מדורים נוספים
	התקשרות 968 - כל המדורים ברצף
	אל תדברו על דמוקרטיה
	בציפייה לגאולה
	יש חדש
	מסירות-נפש שלמעלה מהתורה
	קרבנות
	מטרת הגשמיות
	ברכה מוזרה
	לימוד תורת הבית
	"אנשים כאן קרוצים מחומר איתן"
	מקלחת צוננת בשבת

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 968, ערב שבת פרשת פינחס, ט"ו בתמוז ה'תשס"ה (22.7.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

אל תדברו על דמוקרטיה

השימוש בחוק ובדמוקרטיה עבר כבר מזמן את גבולות הציניות. הדמוקרטיה הייתה לדורסנות, ושלטון החוק - לדיכוי מחאה לגיטימית ולסתימת פיות

עשרות-אלפי יהודים, ובראשם רבנים, חברי-כנסת ואישי-ציבור אחרים, נעשו השבוע מפירי חוק. המשטרה, בהשראת ראש-הממשלה, הכריזה על עצרת התפילה ליד ציון הבבא-סאלי בנתיבות, כעל 'התקהלות בלתי-חוקית', מנעה מהאוטובוסים לצאת אליה, ובכל-זאת הגיעו רבבות, והפרו בגאווה ובראש מורם את החוק.

היה צפוי שנתחיל מיד לשמוע את מקהלת 'שומרי החוק' מגנה את הפרת החוק ואת 'הפגיעה בדמוקרטיה' וב'שלטון החוק', אבל גם הללו שותקים. גם הם מבינים ומרגישים שהשימוש בחוק ובדמוקרטיה עבר כבר מזמן את גבולות הציניות, וממילא נדחה בבוז על-ידי הציבור. הדמוקרטיה הייתה לדורסנות, ושלטון החוק - לדיכוי מחאה לגיטימית ולסתימת פיות.

דורסנות ודיכוי

זה עצוב, כי באמת יש חשיבות עליונה לשלטון החוק. המשנה אומרת שבלא "מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". גם כללי-משחק שלטוניים חיוניים לחיים תקינים, שאילולא כן עלולה להשתרר אנרכייה. ציות לפקודות הכרחי לתפקודם התקין של צבא ומשטרה. אבל האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית אל מי ששובר את כל הכלים הללו – הממשלה. היא, ולא הציבור הזועק והמוחה, אשמים בקרע המתהווה.

אל תדברו איתנו על דמוקרטיה, כי נצרח מרוב זעם. הלכנו לבחירות דמוקרטיות, שבהן הציגו המתמודדים המרכזיים שני מצעים מנוגדים. מועמד העבודה הציע לפנות חד-צדדית את רצועת עזה, ואילו מועמד הליכוד הצהיר שהדבר אינו בא בחשבון, מכיוון שהוא יעודד את הטרור וכו' וכו'. הוא אף הצהיר ש"דין נצרים כדין תל-אביב". כשהוא עושה היום את ההפך, יש לזה משמעות אחת ויחידה: גנבת קולות הבוחרים והולכתם שולל. זו אינה דמוקרטיה.

ראש-הממשלה לא נבחר בבחירות אישיות. הבוחר לא הטיל לקלפי את שמו, אלא את שמה של מפלגתו. ראש המפלגה חייב להיות נאמן למפלגתו ולמצעה. הוא עצמו יזם לערוך משאל בקרב מתפקדי המפלגה, והללו הביעו דעה ברורה נגד תכנית ה'הינתקות'. עקרונות הדמוקרטיה מחייבים לקיים את הכרעת הרוב, או להתפטר. ראש-הממשלה צפצף על הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה מתנהלת על-ידי ממשלה, שבה מתקבלות החלטות ברוב קולות. מה עושה ראש-הממשלה, שמדבר גבוהה-גבוהה על כבוד הדמוקרטיה, כשהוא מגלה שאין לו רוב להעברת תכניתו? - מפטר שרים המתנגדים לתכניתו, וכך משיג רוב. דמוקרטיה למופת.

