מדורים נוספים
	התקשרות 567 - כל המדורים ברצף
	לכל אחד ואחד חלק בתורה שעל-ידו 'מתברר' חלקו בעולם
	אין "הסכמה" להישאר בגלות
	ילדים ותינוקות בעשרת-הדברות
	פרשת במדבר
	"ארבע מידות בתלמידים"
	ענייני 'תחנון' * ברכת טלית קטן לאחר שינה * 'רוב כוס' ממש
	הלכות ומנהגי חב"ד

ההכנה למתן-תורה היא להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל * אבל צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם" – ההכנה למתן-תורה כוללת גם עבודה עם עצמו * "ותן חלקנו בתורתך" – בירור העולם שלא על-ידי מלחמה * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. יום השבת-קודש זה הוא שבת מברכים חודש סיוון.

עניינו של שבת מברכים החודש – שבו מברכים את כל ימי החודש, ובפרט בנוגע להעניין המיוחד של חודש זה.

וכיוון שבשבת זו מברכים את כל ימי חודש סיוון, שעניינו המיוחד הוא העניין דמתן-תורה, נמצא, שנכלל בזה גם העניין דמתן-תורה.

כלומר: העניין דמתן-תורה בגילוי הוא אמנם בשישי בסיוון (ובחו"ל – גם בשביעי בו), אבל עניין זה ישנו כבר בהעלם – ובאופן של המשכה וברכה – בשבת מברכים.

ומובן, שגם בנוגע להמשכת העניין דמתן-תורה בהעלם, יש צורך בהכנה ועבודה, וההכנה צריכה להיות מעין ודוגמת ההכנה לעניין זה כמו שהוא בגילוי.

ב. והעניין בזה:

איתא בר"ן¹: "בהגדה... אמרו, בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלוקים על ההר הזה², אמרו לו ישראל, משה רבינו אימתי עבודה זו, אמר להם לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו (מצד גודל תשוקתם למתן-תורה), מכאן קבעו חכמים לספירת העומר".

כלומר: אף שמדובר אודות עניין של ספירת הימים בלבד, מניין, שאינו מורה על תוכן הדבר, שהרי כל הימים הם בשווה – אף-על-פי-כן מודים להקב"ה ומברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר", ועד שמצווה זו היתה הכנה למתן-תורה.

ועניין זה הוא מצד גודל מעלת המניין – כמבואר לעיל (ס"ד בגוף השיחה), שאף שמניין הוא עניין של כמות בלבד, הרי זה קשור גם עם עניין האיכות, כיוון ששינוי הכמות פועל גם באיכות.

ומזה מובן גם בנוגע להכנה למתן-תורה שמתחילה כבר בשבת מברכים החודש סיוון [שבו מברכים את החודש בשישה לשונות של ברכה, עד "ולנחמה" שעניינו נחמה על הגלות, דהיינו שיש להמשיך עניין זה על כל הזמנים, כולל גם על זמן הגלות] – שיש להכניס במחנה ישראל יהודים רבים, שכן, אף שזהו עניין של כמות בלבד, הרי זה הכנה להאיכות דמתן-תורה.

[ועל-דרך שמצינו בלימוד התורה, שאף שבוודאי צריכה להיות היגיעה בתורה, ואי-אפשר בלא יגיעה, כמארז"ל³ "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", מכל-מקום, מצינו⁴ שעל-ידי הצדקה "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה", והיינו, שאף שצדקה לגבי תורה היא בדוגמת כמות לגבי איכות (כנ"ל בנוגע לכל המצוות לגבי התורה), מכל-מקום, פועלת היא גם בלימוד התורה].

ג. וזוהי נקודת ההוראה דשבת מברכים החודש סיוון:

ההכנה למתן-תורה היא – להכניס יהודים רבים ככל האפשר במחנה ישראל, "לחטוף" יהודי ("כאפן א אידן") ולצרפו למניין ישראל. וזוהי ההכנה לקבלת התורה שתהיה – כפי שהיה נוהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לומר – בשמחה ובפנימיות.

כלומר: גם אם במשך תקופה זו, משבת מברכים עד שבועות, לא יהיה בידו לפעול על הזולת להפכו מן הקצה אל הקצה – הרי זה על-דרך המדובר שבשבת מברכים ישנם כל העניינים בכללות ובהעלם, ואחר-כך באים לידי גילוי, ועל-דרך זה בנדון דידן, שבמשך הזמן יפעל בו גם בפרטיות.

ולעת עתה – כאשר "חוטף" את הזולת ומצרפו למחנה ישראל, הרי צירוף זה כשלעצמו (תוספת בכמות שעל-ידה ניתוסף גם באיכות) פועל בהזולת הזזה עצמית, ופועל גם בו עצמו, ועל-ידי זה יוכל לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות.

