החסידות מדגישה מאוד את השמחה ודוחה את העצבות. אולם אף-על-פי שהעצבות נחשבת דבר פסול בתכלית, בכל-זאת גם החסידות מצדדת בסוג מסויים של כובד-ראש וצער פנימי בעבודת ה'. תחושה זו מכונה בשפת החסידות - 'מרירות'. כלומר, התמרמרות פנימית של האדם על מצבו.
פתגם ידוע בשם זקני החסידים אומר: יש בשר טרף, שהוא אסור בתכלית ואין אפשרות לתקנו, ויש בשר כשר, שכאשר שוחטים אותו כהלכה ומכשירים אותו כראוי - אפשר לאוכלו ולהשתמש בו לעבודת ה'. העצבות היא טרפה - אי-אפשר להפיק ממנה שום דבר טוב, אך המרירות היא כשרה, בתנאי שמכשירים אותו כראוי וממתיקים אותה בשמחה על עבודה (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ט עמ' תסה).
וכך אומר רבנו הזקן: "עצבות ומרה שחורה - דברים אסורים הם. מרירות - תרופה בדוקה ומנוסה היא להצלחה בלימוד ובעבודת השם" (איגרות-קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ט עמ' ריז).
חוט שערה
לא קל להבחין בין עצבות למרירות, כי במבט חיצוני הן תחושות דומות. בשתיהן משתלטת על האדם הרגשת דכדוך, צער, כאב. אמרו גדולי החסידות, שבין עצבות למרירות מפריד חוט שערה דקיק, אבל זה הבדל בין שמים לארץ, בין קדושה לסטרא-אחרא.
חסידים הראשונים אמרו: כיצד אפשר להבחין בין עצבות למרירות? - לפי התוצאה: לאחר עצבות - הולכים לישון; לאחר מרירות - מתיישבים ללמוד. העצבות מביאה לידי ייאוש, ואילו המרירות מולידה בלב האדם רצון כביר לתקן.
בעצבות אין חיות. האדם מתעצב, שוקע בדכדוך, אין לו כוח לעשות מאומה. זו תחושה של חידלון ומעין מוות. לעומת זאת, במרירות יש חיות עצומה. אמנם אין זו חיות של שמחה אלא של התמרמרות, אבל האדם מלא רצון, יוזמה, דחף לפעולה. לכן מהעצבות מגיעים לידי ייאוש, ואילו ההתמרמרות נהפכת למנוף שבעזרתו מתקנים את החסרונות ומתקדמים בעבודת ה'.
חסידים המשילו את ההבדל בין עצבות למרירות לשתי תגובות אפשריות של אדם הרואה את ביתו עולה באש. בשני המקרים אין כאן שמחה, אלא צער וכאב על הבית הנשרף. במקרה הראשון, האדם פורץ בבכי, פוכר ידיו בייאוש ואינו עושה דבר. במקרה השני הוא מזעיק מכבי-אש, מתיז מים על השרפה ועושה ככל שבידו להציל את רכושו. אמנם אין הוא שמח, אבל הוא מלא חיות, מרץ ויוזמה, שמביאים אותו לעשייה ולפעולה. זוהי המרירות.
סיבת העצבות
וכך מגדיר כ"ק אדמו"ר הרש"ב (ספר המאמרים עת"ר עמ' פז) את ההבדל בין השתיים: "סיבת העצבות היא - הרגשת עצמו. שהרי כאשר עובד את עבודתו כדבעי, הרי הוא מציאות דבר בעיני עצמו, ואילו כאשר חסר הוא בעבודתו, אינו מציאות, דמה הוא ומה מהותו כאשר אינו עובד אלקים; ולכן הוא עצוב. לו היה מביט אל העניין האלוקי שבדבר, היינו על ריחוקו מאלוקות או על העדר קירובו לאלוקות, היה במרירות. במרירות יש הרגש אלקי. המרירות היא בבחינת חיות, שעניינה שמחה (רק שהיא בהעלם), והיא מביאה, כעבור זמן, לשמחה בעבודה. לעומתה, העצבות, אינה מביאה לעבודה ולקירוב לאלוקות; ולא עוד, אלא שהיא עושה את האדם כאסקופה הנדרסת לכל מיני רע חס ושלום".
ורבנו הזקן (בספר התניא פרק כו), נותן לנו "כלל גדול": "בניצחון היצר אי-אפשר לנצחו בעצלות וכבדות, הבאות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי-אם בזריזות הנמשכת משמחה". |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