הציבור הפגוע, המרומה, ההמום לנוכח דורסנות זו, מבקש ומתחנן להביא את הנושא הקשה והכואב כל-כך להכרעת העם. התשובה היא סירוב מוחלט והפעלת לחצים כבדים, לצד פיתויים והטבות, כדי למנוע רוב שיתמוך בצעד דמוקרטי והוגן כל-כך. עדיין אתם מעיזים לדבר איתנו על דמוקרטיה?!

פשע נשאר פשע

הדורסנות הזאת מחלחלת אל השוטרים והחיילים, שמרגישים כי הכול מותר כדי להילחם במתנגדי תכנית הגירוש והעקירה. שוטרים מנסים להפריע לפעולות מחאה חוקיות לחלוטין. נערה שנוחתת בנמל-התעופה וסרט כתום על תיקה, מצווה להסירו כדי שתוכל להיכנס לארץ. מאבטחים בקניונים מונעים כניסה ממי שבאים ענודי סרט מחאה. הכול מותר.

ועדיין לא דיברנו על עצם הפשע של גירוש יהודים מבתיהם והחרבת יישובים פורחים. גם אם ההחלטה הייתה מתקבלת על-פי כל כללי הדמוקרטיה, הייתה נשארת פשע ונקודת-שפל מוסרית. לא קרה כדבר הזה בכל דברי ימי ישראל. גויים החריבו יישובים יהודיים וגירשו יהודים מבתיהם, אבל שיהודים יעשו זאת?!

הנהמה האדירה שהתפרצה השבוע היא תחילת התפרצותו של הר-הגעש היהודי, שיביא לביטול הגזרה, בעזרת השם, בקרוב ממש.

בציפייה לגאולה

"(המשיח) יתגלה בארץ הגליל, משום שזה המקום הקדום שנחרב בארץ-הקודש... ובזמן ההוא יראה הקב"ה את גבורתו לכל עמי העולם, והמלך המשיח יתוודע בכל העולם" (זוהר שמות ז,ב)

יש חדש

לימוד תורת המקדש

לקראת ימי בין המצרים, ייהפכו לשמחה, הננו מזכירים לציבור את קריאתו של הרבי מליובאוויטש להוסיף בהם בלימוד התורה ובנתינת צדקה, ובמיוחד בלימוד ענייני המקדש - בתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרקים מ-מג), בתורה שבעל-פה (מסכת מידות) ובהלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם). על-ידי לימוד זה נזכה שיתקיימו דברי המדרש: "לך אמור להם ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה, שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

המחשת המקדש

צעירי-חב"ד מפיצים בימים האלה מאות-אלפי עלונים צבעוניים המתארים את מבנה בית-המקדש, חלקיו והעבודות שנעשו בו. כמו-כן יצאו-לאור כרזות צבעוניות גדולות, לתלייה בבתי-הכנסת ובמקומות ציבוריים אחרים, הממחישות את מתכונת בית-המקדש. כל זאת כחלק מהגברת תודעת המקדש בימים האלה.

מחנה כתום

מטה גוש קטיף מארגן מחנה פעילים לבני-נוער במרכז הארץ, בתאריכים י"ז-כ"ב בתמוז. תכנית המחנה תשלב פעילות בשטח עם התחזקות חינוכית. טל' 052-5802154 (דוד).

הפקות חדשות

ירחמיאל ביגון מגיש תקליט חדש של פרחי מיאמי – רווח. שנים-עשר שירים חדשים של להקת הילדים הפופולרית. הפקה שלישית בסדרה מעשיות צדיקים, עם דוד החקיין. מעשיות משעשעות המבוססות על סיפורי צדיקים, בעלי תוכן יהודי חינוכי. טל' 972-3-9606120.

שלחן שבת

מסירות-נפש שלמעלה מהתורה

פרשתנו נפתחת בשכר שהעניק הקב"ה לפינחס על מעשה הקנאות שלו. פינחס עשה מעשה מסוכן, וסיכן את גופו ואת נפשו. אמנם התורה קובעת שמי שעושה חטא כמו שעשה זמרי בן-סלוא – "קנאים פוגעים בו", אך אין שום דין, שחייבים לעשות זאת. להפך, מי שבא לשאול אם לעשות את המעשה – "אין מורים לו". והנה, פינחס אזר  אומץ ועשה את המעשה.

