מדורים נוספים
	שיחת השבוע 960 - כל המדורים ברצף
	לחשוף את הרובד הנסתר
	יש חדש
	הפנימיות שבתוך הייסורים
	ל"ג בעומר
	נמצא בכל דור
	שולחן ומפה
	יום משתה ושמחה
	כל דכפין יאכל במירון
	אמירת 'לשם יחוד'

הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 960, ערב שבת פרשת בחוקותי, י"ח באייר / ל"ג בעומר ה'תשס"ה (27.5.2005)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לחשוף את הרובד הנסתר

ההוויה כולה מורכבת משני רבדים. יש רובד חיצוני, שנתפס על-ידי החושים, ורובד פנימי, נסתר, שקשה יותר להגיע אליו. לשם כך ניתנה לנו תורת הנסתר

בשנים האחרונות ניכרת התעוררות גדולה ללימוד תורת הנסתר, פנימיות התורה. בחוגים רחבים לומדים היום זוהר, חסידות, קבלה, והפופולריות של תורה זו גדלה והולכת.

מצב דברים זה היה צפוי, על-פי דברי הזוהר, שסמוך לביאת המשיח תתפשט חכמת הנסתר עד כדי כך שאפילו ילדים יעסקו בה. מובן שלא כל 'חוג לקבלה' ראוי להמלצה, אבל עצם התופעה מעניינת כשהיא לעצמה.

מרשב"י עד הבעש"ט

דרך ארוכה עשתה חכמת הנסתר מאז נתגלתה על-ידי רבי שמעון בר-יוחאי ועד ימינו. התחנות הראשיות בדרך היו האריז"ל, שקבע כי בדורות הללו "מותר ומצווה לגלות זאת החכמה", והבעש"ט, שגילה את החסידות, שבה שזורים מוטיבים רבים מתורת הקבלה. כך נעשתה תורה זו, שבעבר עסקו בה יחידי-סגולה בלבד, לנחלת כלל-ישראל.

התפיסה הבסיסית של תורת הקבלה קובעת, שכל דבר מורכב משני רבדים — חיצוני ופנימי. כל דבר, הכוונה — העולם, האדם, התורה, ואפילו הקב"ה, כביכול. בכל אלה יש רובד חיצוני, שנתפס על-ידי החושים, ורובד פנימי, נסתר, שקשה יותר להגיע אליו.

האדם, למשל. יש הצד החיצוני — הגוף. זה תחום שניתן לתפיסה על-ידי החושים, ושאפשר לחקור אותו בכלים מדעיים. מדע שלם, הרפואה, כל-כולו נוגע רק בחלק החיצוני — בגוף. אבל מאחורי הגוף נמצאת נפש, נשמה. אין רואים אותה ואי-אפשר לשקול ולמדוד אותה, אבל היא מקור חייו של הגוף. בלעדיה, הגוף המורכב והמתוחכם כל-כך הוא כאבן דוממת. היא, הבלתי-נראית והבלתי-נתפסת, היא העיקר.

כך גם העולם בכללותו: הצד החיצוני שלו ניתן למדידה, לשקילה ולמחקר. הפיזיקה עוסקת בחקר הרובד החיצוני הזה, והיא מגלה את החוקים שעל-פיהם החומר מתנהג. אבל מאחורי החומר יש רוח, והיא בעצם העיקר. מאחורי חוקי הפיזיקה יש חוקים אחרים — חוקים אלוקיים. הם הקובעים אם יתרחש אירוע מסויים ואם לאו. כאשר האירוע מתרחש, חוקי הפיזיקה נכנסים לפעולה, אך עצם ההחלטה אם יקרה הדבר — זה נקבע במישור אחר, במישור רוחני-אלוקי.

להבין את הסוד

וכך גם בתורה: ישנו הצד הגלוי של התורה — הדינים, ההלכות, הצד המעשי של התורה והמצוות; אך מעבר לצד הגלוי יש צד נסתר. מאחורי כל מילה בתורה מסתתרות משמעויות עמוקות באין-סוף רבדים. לכל מצווה השפעות רוחניות על האדם, על העולם ואפילו על העולמות העליונים.