ד. אבל⁵ צריכים לדעת, ש"ומבשרך לא תתעלם"⁶. ההכנה למתן-תורה אינה רק עבודה עם הזולת, אלא גם עבודה עם עצמו. מצינו במדרש⁷ שבשעת מתן-תורה לא היו חרשים ולא סומים, או בעלי מומין אחרים רחמנא-לצלן, אלא כולם נתרפאו. יש לדעת, שצריכים לבוא למתן-תורה עם כל האיברים בשלימות, ללא מומים.

בנוגע לזולת – אין להיבהל מהאיכות הבלתי רצויה. יש לקרב כל יהודי, כפי שהיה במתן-תורה – "ויחן" לשון יחיד, כולם כאחד⁸. אבל בנוגע לעצמו – יש לדעת את החשבון ממעמדו ומצבו ("דארף מען וויסן דעם חשבון וואו מען האלט"). אם ישנו פגם – יש לתקנו, לתקן את חוש הראייה, את חוש השמיעה וכו'⁹.

* * *

ה. בפרק חמישי דפרקי-אבות – שלומדים ביום השבת-קודש זה – איתא במשנה¹⁰: "יהי-רצון מלפניך... שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך".

ולהעיר, שיש כמה שינויים בין הנוסח שבמשניות להנוסח שבסידורו של רבינו הזקן.

- וזהו אחד הטעמים שאדמו"ר הזקן לא הסתפק לכתוב ש"נוהגין לומר פרקי אבות כו'", אלא העתיק פרקי-אבות בסידורו, כיוון שרצה שיאמרו פרקי-אבות כפי הגירסא שקבע בסידורו¹¹ -

וכן בנוגע למשנה זו יש כמה גירסאות ונוסחאות היכן הוא מקומה המדוייק של משנה זו¹², אבל לכל הגירסאות שייכת משנה זו לפרק שלומדים ביום השבת-קודש זה.

ו. "ותן חלקנו בתורתך":

מהלשון "חלקנו" סתם, מבלי לפרש איזה חלק – משמע, שקאי על החלק בעולם שיש לכל אחד ואחד מישראל, שניתן לו חלק בעולם כדי לבררו, יחד עם בירור גופו ונפשו הבהמית.

ועל זה היא הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור החלק בעולם ("חלקנו") יהיה באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

ז. וביאור החילוק בין שאר אופני הבירורים לאופן הבירור דתורה¹³:

כללות עניין הבירורים הוא – שבדבר המעורב טוב ורע, מפרידים את הטוב מן הרע, את הטוב מעלים לקדושה, ואת הרע דוחים ומאבדים. אמנם, בירור זה הוא בדרך מלחמה – כי, הנפש שיש בהדבר (כידוע¹⁴ שבכל דבר, אפילו בדומם, יש נפש וחיות רוחנית) מתנגדת להבירור, כיוון שאין רצונה שחלק ממנה יידחה ועל-אחת-כמה-וכמה יאבד, ולכן יש צורך בעניין של מלחמה כדי לפעול את הבירור.

ונוסף על הצורך בבירור בדרך מלחמה מצד הדבר המתברר, יש צורך בזה גם מצד האדם המברר – דכיוון שיש לו נפש הבהמית שמתאווה לעניינים בלתי-רצויים, הרי גם מצדו צריך להיות הבירור בדרך מלחמה.

והא בהא תליא: אילו היה פועל בירור וזיכוך בנפשו הבהמית – לא היה צריך למלחמה עם הדבר המתברר. ועל-דרך מה שכתוב בגמרא¹⁵ שצדיק גמור מותר לו להתגרות ברשע, כי, להיותו צדיק גמור שאין בו רע, אין לו להתיירא שתהיה אחיזה להרע כו', מה-שאין-כן צדיק שאינו גמור, כיוון שיש בו עדיין רע, צריך להיזהר שלא תהיה אחיזה להרע, שמזה יכול לבוא מעמד ומצב ד"מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו"¹⁶.

וזהו כללות עניין הבירור בדרך מלחמה, שבזה נכלל גם הבירור שבעניין המצוות, ולדוגמה: מצוות תפילין, שלוקח עור בהמה ומעבדו לעשות ממנו תפילין, ויש בזה כמה דינים, כמו עיבוד לשמה¹⁷, וכיוצא בזה – הרי צריך להיות בזה עניין של מלחמה, שלא יעשו מעור זה עניינים אחרים, ושלא יתערבו עניינים של פניות (היפך ד"לשמה"), וכיוצא בזה.