בתלמוד הרושלמי נאמר, שמעשה פינחס היה "שלא ברצון חכמים", והם אף "ביקשו לנדותו", כלומר, להטיל עליו חרם. הם לא עשו זאת משום ש"קפצה עליו רוח-הקודש ואמרה 'והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת-עולם'". הקב"ה גילה שמעשהו של פינחס היה רצוי לפניו עד שהעניק לו על כך שכר נפלא – כהונת-עולם.

להציל את עם-ישראל

מכאן ניתן ללמוד על גדולת מעשהו. הלוא קודם שהקב"ה הודיע שפינחס "השיב את חמתי מעל בני-ישראל", ידע פינחס שהמעשה הוא "שלא ברצון חכמים". הוא למד תורה מפי משה רבנו, וכשם שקיבל ממנו את ההלכה "קנאים פוגעים בו", כך ידע את פרטי הדין ש"אין מורין כן", ושזה "לא ברצון חכמים". כלומר, פעולת הקנאות שלו הייתה מסירות-נפש בגוף וגם מסירות-נפש מצד הנשמה, שכן היו עשויים לנדותו, ובכל-זאת קם וקינא את קנאת ה'.

אלא פינחס ראה את מצבו החמור של בני-ישראל – "וישב ישראל בשיטים" – שנכנסה בהם רוח-שטות לעבור עברות חמורות ביותר, שהביאו עונש של מגפה קשה. חשב פינחס: במה נחשבת מסירות הגוף והנפש שלי גם יחד אם בכך אוכל להשיב את חמתו של הקב"ה ולהציל את עם-ישראל.

עצם הנשמה

התנהגות כזאת של קנאות למען ה' ולמען עם-ישראל, בדרך של מסירות-נפש, באה  מעצם נשמתו של היהודי. שורש הנשמה נעלה אף מהתורה, ולכן מסירות-הנפש באה לידי ביטוי בדברים שהם מעל המדידות וההגבלות של התורה. התורה אינה תובעת ממנו למסור את נפשו עד כדי כך, אבל הוא, בגלל הקשר העצמותי של שורש הנשמה עם הקב"ה, מוסר את נפשו בלי שום חשבונות.

מסירות-נפש זו הביאה את השכר "לו ולזרעו אחריו ברית כהונת-עולם". שכר זה אף הוא מעל ההגבלות של התורה. על-פי התורה, הכהונה עוברת בירושה מאב לבן. פינחס עצמו לא היה כוהן, ועל-כן לא היה יכול להנחיל את הכהונה לצאצאיו. אולם מאחר ש"קינא לאלוקיו", קנאות שמעל הגבלות התורה, נתן לו הקב"ה כהונה "לו ולזרעו", שאף היא למעלה מהתורה.

לצאת ולהציל

מכאן יש ללמוד הוראה לדורנו: כשרואים את מצבו של עם-ישראל בימינו, יש לצאת במסירות-נפש ולהשפיע על יהודים לקיים תורה ומצוות. אפילו מי שעדיין צריך ללמוד ולהבין את ענייני התורה, נדרש להקריב את טובתו האישית ולהציל יהודים סביבו.

על-ידי עבודה זו זוכים שיתגלה "פינחס הוא אליהו", מבשר הגאולה, בקרוב ממש.

(לקוטי שיחות כרך חי, עמ' 318)

מן המעיין

קרבנות

מורידים שפע

"את קרבני לחמי" (במדבר כח,ב). הקרבנות נמשלו ללחם. כשם שהאוכל ממשיך ומוריד את חיות הנפש לתוך הגוף, כך עבודת הקרבנות ממשיכה שפע אלוקי לעולמות.

(לקוטי תורה)

לחם לאנשיי

"את קרבני לחמי לאישיי". הקרבן הנרצה לפניי הוא "לחמי לאישיי" - שתיתנו לחם לאנשיי, בבחינת "פרוס לרעב לחמך".

(רבי פינחס מקוריץ)

כליל לה'

קרבן התמיד, המסמל את כללות הקרבנות, היה קרבן עולה, שהוא כליל לה'. ללמדנו שאם רצוננו להגיע לדבקות אמיתית בה' – קרבן מלשון קירוב – עלינו לעבדו בבחינת "כליל לה'", שלא על-מנת לקבל פרס.