ובמידה מסויימת, גם לקב"ה, כביכול, יש צד גלוי וצד נסתר — הצד הגלוי הוא המתגלה בדרך זו או אחרת בעולם, אך יש, כמובן, גם צד נסתר שאינו מתגלה בעולם. ובעצם, מאחורי כל רובד נסתר יש רבדים עמוקים ונסתרים עוד יותר, עד אין-סוף.

זה התחום של תורת הנסתר. היא עוסקת בכל מה שמעבר לחושים ולצדדים הגלויים. לכן היא נקראת 'קבלה', כי אל הרבדים הנסתרים הללו אי-אפשר להגיע על-ידי המחשבה העצמית, אלא הם צריכים להינתן בקבלה איש מפי איש, החל ממי שקיבל את הדברים מהקב"ה עצמו.

תורת חסידות חב"ד מסבירה את הרעיונות העמוקים ביותר של פנימיות התורה בדרך שניתנת להבנה על-ידי כל אחד ואחד לפי ערכו. בכך היא מעניקה רעננות ומשמעות עמוקה לכל מערכת חיי היהדות.

כיום אנחנו יכולים רק ללמוד דברים אלה, אבל בביאת המשיח במהרה בימינו, נראה את הנסתר ממש כפי שאנו רואים כיום את הנגלה, כמו שנאמר "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר".

בציפייה לגאולה

"אמר רבי שמעון: בשביל זכות האבות נזדמנה תמיד גאולה לישראל, שכתוב 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור'. מהו 'והארץ אזכור'? להכליל עמהם דוד המלך" (זוהר בחוקותי עב)

יש חדש

כל הארץ תהלוכות

ביום חמישי בערב וביום שישי, ל"ג בעומר, יהיו אי"ה בכל עיר ויישוב בארץ תהלוכות וכינוסי ילדים, בססמה "יחד כל ילדי ישראל". התהלוכות מבטאות את אחדות העם ואת הזיקה העמוקה שחשים כולנו לערכי-היסוד של העם היהודי, ומשתתפים בהן מאות-אלפי ילדים, מכל גוני הציבור בארץ. במרכז ירושלים מתוכננת התהלוכה הגדולה והמרכזית, ובה אמורים להשתתף יותר מעשרת-אלפים ילדי תלמודי-תורה מכל רחבי העיר.

ספרון לכל ילד

כמסורת השנים האחרונות, זוכה כל ילד שמשתתף בתהלוכות בשי מיוחד - ספרון חדש וצבעוני. הספרון, אות משמים שמו, מגיש שני סיפורים מרגשים, הממחישים את הפתגם הידוע של הבעש"ט, כי כל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה לחיי האדם. זה הספרון העשרים ואחד בסדרת הספרונים החינוכיים שיצאו-לאור בהוצאת צעירי-חב"ד. את מרבית הספרונים שהופיעו בעבר אפשר להשיג ביודאיקה, טל' 972-3-9606120

אוהל במירון

צעירי-חב"ד מפעילים אוהל מרכזי לפעילות ליד ציון רשב"י במירון. באוהל זה, המאוייש בתלמידי ישיבות חב"ד מכפר-חב"ד ומ'צעירי השלוחים' בצפת, מתקיימת פעילות ענפה לזיכוי המוני בית-ישראל בהנחת תפילין, לצד מכירת ספרי חסידות במחירים מוזלים ביותר. כמו-כן מוצב במקום מרקע ענק, שעליו מוקרנים לאורך כל היממה התוועדויות ומראות-קודש מהרבי מליובאוויטש.

שלחן שבת

הפנימיות שבתוך הייסורים

בפרשתנו מזהיר הקב"ה את עם-ישראל לבל יסור מדרך התורה. בהמשך מוזכרים עונשים קשים ומכאיבים שבהם עלול להיענש עם-ישראל, אם לא יקיים את התורה והמצוות. כאן מופיע הסבל כעונש שניתן לאדם בשל מעשיו.

חז"ל אומרים שהאדם צריך לקבל בשמחה את הייסורים שבאים עליו. איך אפשר לקבל ייסורים וסבל בשמחה? בספר התניא מוזכרות שלוש גישות לעניין זה. הראשונה, שהסבל הוא למעשה טוב נסתר וכמוס, שבגלל רום-מעלתו אינו נתפס אצלנו כטוב אלא כייסורים. על-ידי עצם הגישה הזאת יזכה לעתיד לבוא לראות את הטוב הנפלא הזה. אלא שלשם כך יש להמתין עד זמן הגאולה השלמה, ורק אז יהיה אפשר לראות את הטוב.

