ויקח קורח (טז,א)
אחר ביאת מרגלים היתה בליעת קורח (סדר עולם רבא פ"ח)
פרשת קורח אירעה לאחר שובם של המרגלים, משום שכל עניין המחלוקת של קורח התעורר ועלה בהמשך לסיפור המרגלים:
המרגלים רצו להישאר במדבר ולהתמסר ללימוד התורה במנוחה ובשלווה, הרחק מטרדות העולם, ולא רצו לעסוק בקיום המצוות המעשיות, כפי המתחייב בארץ-ישראל. כאשר הוכח לכול שטעו, ושצריכים בכל זאת להיכנס לארץ ולקיים שם את המצוות המעשיות, שכן "המעשה הוא העיקר", עמד קורח וטען: לו היה העיקר לימוד תורה - הרי שאין אדם היכול להידמות למשה רבנו, מקבל התורה; אך מאחר שהעיקר הוא מעשה המצוות, שבזה כל ישראל שווים - "מדוע תתנשאו"?
על כך ענה לו משה "בוקר ויודע ה'". כלומר: "בוקר" - מעשה המצוות צריך להיות מואר באור וחיות פנימי של אהבת-ה' ויראתו, "ויודע ה'" - כך שיביאו לידי ידיעת וגילוי אלוקות. ובכוונת המצוות הרי יש הבדל גדול בין זו של משה לזו של כל שאר ישראל.
(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1048)
זאת עשו, קחו לכם מחתות (טז,ו)
אתם ר"נ איש מבקשים כהונה גדולה, אף אני רוצה בכך (רש"י)
הר"נ (=מאתיים וחמישים) איש בקשו כהונה גדולה בגלל גודל העילוי שבדבר. על זה אמר להם משה, שכוונתם ושאיפתם אכן רצויות הן, ולא עוד אלא שגם הוא שותף להם ברצון זה. אך לפועל - "אין לנו אלא כהן גדול אחד", וחלילה לחלוק עליו.
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 188)
אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (טז,יא)
עיקר חטאו של קורח ועדתו היה בכך שהתנגדו לשם הוי', המורה על הנהגה על-טבעית ועל-שכלית. זהו שאמרו רז"ל במדרש "מה ראה קורח לחלוק על משה, פרה אדומה ראה", כלומר: קורח חלק על החוקים שבתורה, שהם מצוות על-שכליות. ולכן נסמכה פרשת חוקת לפרשתנו.
(ספר-השיחות תש"א עמ' 137)
ויקם משה ויילך אל דתן ואבירם (טז,כה)
כסבור שיישאו לו פנים ולא עשו (רש"י)
לפנינו לימוד נפלא בהלכות אהבת-ישראל:
בפסוק הקודם נאמר שהקב"ה אמר למשה "העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם", היינו שכבר נגזר דינם של הרשעים הללו, ומכל-מקום חיפש משה רבינו דרך ועצה איך להציל את דתן ואבירם מלרדת חיים שאולה.
על-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר על יהודי שהוא בגדר "תינוק שנשבה לבין העכו"ם", בוודאי ובוודאי שחוב קדוש על כל אחד ואחד לעשות כל התלוי בו כדי להצילו ולקרבו לאבינו שבשמים.
(לקוטי שיחות - קורח תשמ"ה)
ואם בריאה יברא ה' ופצתה הארץ את פיה (טז,ל)
הבעל-שם-טוב הראה פעם מופת בעיר ברוד, וכתוצאה מכך רצו חכמי העיר להחרימו.
אמר להם הבעל-שם-טוב: תדעו שעשיתי מה שעשיתי יחד עם אביי, ששמו נרמז בראשי-תיבות של המילים "אם בריאה יברא ה'".
שאלו אצלו: והלוא נאמר "ואם בריאה וגו'"?
ענה הבעל-שם-טוב: אביי לא היה מסוגל לפעול מאומה בלי האות ו', הרומזת לשישה סדרי משנה. על-ידי התורה אפשר להמשיך את פי גן-עדן וגם את פי גיהינום.
(כתר-שם-טוב (הוספות) סימן כב)
וירדו חיים שאולה (טז,ל)
גם מי שמצוי ב"שאול" חושב שהוא חי.
אך גם ברכה יש בדבר, והיא, שגם ב"שאול" יהיו "חיים", ויוכלו לעשות תשובה (שהרי תשובה מועלת רק כל עוד האדם חי). זהו שנאמר (פינחס כו,יא) "ובני קורח לא מתו", "נתבצר להם מקום גבוה בגיהינום וישבו שם" (רש"י), ועשו תשובה.
(היום-יום עמ' סה)
וגם את אחיך מטה לוי... הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך (יח,ב)
"לוי" מורה על התקשרות ודבקות בהקב"ה (כמו "הפעם ילווה אישי אלי"). לאידך גיסא, עבודת הלוויים היא הרי רק לסייע לכוהנים, ואילו הם עצמם אינם משרתים בקודש. איך מתיישבים שני הדברים?
אלא היא הנותנת:
מכיוון שהלוויים רק עזרו לכוהנים, שהם יוכלו להיות משרתי עליון - לא הרגישו את עצמם 'מציאות' כלל, אפילו לא מציאות דקדושה (משרתים בקודש); דווקא התבטלות מוחלטת זו מביאה לדבקות אמיתית עם הקב"ה.
(לקוטי-שיחות - שלח תשמ"ה)
עבודת מתנה אתן את כהונתכם (יח,ז)
"עבודת מתנה" - היינו "אהבה בתענוגים", שהיא הרגשת תענוג אלוקי נפלא, מעין עולם-הבא. עבודה זו קרויה "עבודת מתנה", שכן אי-אפשר לו לאדם להגיע לאהבה זו על-ידי השתדלות ויגיעה, אלא היא ניתנת כמתנה מן השמים.
(תניא פרק יד)
ואני הנה נתתי לך וגו' (יח,ח)
לפי שבא קורח וערער כנגד אהרון על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה (רש"י)
"לפי שבא קורח וערער על הכהונה" - קורח טען ש"כל העדה כולם קדושים", ועל כן אינם זקוקים להשפעת הכוהנים ולהדרכתם.
"בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה" - כדי להדגיש את תלותם של העם בכוהנים, שהם זקוקים לכוהנים כדי להעלות את ענייניהם הגשמיים לקדושה.
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 219) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