(שיחות קודש)

תורה כקרבנות

"עולת תמיד העשויה בהר-סיני" (במדבר כח,ו). בגמרא נאמר (מנחות קו): "בזמן שאין בית-המקדש קיים, הקורא בפרשת קרבנות כאילו הקריב קרבן. ובשביל זה תיקנו לומר פרשת תמיד בכל יום". דבר זה רמוז במה שנאמר "עולת תמיד" - איך אפשר להקריב קרבן תמיד גם כשבית-המקדש אינו קיים? ממשיך הפסוק: "העשויה בהר-סיני" – על-ידי לימוד התורה שניתנה בסיני.

(מקרא מפורש)

בכל הזמנים

"את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין-הערביים" (במדבר כח,ד). הן בתקופות של "בוקר", בזמנים מאושרים, הן בזמנים של "בין-הערביים", בתקופות קשות, יש להתמיד בעבודת הקרבנות - להתקרב לה' ולדבוק בו.

(הרבי מליובאוויטש)

אש והתלהבות

"והקרבתם אשה עולה לה'" (במדבר כח,יט). אם ההקרבה היא "אשה" – באש ובהתלהבות, אזיי היא "עולה לה'" - הקב"ה מתעלה על-ידה. זהו שנאמר "ימלא ה' כל משאלותיך", כל שאיפותיך יהיו מלאים לה', להיות בתשוקה עזה להעלות ולהגדיל את שמו הגדול.

(קדושת לוי)

שני תמידים

"שניים ליום עולה תמיד" (במדבר כח,יג). אדם מישראל צריך להעלות על ליבו בכל יום "שני תמידים" - "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", ובמקביל "וחטאתי נגדי תמיד".

(מגנזנו העתיק)

הניחוח של עצמותו יתברך

"ריח ניחוחי" (במדבר כח,ד). ריח הקרבנות מוריד שפע אלוקי לעולם, והכתוב מדייק שזה "ניחוחי" – הניחוח שלי, שכן עבודת הקרבנות ממשיכה את מהותו ועצמותו יתברך שישכון ויתגלה בעולם.

(לקוטי תורה)

אמרת השבוע

מטרת הגשמיות

ישבו חסידים עם רבי נחום-ישראל מליפנה ושוחחו על המוני בית-ישראל שמשחרים לפתחם של צדיקים, וכל מעיינם בצורכיהם הגשמיים. נענה הצדיק: "כאשר יהודי מבקש גשמיות, כוונתו היא לשם שמים – שיוכל לקיים מצוות ומעשים טובים ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות".

והוסיף: "כשבאו בנות צלפחד אל משה וביקשו לקבל את נחלת אביהן, פירש משה את כוונתן לשם שמים – שעל-ידי העושר יוכלו לעבוד את ה'. זה מה שנאמר: 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'' – הוא 'קירב' את תביעתן אל ה' ופירשה כשאיפה להתקרבות לקב"ה.

"על כך ענה לו הקב"ה: 'כן בנות צלפחד דוברות' – זו אכן כוונתן האמיתית".

מעשה שהיה

ברכה מוזרה

ירא-שמים ומוקיר רבנן היה פייבל העגלון, תושב העיירה ראדין. ביתו שכן לא-הרחק מביתו של רבי ישראל-מאיר הכהן, החפץ-חיים. בכל הזדמנות אפשרית היה מציץ בפניו הקורנות של החפץ-חיים ושואב מהן הארה של קדושה. כאשר נזדמן לו להסיע את החפץ-חיים ממקום למקום זה היה לו יום חג.

פעם אחת, בעודו רותם את עגלתו לשני סוסיו, עצר לידו החפץ-חיים ובפיו בקשה לא-שגרתית: "ר' פייבל יקירי. אם תזדמן בעת הקרובה לאיישישוק, אנא סור אל רבי יוסף-זונדל הוטנר ובקש ממנו ברכה בעבורי".

נפשו של פייבל עלצה בקרבו. החפץ-חיים בכבודו ובעצמו הטיל עליו שליחות אישית!... לא, הוא לא התכוון להמתין עד שתזדמן לו כבדרך-אגב נסיעה לאיישישוק. חיש-מהר עלה על עגלתו והצליף בסוסיו בדרך לאיישישוק.