אמנם, הבירור שעל-ידי התורה אינו בדרך מלחמה, כי:

אמרו חז"ל¹⁸ "מאן מלכי רבנן". והנה, הסדר דמלוכה הוא באופן שכאשר המלך רוצה לפעול דבר מסויים, אינו צריך להתעסק עם הדבר, אלא הוא נשאר בהיכלו, ורק גוזר שייעשה הדבר באופן כך וכך, ובמילא נעשה הדבר כרצונו על-ידי השרים והעבדים, כך שהמלך מצד עצמו אינו צריך להתיירא משום דבר, כיוון שאינו בא באופן של התלבשות כו'. ובאופן כזה הוא הבירור דתורה – שאין צריך להתעסק בהדבר המתברר (ובמילא לא שייך שיהיה אחיזה להרע), כי אם, ללמוד בתורה ולפסוק כיצד צריך להיות הדבר על-פי התורה, ובהתאם לכך נעשה הבירור בדרך ממילא.

וטעם הדבר – כיוון שכל ענייני העולם נעשים על-ידי התורה, כמאמר רז"ל "קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא"¹⁹, "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה" שעל-ידו "בורא את העולם"²⁰.

- והכוונה היא לא רק לבריאת העולם בששת ימי בראשית, אלא גם לכל פרטי המאורעות שהיו ויהיו בעולם כל משך זמן קיומו, שכולם נעשים על-ידי התורה. וכמובא במאמר של הצמח-צדק²¹ הסיפור אודות הבעש"ט, שלמד משניות, ואמר מאורעות שיהיו בעולם. והרי מובן שאילו היה הבעש"ט יודע מאורעות אלו מצד עניינים אחרים, לא היה צריך לאומרם בעת לימוד המשניות, ועל-כרחך צריך לומר, שידע מאורעות אלו מלימוד פרקי משניות אלו, שבהם נרמזו מאורעות אלו, שכן, כל המאורעות שבעולם באים מהתורה. אלא שהבעש"ט למד המשניות כפי שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה שאסתכל באורייתא וברא עלמא, ולכן ידע מזה המאורעות שיהיו בעולם, מה-שאין-כן מי שאינו בדרגה כזו, לא היה יודע מאומה -

ובזה גופא – אין זה כמשל האומן, אדריכל, שגם לאחרי שעשה "דיפתראות ופינקסאות"²² ("בלו-פרינט") צריך להתחיל ליקח אבנים ועצים כו' ולבנות את הבניין, מה-שאין-כן בהכלי אומנות דתורה שעל-ידה נעשה בניין העולם בדרך ממילא, ולכן, על-ידי פסק התורה נעשה הדבר בעולם ובדרך ממילא.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שבירור חלקו בעולם יהיה באופן הבירור דתורה, שאז אין צורך במלחמה, ואין מקום לאחיזה כו'.

ח. אמנם, כדי שיוכל להיות בירור חלקו בעולם באופן הבירור דתורה, צריך להיות "ותן חלקנו בתורתך", היינו, למצוא את חלקו הפרטי בתורה ("חלקנו בתורתך"), ועל-ידי זה יוכל לברר את חלקו בעולם ("חלקנו" סתם) באופן הבירור דתורה ("בתורתך").

והעניין בזה – שלכל אחד מישראל יש חלק בתורה, בכל התורה, וכמו כן נמצאים בתורה כל העניינים שלו, כל עניין במקום המתאים לו. וכאשר מכוון להחלק בתורה השייך לעניין זה – אזי יכול לבררו באופן הבירור דתורה.

ועל-פי זה יובן מה שכתוב בגמרא³¹ "חש בראשו יעסוק בתורה... חש בגרונו יעסוק בתורה וכו'" – דלכאורה, למה רואים פעמים רבות שעצה זו אינה מועילה? – והביאור בזה על-פי הנ"ל, שאצל כל אחד ישנו החלק בתורה ששייך לראשו או לגרונו, וכאשר ילמד חלק זה, אזי יתרפא המיחוש, שכן, על-ידי הרפואה ברוחניות נעשה בדרך ממילא גם הרפואה בגשמיות. אמנם, כיוון שאינו יודע היכן הוא החלק בתורה השייך לראשו או לגרונו, נותנים לו עצה: "יעסוק בתורה", ואם יהיה עת רצון, ויצליח לכוון לחלק בתורה המתאים, אזי תומשך לו הרפואה.

וזהו תוכן הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" – שיזכה לכוון לחלק שלו בתורה ששם נמצא גם חלקו בעולם, ועל-ידי זה יוכל לברר חלקו בעולם באופן הבירור דתורה.

ט. וקודם הבקשה "ותן חלקנו בתורתך" מקדימים "שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו" – כי, עיקר עניין הבירור דתורה יהיה לעתיד-לבוא, שאז יהיה אלוקות בגילוי, ובמילא יהיה נראה בגילוי שכל העניינים הגשמיים באים מהתורה.