מירוק מלמעלה

גישה נוספת – לראות בייסורים סוג של ניקוי ומירוק מלמעלה. מובא על כך משל מבן מלך, שטינף את עצמו, ואביו, המלך הגדול, "רוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו-יחידו". רחיצה זו כרוכה בכאב, אך ברור שהדבר נובע מהאהבה הגדולה של המלך לבנו. כך הקב"ה רוחץ אותנו מהעוונות שהכתימו את נשמתנו, כדי שנהיה  זכים וטהורים.

כאשר האדם מכיר בכך שגם הייסורים נובעים מאהבתו הגדולה של הקב"ה אליו, הוא מעורר למעלה שגם הניקוי והזיכוך יהיו בלא ייסורים, אלא בטוב הנראה והנגלה. לשם כך אין צורך להמתין לזמן הגאולה, אולם יש צורך בהתבוננות ובהתעוררות של אהבה לקב"ה.

עמידה בניסיון

גישה שלישית – לראות בייסורים ניסיון מלמעלה. מהשמים מנסים את האדם לבחון אם רצונו האמיתי הוא בחיים הרוחניים, או שעיקר חפצו ורצונו הוא בחיי הגוף. כשהאדם עומד בניסיון, נעלם הרע ומתגלה הטוב הנראה והנגלה.

כאן אין צורך אפילו בהתבוננות ובהתעוררות של אהבה לה', אלא דיי בעצם העמידה בניסיון. כמו-כן, דיי במידה מועטה של ייסורים כדי לנסות את האדם, ומיד כשיתברר שאין הוא מתרשם מהם – הם נעלמים. אולם דבר אחד צריך בכל-זאת – לעמוד בניסיון.

לראות את הטוב

רבי שמעון בר-יוחאי מלמד אותנו גישה נוספת. הגמרא מספרת שרבי שמעון שלח את בנו לחכמים גדולים, שיברכוהו. כשחזר, אמר לאביו שבמקום ברכות אמרו לו דברים של הפך הברכה. הסביר לו רבי שמעון שבדבריהם רמזו ברכות מופלאות, אף שבמבט חיצוני נראו כהפך הברכה.

כאן בא לידי ביטוי  היתרון המיוחד של פנימיות התורה (שהייתה עניינו העיקרי של רבי שמעון בר-יוחאי) –אין צורך להמתין לזמן העתיד, אין הכרח בהתעוררות אהבה ואף לא בעמידה בניסיון. פנימיות התורה מגלה מיד את הטוב שבכל דבר, בדרך גלויה ובהירה.

פנימיות התורה חושפת בכל דבר את האמת האלוקית, את הברכה והקדושה, שיתגלו לעתיד לבוא. על-ידי לימוד תורת החסידות אפשר לראות זאת כבר עתה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 284)

מן המעיין

ל"ג בעומר

יום של התגלות

אצל האדמו"ר האמצעי מליובאוויטש היה ל"ג בעומר מימי יום-טוב המצויינים. היו יוצאים אז לשדה. הרבי לא היה נוטל ידיו, אך היה לוגם 'משקה', שהיה אסור עליו מטעמי בריאות. היו רואים אז הרבה מופתים. רוב המופתים היו בנוגע להולדת ילדים. כל השנה כולה ייחלו וציפו לל"ג בעומר.

(היום-יום)

שלושה מגלים

על הפסוק "ובני-ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד,ח) מתרגם אונקלוס: "ביד רמה – בריש גלי". נאמר בספרים שהאותיות "בריש" מרכיבות את ראשי-התיבות של רשב"י – רבי שמעון בר יוחאי; האריז"ל – רבי יצחק בן שלמה, והבעל-שם-טוב – רבי ישראל בן שרה.

(לקוטי שיחות)

הכנה לגאולה

גילוי פנימיות התורה הוא הכנה לגאולה העתידה, כפי שנאמר בזוהר, שעל-ידי ספר הזוהר יצאו בני-ישראל מהגלות ברחמים. לכן שלושת האישים הללו, שכל אחד ואחד מהם פעל רבות להפצת פנימיות התורה, שמותיהם רמוזים במילה 'בריש', המדברת על יציאת ישראל מהגלות "ביד רמה".

