דווקא ברגע המשבר האיום נתגלו תושבי גוש קטיף בשיא יופיים ותפארתם. איפה תמצאו אנשים שעומדים להשליכם מבתיהם, והם מתעקשים להילחם בכוח האמונה והצדק בלבד!
היום השחור והנורא, שהמוני בית-ישראל התפללו, התחננו וייחלו שלא יגיע, לדאבון-ליבנו הגיע. בשעה ששורות אלה נכתבות מתחילה מכונת ההרס והגירוש במלאכתה האכזרית. הלב מתפלץ. הרגשות נעים כמטוטלת בין זעם אין-אונים נוכח רשעותה ואטימותה של הממשלה, לבין הכאב האין-סופי, הצורב כל-כך, על הרס היישובים הפורחים ועל הפגיעה האיומה בנפש הציבור היקר והנפלא ביותר שעם-ישראל מתברך בו.
בתוך האפלה והקדרות בוקע האור המופלא של האמונה שתושבי גוש קטיף מקרינים. אמונה טהורה, אמיתית, כנה כל-כך. בתחילה היו שסברו כי יש כאן מנגנון של הכחשה והדחקה, בניסיון לברוח מהמציאות הקשה. השבוע התברר כי האנשים האלה נטועים היטב בקרקע המציאות, ועם זה הם מאמינים אמונה שלמה בישועת ה' ושמים בו את מבטחם.
"תפקידנו ליישב את הארץ ולצפות לישועה", הם אומרים. "אם חס-ושלום לא ייענו תפילותינו והקב"ה יגזור עלינו להיעקר, נדע זאת רק ביום שאחרי, לא רגע אחד לפני-כן. לכן אנחנו לא אורזים ולא מפרקים, אלא בונים ונוטעים ושותלים". זאת הם אומרים גם כאשר חרב הגירוש והעקירה כבר מונחת על צווארם. איזו עוצמה של אמונה!
לא מפנים עורף
אפילו עיתונאים ציניים אינם יכולים שלא להתפעם. שנים של טפטוף רעל ושנאה כנגד 'המתנחלים' נמסו כדונג בחודשים האחרונים. העיתונאים שנשלחו להתגורר ביישובי גוש קטיף, כדי לדווח משם על הנעשה, פגשו פתאום אנשים שונים לגמרי מאלה שאותם ראו בדמיונם ממסדרונות המערכת. איפה תמצאו אנשים שעומדים להשליכם מבתיהם, והם מתעקשים להילחם בכוח האמונה והצדק בלבד, בלי להרים יד או אפילו להשמיע נאצה כלפי כוחות הגירוש!
דווקא ברגע המשבר האיום נתגלו המתיישבים בשיא יופיים ותפארתם. עם-ישראל יכול להיות גאה בגיבורי-החיל האלה, שעמדו בגבורה במשך חמש שנות טרור קשות, ספגו כמעט ששת-אלפים טילי קסאם ופצצות מרגמה, ואפילו העוול הזועק לשמים של הגירוש והעקירה לא שבר את רוחם. אנשים יקרים כאלה אין בעולם כולו.
עכשיו יש להם כל הסיבות שבעולם לחוש מרירות ואכזבה. הם הלכו לגוש קטיף בשליחות עם-ישראל. הם היו השכפ"ץ החי שספג את הטרור הערבי, במקום שיתפרץ לעבר אשקלון ואשדוד, באר-שבע וקריית-גת. הם שילמו על כך בדם בניהם ובנותיהם, ובחיים שבהם נפץ הטילים והפצצות הוא שגרת יום-יום. ועכשיו, במקום להעריכם ולהוקירם, הם מקבלים מעם-ישראל את כפיות-הטובה הגרועה ביותר – גירוש ועקירה.
ובכל-זאת הם נחושים להוסיף לתרום לעם-ישראל. גם אם חלק נכבד מעם-ישראל בגד בהם, הם לא מתכחשים לו. הם נוהגים כאם שמוסיפה לאהוב את בנה גם אם הפנה לה עורף. ועל כך הם ראויים להערכה ולהוקרה כפל-כפליים.
מהחורבן תצמח הנחמה
רבים מדברים עכשיו על 'היום שאחרי'. ודאי שצריך להשתקם ולהמשיך הלאה, תוך עריכת חשבון-נפש נוקב והפקת הלקחים הנדרשים. אולם לעיתים נראה כי הדיבורים על 'היום שאחרי' באים להמעיט מגודל הטרגדיה שממשלת ישראל מעוללת בימים האלה. כאילו אומרים: לא נורא, נעבור לסדר-היום.
לא-כן הוא. הטרגדיה נוראה. האסון בלתי-נתפס. פשע הגירוש הוא נתעב, לא-אנושי, לא-יהודי. הסכנות שמהלך זה מביאות עלינו - איומות. הסבל הפוקד עכשיו את תושבי גוש קטיף הוא כאין וכאפס לעומת הכאב שכולנו נכאב (והלוואי שנתבדה) מתוצאותיה של בריחה זו מפני הטרור. אלא שכיהודים מאמינים, בטוחים אנו שגם מהשבר הזה נקום ונתאושש, ואחרי החורבן הנורא תבוא הנחמה הגדולה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