בעיני רוחו כבר ראה עצמו עומד לפני רבי יוסף-זונדל ומוסר לו את משאלתו של החפץ-חיים; ומיד לאחר מכן שב אל החפץ-חיים וחוזר לפניו בחרדת-קודש על נוסח הברכה. המחשבה על שזכה לשמש שליח בין שני גדולי-עולם, סחררה את ראשו.

לא חלף זמן רב ופייבל התייצב בחיל וברעדה לפני רבי יוסף-זונדל באיישישוק, בהציגו לפניו את בקשתו של החפץ-חיים. שקע רבי יוסף-זונדל בהרהור קצר ולאחר מכן אמר לפייבל את המילים שימסור משמו לחפץ-חיים.

למשמע מילותיו הספורות של הרב מאיישישוק החסיר ליבו של פייבל פעימה. תחילה סבר כי אוזניו הטעוהו. לנוכח תגובתו הלא-ברורה של פייבל, חזר רבי יוסף-זונדל על מילותיו. עתה לא נותר עוד כל ספק באשר לתוכן הדברים שהתבקש למסור לחפץ-חיים.

הדרך בחזרה לראדין עברה על פייבל מתוך בלבול וסערת-נפש. "בשום פנים ואופן לא אמסור את נוסח ה'ברכה' הזו לחפץ-חיים!", אמר לעצמו. לא היה בו העוז לעשות זאת.

בימים הבאים עשה פייבל כל מאמץ להימנע מלפגוש את החפץ-חיים פנים-אל-פנים. הוא שינה את שעות התפילה הקבועות שלו, ואף נזהר שלא לחלוף סמוך לביתו של החפץ-חיים, לבל ייאלץ לחזור באוזניו על 'ברכת' הרב מאיישישוק.

אותו יום הקיץ הקץ על מסע ההתחמקות של פייבל. בעודו שקוע בחיזוק אופני עגלתו נגעה יד בכתפו. "נו ר' פייבל, שמא כבר הזדמן לך להיות באיישישוק?". חיוור כסיד הסב פייבל את פניו לאחור וראה מולו את  החפץ-חיים. לשקר לא העז, בוודאי לא לחפץ-חיים. כמי שכפאו שד הניד את ראשו לחיוב.

"ושמא זכרתני לטובה וביקשת בעבורי ברכה מרבי יוסף-זונדל?", שאל החפץ-חיים. פייבל היה מוכן לשלם הון כדי להיקבר תחתיו באותו רגע.  שוב הניד ראשו בחיוב. "אם-כן, מדוע מונע אתה טוב מבעליו ואינך מספר לי? מה אמר לך?", הוסיף החפץ-חיים ברכות שטרוניה נסוכה בה.

פייבל שתק. לשונו דבקה לפיו והוא חש כי נשימתו מתקצרת. "וכי אינך זוכר?!", דחק בו החפץ-חיים.

"דברים קשים אמר רבי יוסף-זונדל ואיני רוצה לחזור עליהם", פלט פייבל במאמץ רב.

"בכל-זאת אמור", הפציר בו החפץ-חיים, ועיניו הביעו פליאה.

פייבל הוסיף לשתוק.

"אמור!", פקד עליו החפץ-חיים.

"הוא אמר...", לחש פייביל בחשש, "הרב מאיישישוק אמר, כי הוא מברך את רבנו שבקרוב מאוד ילך ברגליים יחפות ויישא אבנים על ליבו". את החיוורון על פניו של פייבל החליף עתה סומק עז. כוחו לא עמד לו והוא פרץ בבכי נרגש. "יסלח לי רבנו על שנתגלגלה חובה על ידי", התייפח. "אילולי ציווה עליי במפורש, לא הייתי מוציא מילים אלה מפי לעולם!".

בעודו מדבר בראש מורכן, העיף מבט חטוף לעבר החפץ-חיים, ולתדהמתו ראה כי במקום לכעוס ולהיבהל מה'ברכה' המשונה ששוגרה לו מאיישישוק, נהרו פניו וחיוך של קורת-רוח נמתח על שפתיו.

"האם אינך מבין, ר' פייבל יקירי?", פנה לפתע החפץ-חיים אל העגלון הנבוך והמיוסר. "הלוא ברכה גדולה עד מאוד אצל לי הצדיק מאיישישוק. בבית-המקדש התהלכו הכוהנים ללא נעליים לרגליהם והכוהן הגדול נשא על ליבו את אבני החושן!... בירכני אפוא הצדיק כי אזכה להיות הכוהן הגדול בבית-המקדש. אני, דיי לי אם אזכה לקיום חלקה הראשון של הברכה".