(שם)

תרגום החסידות

במילה 'בריש' זו רמוז גם שמו של הרבי הריי"צ מליובאוויטש – רבי יוסף יצחק בן שלום-דובער. הוא גילה והפיץ את תורת החסידות בכמה שפות, ובצורה שתהא מובנת אפילו לאנשים הפשוטים ביותר.

(לקוטי שיחות)

שלוש שעות בגן-העדן

פעם אחת יצא הרבי הרש"ב מליובאוויטש מחדרו ואמר לאחד החסידים המקורבים אליו: הייתי עכשיו שלוש שעות בגן-העדן... והסביר, שכאשר לומדים חסידות בעיון שרויים בגן-העדן.

כשמאיר האור

פנימיות התורה היא אור החיים, חיים מאירים. כאשר נעשה אור, נעלמים מאליהם כל השרצים.

(ספר המאמרים תש"ט)

לימוד מסודר

לימוד החסידות צריך להיות לימוד מסודר, כלימוד סוגיה בחלק הנגלה שבתורה. תחילה צריכים ללמוד את המאמרים המובנים גם למתחילים. אחרי לימוד פרק אחד, יש לחזור עליו פעם ושתיים, עד שהאדם יהיה בקי בו. לאחר סיום המאמר יש לחזור עליו כמה פעמים, עד אשר השכלת העניין של המאמר תיקלט היטב במוח.

(אגרות-קודש)

אמרת השבוע

נמצא בכל דור

כמה מחסידיו של רבי חיים מקוסוב התוועדו בבית-מדרשו של הצדיק וסיפרו סיפורי חסידים. במיוחד הרבו לספר מנפלאותיו של הבעל-שם-טוב. השעות חלפו והשעה כבר הייתה אחר חצות הלילה. בשלב כלשהו פלט אחד החסידים: "אח, אח, איפה נמצא בימינו צדיק כמו הבעל-שם-טוב!".

דירתו של רבי חיים הייתה בקומה השנייה, אך לא הייתה שום אפשרות לשמוע למעלה מה שמדברים בבית-המדרש. באותו רגע שמעו החסידים קול פסיעות היורדות במדרגות. כעבור רגע נפתחה הדלת ובפתח עמד הצדיק וקרא לעבר החסידים: "שוטים שבעולם – בכל דור ודור נמצא הבעל-שם-טוב בעולם, אלא שבעבר היה גלוי ועתה הוא נסתר".

מעשה שהיה

שולחן ומפה

שמחת רבי שמעון בר-יוחאי בקברו במירון התפשטה עם השנים בכל תפוצות ישראל. בל"ג בעומר נהגו המוני בית-ישראל לעלות להשתטח על קברי צדיקים, ובדרך זו להתקשר עם רשב"י ומירון.

סיפורנו עוסק בעליית ל"ג בעומר לקבר הרמ"א (רבי משה איסרליש) בקרקוב. דעה רווחת בעם גורסת כי הרמ"א חיבר ל"ג ספרים ונפטר בל"ג בעומר בשנת (ש)ל"ג. יודעי-דבר אמנם מערערים על הגרסה הזאת, ובכל-זאת יש נוהגים להזכיר את הרמ"א בל"ג בעומר.

שנה אחת, בעת העלאת זכרו של הרמ"א בל"ג בעומר, סיפר אחד הזקנים:

כשהופיע ספרו ההלכתי המקיף של רבי יעקב, בעל ה'טורים', נתקבל בכל תפוצות ישראל ונתחבב מאוד על גדולי התורה. במיוחד זכה לחיבתם של שני גאוני ישראל, שאף חיברו חיבורים מיוחדים עליו: רבי יוסף קארו, מגולי ספרד, שהתיישב בצפת, וקרא לחיבורו על ה'טורים' בשם 'בית יוסף'; ורבה של קרקוב, הרמ"א, שחיבורו על ה'טורים' נקרא 'דרכי משה'.

לאחר שהרמ"א אסף את תורתם של גדולי פולין ואשכנז והוסיף את חידושיהם והשגותיהם לדברי ה'טורים', עלה במחשבתו לחבר ספר חדש, שיגיש את כל הדינים בצורה מסודרת, הלכה למעשה. בלי לגלות את החלטתו לאיש ניגש למלאכה העצומה.