אמנם, גם לפני זה צריך להיות העניין ד"ועשו לי מקדש"²³ על-ידי כל אחד ואחד מישראל, ובמילא צריך להיות גם עכשיו אופן הבירור דתורה,

כפי שמצינו אצל יחידי סגולה שעבודתם היתה באופן הבירור דתורה, כמו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן ר' שמעון, שמלאכתם היתה נעשית על-ידי אחרים – שזהו המעמד ומצב דלעתיד-לבוא, כמו שכתוב²⁴ "ועמדו זרים ורעו צאנכם" – שלא הוצרכו להתעסק בהדברים הגשמיים, אלא על-ידי הפסק בתורה נעשה הדבר בדרך ממילא, כפי שמצינו בהעובדא דר' עקיבא והמטרוניתא²⁵,  והעובדא דר' אלעזר בן ר' שמעון עם יורדי הספינה²⁶. והיינו שעבודתם הייתה באופן ד"עושין רצונו של מקום"²⁷ שהמשיכו את בחינת הרצון שלמעלה מהשתלשלות (כמבואר בהמאמר²⁸), והמשכה זו היתה בבחינת מקום, היינו, בסדר השתלשלות.

ומעין זה – צריך להיות גם אצל כל אחד ואחד מישראל.

י. ועל-פי זה יש לבאר הטעם דאמירת "יהי רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – אחר תפילת שמונה-עשרה:

כללות הבירור דתפילה הוא מלמטה למעלה, והסדר הוא שתחילה היא ההתבוננות בפסוקי-דזמרה בעניין התהוות הנבראים, ואחר-כך ההתבוננות בברכות קריאת-שמע בעניין ביטול הנבראים, שהאופנים וחיות-הקודש הם בתכלית הביטול לאלוקות – כל זה הוא עניין השייך לעולמות ונבראים, ועוד זאת, שלאחרי כל ענייני ההתבוננות הנ"ל, באה בקשת צרכיו בי"ב ברכות אמצעיות, "מברך השנים", וכיוצא בזה – ענייני העולם.

ולכן, בסיום התפילה אומרים "יהי-רצון כו' ותן חלקנו בתורתך" – שבכל העניינים יהיה אופן הבירור דתורה, מלמעלה למטה.

(עד סעיף ד – מהתוועדות שבת פרשת במדבר, מברכים החודש  סיוון ה'תשי"ד. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ד חלק שני (יא) עמ' 279-277– בלתי מוגה; מסעיף ד ואילך – מהתוועדות שבת פרשת בהר-בחוקותי, מברכים החודש סיוון, ה'תשי"ג. 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ג חלק שני (ח) עמ' 176-172 – בלתי מוגה)

----------

1) סוף פסחים.

2) שמות ג,יב.

3) מגילה ו, רע"ב.

4) תו"א בתחילתו (א,ב).

5) סעיף זה שייך לחלק מהשיחה שהוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר (באידיש) ומופיע בליקוטי-שיחות חלק ב, עמ' 292 ואילך.

6) ישעיה נח,ז.

7) במדב"ר רפ"ז. מכילתא ופרש"י יתרו יט,יא. כ,טו. יל"ש שם רמז ש.

8) יתרו יט,ב ובפרש"י. וראה מכילתא שם.

9) עד היכן שידו מגעת (מהנחה בלתי מוגה).

10) משנה כ. וראה גם לקו"ש חי"ג עמ' 118 ואילך.

11) ראה שער-הכולל פ"ל ס"ג.

12) ראה "שינוי נוסחאות" על המשנה.

13) ראה סה"מ תרנ"ט עמ' קסב ואילך. תש"ד עמ' 106 ואילך.

14) תניא שעהיוה"א פ"א. וראה בהנסמן ב"מ"מ, הגהות והערות קצרות" לשם (עמ' שמט הערה 5).

15) ברכות ז,ב.

16) ישעיה נט,יז.

17) ראה רמב"ם הל' תפילין פ"א הי"א. טושו"ע (ואדה"ז) ואו"ח סל"ב ס"ח (סי"א).

18) ראה גיטין סב, סע"א. זח"ג רנג,ב (ברע"מ).

19) זוהר ח"א קלד, סע"א. ח"ב קסא, רע"ב. ח"ג קעח,א.

20) ב"ר בתחילתו.

21) ראה אוה"ת תולדות קע,א. וראה גם כתר-שם-טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סשל"ח ואילך. וש"נ.

22) עירובין נד,א. וראה איגרות-קודש כ"ק אדמו"ר ח"ה ס"ע נג ואילך. ועוד.

23) תרומה כה,ח.

24) ישעיהו סא,ה. וראה ברכות לה,ב.

25) ראה נדרים נ,א ובפרש"י ור"נ.

26) ראה ב"מ פד,ב.

27) ברכות שם.

28) פ"ה (תו"מ ח"ח עמ' 165).