ואמנם ברכתו של הרב מאיישישוק במקומה הייתה. כידוע, כל ימיו ייחל החפץ-חיים וציפה לביאת המשיח ולבניין בית-המקדש. עד כדי כך גדולה הייתה ציפייתו, שפעם אחת שלח איגרת לכל רבני האזור וביקשם לערוך רשימה מסודרת שתכלול את שמות הכוהנים המתגוררים בתחום רבנותם, תוך פירוט גילם, מידת ייחוסם ומוכנותם לעבודה בבית-המקדש. בכל יום אחכה לו!

ברכת הרב מאיישישוק הייתה אפוא יקרה מאוד לליבו של החפץ-חיים.

דרכי החסידות

לימוד תורת הבית

החסידות, שחרתה על דגלה את השמחה בעבודת ה', לא הסכימה להפוך את ימי 'בין המצרים' לימי עצב ודכדוך הנפש. אמנם אלה ימי אבל וצער, שבהם צריך למעט בשמחה, אבל אסור לשקוע בעצבות. לכן חיפשו כל דרך אפשרית המותרת על-פי ההלכה כדי להביא שמחה של מצווה, ובמקום להתרכז באבל על החורבן - למלא את הלבבות כיסופים לגאולה.

אחת הטענות של ה'מתנגדים' נגד החסידים, בשחר ימיה של החסידות, הייתה שאין הם אבלים די הצורך בימי בין המצרים. אף קרה שבא מישהו והעיד שראה במו-עיניו כיצד חסיד נוהג שלא על-פי ההלכה: הוא שמח בתשעה באב ובכה בשמחת-תורה. כשהחלו לחקור ולדרוש בדבר התברר, שתשעה באב חל באותה שנה בשבת, ואילו הבכי בשמחת-תורה היה בכי של התעוררות הלב וגעגועים... אבל חסידים אמרו בהומור, שאכן יש בטענה זו גרעין של אמת - שמחתו של 'מתנגד' בשמחת-תורה עדיין היא למטה מה'ממעטים בשמחה' של חסיד בחודש אב...

הלימוד כבניין

בימי 'בין המצרים' מרבים בחצרות חסידים לעסוק בעניין הגאולה האמיתית והשלמה ובציפייה לבניין בית-המקדש השלישי. הרבי מליובאוויטש קרא ללמוד בימים אלה את סוגיות המשכן והמקדש, החל מהתורה שבכתב (פרשיות תרומה, ויקהל-פקודי; יחזקאל פרקים מ-מג), דרך התורה שבעל-פה (מסכת מידות) ועד להלכה (הלכות בית-הבחירה לרמב"ם) ולביאורי החסידות על עניינו של בית-המקדש.

הרבי ביסס את קריאתו על סיפור המדרש (תנחומא פרשת צו, יד): "כשהקב"ה מראה ליחזקאל את צורת הבית, מה הוא אומר? - 'הגד את בני-ישראל את הבית וייכלמו מעוונותיהם ומדדו את תכנית'. אמר יחזקאל לפני הקב"ה: עד עכשיו אנו נתונים בגולה בארץ שונאינו, ואתה אומר לי לילך ולהודיע לישראל צורת הבית?... וכי יכולין הן לעשות? הנח להם עד שיעלו מן הגולה ואחר-כך אני הולך ואומר להם. אמר לו הקב"ה ליחזקאל: ובשביל שבניי נתונים בגולה יהא בניין ביתי בטל?! אמר לו הקב"ה: גדול קרייתה בתורה - כבניינה. לך אמור להם, ויתעסקו לקרות צורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה - אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקים בבניין הבית".

"באופן אחר לגמרי"

בשנת תנש"א (שבת פרשת בלק) הוסיף הרבי ואמר: "כיוון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית-הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי:

"לכל לראש - שהלימוד הוא לא מצד התגברות רגש האבלות וההשתדלות לתקן החיסרון דחורבן בית-המקדש, אלא (גם לולי החורבן) מצד הכוסף וההשתוקקות להמעלה והשלמות דבית-המקדש השלישי, עליו נאמר 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון', גדלות שלא הייתה מעולם (לא בבית שני, ולא בבית ראשון, ולא במשכן שעשה משה)...