יום אחד, בשעה שכבר עמד לברך על המוגמר, נזדמן לביתו שד"ר [=שליח-דרבנן] מעיר-הקודש צפת. שמח הרמ"א על הזכות לארח יהודי זה, שנתגלה לו כאחד מבני-העלייה של צפת. ציווה להכין לאורח שולחן ערוך כל טוב.

בגמר הסעודה הוציא השד"ר מילקוטו ספר, הושיטו לרמ"א ואמר לו: "לאחר שכיבדתני בשולחן ערוך בכל טוב, אכבד אף אני אותך ב'שולחן ערוך' – ספר הלכות שבא לאחד את כלל ישראל. את הספר חיבר הגאון רבי יוסף קארו. שמע הרמ"א את דברי השד"ר וליבו פעם בחזקה. נטל את הספר לעיין בו, והשד"ר שהתבונן בפניו ראה בהן תערובת של שמחה ותוגה.

כל הלילה הגה הרמ"א בספר שהגיע מצפת, והשווה אותו לחיבורו. תחילה ראה את הדברים דומים מאוד זה לזה, אולם אחרי עיון נוסף מצא שבכל-זאת יש הבדלים, בייחוד כאלה הנובעים מחילוקי הדעות בין חכמי ספרד לחכמי אשכנז. רבי יוסף קארו הכריע בכמה מקומות כדעת חכמי ספרד, בעוד הרמ"א הכריע כשיטת גדולי אשכנז.

מה לעשות עכשיו? להוציא את ספרו ולהתעלם לגמרי מהשולחן-ערוך של הרב מצפת? לקבוע מסמרות רק לפי דעת חכמי אשכנז? הרי משמעות הדבר שלעם-ישראל יהיו מעתה שני ספרי הלכה אשר יפלגו אותו לשניים!

כל הלילה התחבט הרמ"א בשאלה. לבסוף גמלה בליבו ההחלטה לגנוז את ספרו. מבטו נפל על עץ בודד, שעמד באמצע בית-העלמין שמאחורי ביתו. למחרת, בשעת לילה מאוחרת, יצא הרמ"א אל בית-העלמין. הביט היטב כה וכה, וכשראה כי אין איש, חפר ליד העץ בור עמוק, עד מתחת לשורשיו, טמן בו את הכתבים, וחזר ומילאו עפר.

איש לא ידע את מקום קבורתם של הכתבים, חוץ מהשמש הנאמן של בית-העלמין, שהבחין במעשהו של הרב ושמרו בלבו. לפני מותו מסר את הסוד לאיש שירש את תפקידו, כדי שישמור על העץ.

אחרי שגנז את ספרו ישב הרמ"א לכתוב הגהות לשולחן-ערוך של רבי יוסף קארו, ולהוסיף בהן את מנהגי ופסקי חכמי אשכנז ופולין. לימים ביקר בביתו אותו שד"ר שנית. בטרם נפרדו זה מזה פנה הרמ"א אל השד"ר ואמר לו: "בפעם הקודמת הבאת לי 'שולחן ערוך' במתנה. כעת הנני מחזיר לך במתנה 'מפה' שערכתי ל'שולחן'".

הגיש הרמ"א את חיבורו לשד"ר והוסיף: "אנא, מסור אותו לרבי יוסף קארו ואמור לו כי מפה זו נוצרה עוד לפני השולחן, אך הכנת מידתה נעשתה לאחר מכן"...

כשקיבל רבי יוסף את ה'מפה' התרשם עמוקות מגדולת הרמ"א ידידו, והעריך מאוד את המעשה. הלך וקנה במאה דינרים קלף וכתב ספר-תורה למענו ושלחו לו כמתנה.

מיום שגנז הרמ"א את חיבורו מתחת לעץ, גדל העץ וענפיו התפשטו לכל עבר, ואיש לא ידע את סוד ברכת גידולו. לפני פטירתו ביקש הרמ"א להיקבר ליד העץ. בדבריו נעשה, והוא נקבר באותו יום תחת העץ.

