרעין הקשה של חב"ד בעיר. אגב, רובן משפחות של בעלי-תשובה.

ימים קשים עוברים על הרב ריבקין ועל עמיתיו השלוחים. גם הם-עצמם נהפכו לפליטים, כשכל רכושם נשאר בעיר המוכה. בכל-זאת הם מתמסרים לסייע ליהודי העיר לחפש את יקיריהם ולפתור בעיות קיומיות.

"נחזור ונפעיל מחדש"

מה יהיה עכשיו? "קשה מאוד לדעת", אומר הרב ריבקין. "הנזקים הכלכליים נאמדים בסכומים שקשה לתפוס. יש הטוענים כי כרבע מתושבי ניו-אורלינס לא ישובו אליה כלל. אם הדברים נכונים, ייתכן שמספר היהודים בעיר יפחת".

מכל מקום, הוא מבטיח, "אנחנו נחזור לעיר ונפעיל מחדש את מפעלינו היהודיים, מתוך דגש מיוחד על מפעלי חסד. אסור לנו ליפול ברוחנו, לא כיהודים מאמינים ובוודאי לא כחסידים. בעזרת ה' ובברכותיו של הרבי, ששלח אותנו לכאן, נוסיף ונפעל עד ביאת משיח-צדקנו".

פינת ההלכה ומנהג

שופר של אלול

שאלה: מדוע תוקעים בשופר בחודש אלול?

תשובה: בראש-חודש אלול עלה משה רבנו להר-סיני בפעם השלישית, כדי לקבל את הלוחות האחרונים, והעבירו שופר במחנה לבל יטעו שוב לעשות עגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד והלוחות בידו, ובישר לישראל שנתרצו לפני הקב"ה, וקבעו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות. על-כן, כל אותם ימים שמתחילת אלול ועד יום-הכיפורים הם ימי רצון.

מנהג קדמונים לתקוע בשופר בכל חודש אלול (הספרדים בסיום הסליחות, והאשכנזים בסוף תפילת שחרית. ורצוי שכל יהודי ישמע את התקיעות), וסמך לזה שנאמר "תקעו בחודש שופר" - משמע לתקוע חודש שלם.

רק בערב ראש-השנה אין תוקעים: א) כדי להפסיק בין תקיעות של מנהג לתקיעות שהן מצוות-עשה מן התורה. ב) כדי 'לערבב את השטן' [שירגיש המקטרג שישראל בטוחים שכבר עשו את עבודת ראש-השנה לפני זמנה וכבר זכו בדין], שיסבור שכבר עבר ראש-השנה ואין עוד תועלת בקטרוגו.

מנהג ישראל לומר 'סליחות' [שעיקרן: הזכרת 'שלוש-עשרה מידות הרחמים'] בתקופה זו: הספרדים מתחילים בב' באלול, והאשכנזים מתחילים (השנה) מהשבוע שלפני ראש-השנה. ממשיכים לומר 'סליחות' בעשרת ימי תשובה, אך חסידי חב"ד אומרים רק בצום גדליה, שהוא תענית ציבור.

בקהילות האשכנזים מוסיפים בתפילות שחרית ומנחה (אחרים - בערבית) את הפרק 'לדוד ה' אורי' (תהילים כז). פרק זה רומז לחגי תשרי, ותוכנו: תשובה, שמחה וביטחון בה'.

בקהילות רבות מוסיפים באמירת תהילים. מסורת מהבעש"ט לומר מיום ב של ראש-חודש אלול שלושה פרקים ביום, וביום-הכיפורים אומרים שלושים ושישה פרקים, ומסיימים אחר נעילה.

מקורות: פרקי דר"א פמ"ו. טושו"ע או"ח סי' תקפא ונו"כ. משנ"ב שם. הוספות לשו"ע אדמו"ר הזקן חלק ג-ד עמ' 1363. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 52-54. לקוטי שיחות כד, 224 ואילך.