"ועוד ועיקר - שהלימוד הוא מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה 'הלכתא למשיחא' כי-אם, הלכה למעשה בפועל ברגע שלאחרי זה, כיוון ש'מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) ייגלה ויבוא משמים' ברגע כמימרא!

"ועל דרך המדובר בתקופה האחרונה בנוגע להוספה המיוחדת בלימוד התורה בענייני גאולה ומשיח - לא (רק) בתור 'סגולה' למהר ולקרב ביאת המשיח והגאולה, אלא (גם ו)בעיקר כדי להתחיל 'לחיות' בענייני משיח וגאולה, 'לחיות עם הזמן' דימות המשיח... ועד להנהגה בפועל במחשבה דיבור ומעשה באופן המתאים לזמן מיוחד זה, שעומדים על סף הגאולה, ומראים באצבע ש'הנה זה (המלך המשיח) בא'".

חיים יהודיים

הרב קירשנזפט והרב גורליק: "להמשיך כמתוכנן"

"אנשים כאן קרוצים מחומר איתן"

בקול חלוש במקצת, שוכב במיטתו במחלקה הנוירוכירורגית במרכז הרפואי סורוקה בבאר-שבע, אומר לנו הרב יגאל קירשנזפט ביום שני השבוע: "בדיוק עכשיו שלחתי את הטלית-קטן שלי לפתיחה של 'מצעד ההתחברות' בנתיבות. אני רוצה שהכול יראו את הדם הרב שנספג בה כתוצאה מפציעתי ויבינו שגירוש יהודים מבתיהם ובריחה מחבלי ארץ אינם מונעים טרור אלא להפך, מגבירים אותו. אם לא נגיב בכל התוקף, הטרור האכזרי הזה לא יעצור אלא ירדוף אחרינו לכל חלקי הארץ".

יום קודם-לכן נפצע קירשנזפט מרסיסי פצצת-מרגמה שהתפוצצה לידו, במגרש החנייה הסמוך לביתו. הוא מנהל את פעילות בית-חב"ד בגוש-קטיף וממנהלי תלמוד-התורה בנווה-דקלים. קומתו הגבוהה, זקנו הארוך וקולו הרם הפכו אותו לאחת הדמויות המסמלות את המאבק בתכנית הגירוש והחורבן.

המשפחה הראשונה

משפחת קירשנזפט הייתה הראשונה שהתיישבה, לפני כעשרים ושלוש שנים, בנווה-דקלים, ולמעשה הקימה את הגדול והמרכזי שביישובי הגוש. הרעיה, ציפורה, היא בתו של ר' דוד מרוזוב הי"ד, חסיד חב"ד מכפר-חב"ד, שנפל זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, על גדות תעלת סואץ. לבני הזוג שנים-עשר ילדים והכול מכירים ומוקירים את המשפחה המיוחדת הזאת.

את הרב קירשנזפט מכירים היטב גם כל חיילי צה"ל ומפקדיהם באזור. בחגי ישראל הם רואים אותו מגיע אליהם עם הלולב, משלוח-המנות או החנוכייה. בסתם לילות חורף קרים הוא מגיח אליהם עם ילדיו ומתנדבים נוספים, ובידיהם שתייה חמה ומיני מתיקה.

עשרות פצמ"רים

פציעתו אירעה במהלך מתקפת הטרור בתחילת השבוע. "אבא עמד בחנייה עם ר' זאב רב-נוי, חסיד חב"ד ואיש-חסד מוכר מלוס-אנג'לס, שבא לעקוב אחר הנעשה בגוש ולצפות מקרוב בפעילות בית-חב"ד", מספר הבן, לוי-יצחק (15). "באותו יום נחתו ברחבי הגוש עשרות פצמ"רים וטילי קסאם. פצצה אחת נחתה ממש לידם ופצעה את שניהם במקומות שונים בגופם. אחד הרסיסים חדר לעורפו של אבא ורק בנס נעצר מילימטרים ספורים לפני הגולגולת".