עם השנים נתאחדו השניים והגנו זה על זה – הקבר על העץ והעץ על הקבר. כך אירע פעם בל"ג בעומר, כשהמוני יהודים עלו לקבר הרמ"א ונתקלו בעץ, וברוגזם רצו לעוקרו, על-אף מחאותיו ואזהרותיו של השמש. והנה התרגשה סופת רעמים איומה, שהניסה אותם לכל עבר. הכול ראו בכך אות מן השמים לבל יעז מישהו לגעת בעץ לרעה.

העץ נשאר על מקומו ואף שילם על כך למיטיבו. כשנכנסו הנאצים לקרקוב והחריבו את הרובע היהודי ואת בתי-הכנסת, הגיעו אל בית-העלמין העתיק, חיללו את הקברים וניתצו את כל המצבות. באותו הזמן הוריד העץ את ענפיו עד לאדמה והסתיר את מצבת הרמ"א מעיני הרשעים, והם עזבו את המקום בלי לפגוע בה.

כשחזרו יהודי פולין אחרי המלחמה והגיעו לקרקוב, הייתה דרכם הראשונה לבית-העלמין, ומה השתוממו במוצאם את מצבת רבם הרמ"א, שנשארה שלמה מבין רבבות המצבות המנופצות והמחוללות, כשהעץ מחפה ומצל עליה, וענפיו נוטים למטה.

דרכי החסידות

יום משתה ושמחה

ל"ג בעומר, יום ההילולא של רבי שמעון בר-יוחאי, נחגג בחביבות רבה בחצרות החסידות. כ"ק רבנו הזקן כותב (אגרות-קודש אדמו"ר הזקן, עמ' קיז): "שישו ושמחו בה' בכל לב ונפש, ולעשות יום משתה ושמחה בח"י אייר הבא עלינו לטובה, יומא דהילולא דרשב"י, אשר אנו שותין טיפה תמצית דתמצית וכו', ולהלל ולרנן בשירות ותשבחות לה' מספר תהילים כגון "תהילה לדוד" וכה"ג.

מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תרצ"ט, עמ' 332): "הבעש"ט, אדמו"ר הזקן ואדמו"ר ה'צמח-צדק' היו נוסעים בל"ג בעומר אל השדה (אף שה'צמח-צדק' לא נהג לצאת לנסיעות, חוץ מהנסיעות הידועות לפטרבורג, אך בל"ג בעומר היה יוצא עם החסידים אל השדה)".

לחוג בשדה

על ל"ג בעומר אצל אדמו"ר האמצעי, מסופר (לקוטי-דיבורים. עמ' 1045-1046): "משנה הראשונה שקבע אדמו"ר האמצעי את משכנו בעיר ליובאוויטש, בשנת תקע"ד, חידש את המנהג הקדום לחוג את חג ל"ג בעומר על-פני השדה מחוץ לעיר, בעריכת סעודה קלה, שתיית משקה ואכילת ביצים מבושלות, בניגונים ובריקודים. באמצע הסעודה או בסופה היה אומר מאמר חסידות, והיה מצווה לזקני החסידים לספר לפניו את אשר זוכרים ממנהגי חגיגת ל"ג בעומר בשנים שעברו, ענייני התורה, שיחות והסיפורים שדיברו אז. ואחרי אשר נסע כ"ק אדמו"ר, היו החסידים מיטיבים את ליבם ושמחים כל היום עד לפנות ערב. וכשנתיישבו חוכרי הכפרים החסידים... בסביבות ליובאוויטש, נקבע מנהג חגיגת ל"ג בעומר בסעודות גדולות".

במקום אחר (על-פי לוח 'היום יום', עמ' נה) מתואר: "אצל אדמו"ר האמצעי היה ל"ג בעומר מהימים טובים המצויינים. היו יוצאים לשדה. הוא לא היה נוטל ידיו [לסעודה], אך היה שותה 'משקה' (אף שמצד בריאותו היה הדבר אסור עליו). ראו אז מופתים רבים, רובם בנוגע לבנים [=להיפקד בבנים]. ובמשך כל השנה היו ממתינים לל"ג בעומר".