לצד מיטתו של הרב קירשנזפט עומד הרב זלמן גורליק, מנהל בית-חב"ד המרכזי בבאר-שבע. "לפני כמה ימים התקשר אליי ר' יגאל וביקש שאבוא לשאת דברים בהתוועדות שהוא מתכוון לקיים בנווה-דקלים לרגל י"ב בתמוז, 'חג הגאולה' של הרבי הקודם מליובאוויטש", מספר גורליק. "הסכמתי לבוא ואף קיבלתי אישור כניסה מיוחד לתחום הגוש. ביום ראשון שמעתי על פציעתו ומיד חשתי ל'סורוקה', לשם הוא הובהל במסוק צבאי".

מסירות-נפש

כשהצליח להגיע אל הרב יגאל, מצאו בהכרה מלאה מחייך את חיוכו הנצחי. "המשפט הראשון שאמר לי היה: 'ההתוועדות תתקיים כמתוכנן!'. זה היה הדבר שהעסיק אותו גם בשעה קשה זו", אומר גורליק.

חולשתו הזמנית לא מפחיתה כהוא-זה מחוסנו הנפשי של הרב קירשנזפט. שעה קלה לפני פציעתו התראיין לאחד מערוצי התקשורת ואמר: "מי שרוצה לעזוב, יכול לעשות זאת. אנחנו נבין לרוחו ואף ניפרד ממנו בחיבוק. אבל פשוט אין אנשים כאלה. האנשים כאן קרוצים מחומר איתן. הם אינם נבהלים מאיומים ולא מתפתים לכסף. הם נשארים ונאחזים במסירות-נפש. מסירות-נפש – זה מה שצריך היום".

פינת ההלכה ומנהג

מקלחת צוננת בשבת

שאלה: האם מותר להתרחץ בשבת במים קרים?

תשובה: חז"ל גזרו שלא לרחוץ את כל הגוף או את רובו במים חמים בשבת, מפני שהבלנים בבתי-המרחץ היו מכינים לפני כניסת השבת גחלים שיחממו את המים במשך השבת, ואסור לעשות כן, כדי שלא יבואו לחתות בגחלים בשבת עצמה. התירו לרחוץ במים חמים רק חלקים שהם מיעוט הגוף, אולם במים צוננים לא גזרו.

בעיקרון, מותר להתרחץ בנהר או בים, אלא שיש להיזהר: א) להתנגב היטב עם היציאה מהמים, כדי שלא לטלטל את המים שעליו; ב) שלא לשחות או להשיט שם חפצים; ג) שלא לסחוט את שערו בניגוב חזק. ומכיוון שרבים אינם יודעים להיזהר בכל זה, נתפשט המנהג במדינות אשכנז שלא לרחוץ כלל כל הגוף בשבת, אפילו במים צוננים (אך מתירים לטבול במקווה). הספרדים לא החמירו בזה.

גם לאשכנזים, הנוהגים שלא לרחוץ, להרבה דעות אין מקלחת כלולה במנהג זה. לכן לכתחילה יש להימנע ממנה, אבל כשהאדם מצטער מחום היום, יש להקל להתקלח במים קרים. כמו-כן יש לדון להקל כשרוחצים את מיעוט הגוף ולאחר מכן עוד מיעוט, עד שרוחצים את כולו, אם יש פסקי-זמן בין הרחיצות, עד שאינן נראות כהמשך אחד.

בשבת אין להשתמש בסבון מוצק אלא בנוזלי (והספרדים מקילים בזה בעת הצורך). יש מחמירים ואוסרים גם נוזלי, אלא אם-כן נתערב במים מערב-שבת, שאז אין חשש לכל הדעות. אסור להשתמש במטלית או בספוג, משום סחיטה. רבים מתירים לרחוץ את הראש או הזקן, ואינם רואים בכך סחיטה, ויש מחמירים. יש להיזהר לתת למים לטפטף מעט מהשיער, ולנגבו בעדינות, שלא ייסחט.

מקורות: או"ח סי' שכו: ב"ח ר"ס זה. שו"ע ס"א,ז,ח ומשנ"ב. שו"ע אדמו"ר הזקן ס"א וס"ו, פסקי תשובות ס"ק ד-ח, ילקוט יוסף ס"ג וסי"ב, וש"נ. ש"ש כהלכתה פי"ד סי"א-טז ובהערות.