ערים כל הלילה

על ל"ג בעומר אצל אדמו"ר ה'צמח-צדק', מספר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ספר השיחות תש"א עמ' 58): "אז - בשנת תר"ד - היה עדיין הסדר שאת סעודת ל"ג בעומר ערכו בשדה. הסדר היה, שאור לל"ג בעומר היו החסידים עורכים סעודה ומתוועדים עד מאוחר בלילה. בבוקר ל"ג בעומר היו מתפללים בהשכמה, מתוועדים עד שעה שתיים בצהריים, ואז היה אדמו"ר ה'צמח-צדק' יוצא אל הקהל. באותה שנה חל ערב ל"ג בעומר בסדר תניינא של [צום] בה"ב, והרבנים התירו - בהוראת שעה - ליטול ידיים לסעודה אחר תפילת המנחה.

"סדר חגיגת ל"ג בעומר היה כנהוג מימי קדם, לצאת חוץ לעיר. הזוכה בעריכת החגיגה היה מזמין את החסידים היושבים ואת האורחים הבאים, שיבואו אליו כבר בערב ל"ג בעומר, ואחר תפילת מנחה גדולה ביום ל"ב בעומר היה עורך סעודה גדולה בדגים ובשר שנמשכה עד תפילת ערבית. בשעת הסעודה היו חוזרים מאמר חסידות, מספרים סיפורי חסידים, מנגנים ורוקדים, ועל-פי-רוב היו ניעורים כל הלילה ומתפללים בהשכמה תפילה בציבור במתינות וגם באריכות. בשעה האחת-עשרה הייתה מוכנה סעודת חלב עם משקה יי"ש לרוב, ומשעה השלישית בערך היו מחכים לביאתו של כ"ק אדמו"ר [ה'צמח-צדק']"...

הרבי מליובאוויטש אמר, כי זוכר הוא שבבית אביו, הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, נהגו לאכול חרובים בל"ד בעומר (שיחת שבת פרשת תזריע ומצורע תשמ"ב. ומבואר שם, שטעמו של מנהג זה הוא לזכר החרובים שמהם ניזונו רשב"י ובנו בהיותם במערה).

חיים יהודיים

ר' שרגא עומד על משמרתו. לא רק בל"ג בעומר

כל דכפין יאכל במירון

הניסיון לתפוס השבוע את ר' שרגא שניצר לשיחה היה כמו לקבוע פגישה עם סוחר אתרוגים יומיים לפני סוכות. בכל-זאת הצלחנו לחטוף עמו שיחה שהתנהלה בכמה חלקים, בין ההתרוצצויות לטלפונים הרבים, ובין פגישה עם ספק משקאות לנסיעה למירון.

בל"ג בעומר יעמוד ר' שרגא על רגליו עשרים וארבע שעות תמימות וישרת את ההמונים הרבים שיבואו לשמוח בהילולת רשב"י, כשהוא מאפשר לכל דכפין לסעוד את לבו באולם הכנסת-האורחים שהוא מפעיל סמוך לחצר הקבר.

חזר בריא וצוהל

הזיכרון הראשון של ר' שרגא (53), תושב בני-ברק, ממירון, מחזיר אותו בדיוק חמישים שנה לאחור. ערב ל"ג בעומר תשט"ו קדח הילד שרגא בארבעים ואחת מעלות חום. אביו, הרב יהושע שניצר, מחשובי חסידי בעלז, היה נחוש לקחתו עמו למירון, כדי לספרו שם בפעם הראשונה. רבים מהשכנים התגודדו סביב המונית שבאה לקחתם בבוקרו של יום, והביטו מודאגים באב הנושא בזרועותיו את בנו הפעוט. אחר-הצהריים שבה המונית לבני-ברק ושוב ריתקה את התושבים. איש לא נשאר אדיש לנוכח המחזה המופלא של הילד שיצא מהמונית בריצה, צוהל ומאושש לגמרי, מציג בגאווה את פאותיו הארוכות.

מאז הספיק ר' שרגא להיות במירון עוד אלפי פעמים, ואף לספק את צורכיהם של ההמונים הפוקדים את הקבר. מפעלו של ר' שרגא פועל לאורך כל השנה, והוא מאכיל ומשקה כל קבוצה, משפחה או יחיד, המגיעים לעשות במירון שבת או חג. דיי בשיגור הודעה בפקס כדי שר' שרגא ייערך לאירוח הבאים וידאג להם לסעודות מלאות עם כל הדקדוקים וההידורים.

תיקון הנפש

מגיל שמונה החל אביו לקחתו עמו למירון, בנסיעותיו התכופות לציון. משפחתו דבקה במקום והייתה שותפה לראשוני מכניסי האורחים – הזוג ר' יונה וחנה לבל ואחר-כך ר' דוד פקשר – שמות המוכרים היטב (לצד נוספים) לעולי מירון הוותיקים. מאז דבק ר' שרגא במקום. הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד אמר לו פעם כי הכנסת האורחים במירון היא 'תיקון הנפש' שלו, ומאז הוא רק מרחיב ומפתח את פעילותו זו.

ר' שרגא הוא מאותם אנשים שמירון הוא להם בית שני, ושאת שמו של 'ר' שימען' הם מזכירים כאילו דיברו על מכר קרוב. "אי-אפשר לשער את כוחו של ר' שימען", אומר ר' שרגא בהתרגשות פנימית, ובפיו אין-ספור סיפורי מופת הקשורים בכוחו של התנא האלוקי.

מנפלאות רשב"י

אחד הסיפורים עוסק בתינוק שנולד עם מחלת עור קשה מאוד, שהרופאים לא מצאו לה מזור. מראה התינוק היה מבהיל, וסבלו – נורא. כשהיה התינוק כבן שלושה חודשים לקחו אביו עמו למירון. הוא קרא שם פרק תהילים מתוך השתפכות-הנפש, וסיימו בזעקה נרגשת לקב"ה שירפא את בנו בזכות רשב"י. כשחזר לביתו ניכר שיפור מפתיע בצבע עורו של התינוק. שבועיים לאחר מכן לא נשאר זכר למחלה המסתורית. את הסיפור מסיים ר' שרגא במילים הבאות: "התינוק הזה גדל ב"ה והתחתן, והיום יש לו שלושה ילדים – הלוא הם נכדיי".

כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק – וכדאי הוא ר' שרגא לסמוך עליו בימי שבת וחג, ובל"ג בעומר על-אחת-כמה-וכמה.

פינת ההלכה ומנהג

אמירת 'לשם יחוד'

שאלה: מה משמעות הנוסח "לשם ייחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה", והאם יש לאומרו לפני קיום  כל מצווה?

תשובה: אמירה זו, יסודה בדברי רבנו האר"י, ונרמזת בזוהר הקדוש. החיד"א כתב לאומרה קודם כל לימוד וכל מצווה, וכן נהגו כמה מגדולי ישראל קודם התגלות תורת החסידות, ורבים לאחר מכן, והיא מידת חסידות לכל אדם מישראל, כהכנה לקיום המצוות.

משמעות העניין עמוקה ביותר. נקודת הדברים היא, שהקב"ה, שהוא אין-סוף, מרומם ומובדל מהעולמות, ולכן הוא מכונה "קודשא-בריך-הוא", על שם שהוא קדוש ומובדל מהעולמות. "שכינתיה" זו שכינת-עוזו ומלכותו, המתלבשת בעולמות להחיותם. ה'ייחוד' ביניהם נעשה על-ידי המצווה.

בסידורי נוסח אשכנז הישנים לא הופיע 'לשם ייחוד', אבל בדורות האחרונים נכנס הנוסח לכמה מהם בכמה מקומות. בסידורי החסידים האשכנזים מופיע הנוסח בתפילות רק לפני 'ברוך שאמר', וכן לפני ספירת העומר, נטילת לולב ועוד מצוות. בסידורי נוסח עדות המזרח מופיע נוסח זה לפני כל תפילה ולפני עשיית כל מצווה.

לפי מנהג חב"ד אומרים נוסח זה רק לפני 'ברוך שאמר', ואמירה זו נחשבת אמירה כללית על כל התפילות והמצוות הנעשות במשך היום.

מקורות: הקדמת תיקוני הזוהר ג,א. מחזיק ברכה או"ח סי' רלא ס"ק א. מאסף לכל המחנות כה,לז. הלכה ברורה להרב דוד יוסף ח"א, באוצרות יוסף סי' ב וש"נ. חב"ד: תניא ס"פ מא. לקוטי תורה דברים נה,ג. ספר המאמרים - מלוקט ח"ב עמ' פב. ספר המנהגים-חב"ד עמ' 3. 'התוועדויות' תש"נ ח"ב עמ' 54. שער הכולל פ"ו ס"ב.