ליל-הסדר הראשון בכלא הסובייטי עבר עלינו ב'חגיגיות'. זה היה ליל-שימורים אמיתי... דפיקות לב ורעדה מהולות בצער.
מיד אחרי שחילקו הסוהרים את ארוחת הערב הזעומה, ישבנו, קצת יותר מעשרים יהודים, על הרצפה, בחצי גורן עגולה, לחוג את הסדר. מים ממותקים שימשו ל'ארבע הכוסות' - קופסות פח שדאגנו לנקות היטב ו'להכשיר' לפסח.
כאשר נתרוקנה הכוס הראשונה מילאנו אותה בדמעותינו והמשכנו בקריאת ההגדה ובסיפור יציאת מצרים. מעולם לא קלטנו בבהירות כזאת את המשמעות של שעבוד ויציאת מצרים, כפי שקלטנו הפעם, בליל-הסדר הזה.
אחד האסירים, שנתברך בקול ערב, הנחה את קריאת ההגדה, ואנו החרינו-החזקנו אחריו בקול מאופק, כדי שלא יגונב לאוזני הסוהרים הסובייטים מה מתחולל בין חומות הכלא, בתוככי הטריטוריה המקודשת של סטאלין.
כך היה גם למחרת, בליל-הסדר השני. מזוננו היה קמצוץ סוכר שליקטנו ממנותינו הזעומות, בתוספת קצת מים.
ביום הרביעי של פסח, כאשר כל יושבי החדר עסקו בלגימת המרק של ארוחת-הצהריים, נפתחה לפתע הדלת. אל החדר התפרצו בבהלה כמה סוהרים במדים, כאילו באו לכבות שריפה.
"מי הם המתמרדים העומדים בראש שביתת-הרעב?!", צעקו בקול פרוע. "מי סירב לקבל את מנת המזון היומית?!", צרח בעל הדרגה הבכירה ביותר, והחל למנות את האסירים שאינם אוכלים.
שלחנו זה אל זה מבטים מבוהלים. אחד-אחד התרוממנו והסברנו כי לא מדובר בפעולת-מחאה כלשהי, אלא בהימנעות מאכילת חמץ, מטעמים דתיים, וכי מיד לאחר הפסח נחזור לאכול כרגיל.
מפקד חוליית הסוהרים, שידע עוד קודם-לכן כי אני ושניים מחבריי הם ראשי ה'קונטרבולוציונרים' (=מתנגדי המהפכה), קרא בשמותינו והזהירנו מפני התוצאות. הבינונו כי אנו צפויים לעונש חמור. עודדתי את שני חבריי באמרי ש'שלוחי-מצווה אינם ניזוקים' ובפרט כאשר הם עומדים בניסיון.
אחרי כשעה הופיע שוב רב-הסוהרים, וקרא לשלושתנו לבוא אחריו "עם החפצים". זה היה הנוסח הקבוע של הסוהרים כאשר הודיעו לאסיר שהוא נקרא לחקירה או שנגזר עליו להישלח למקום לא-ידוע.
הובילו אותנו דרך מסדרונות ודלתות. לבסוף נעמדנו לפני קצין, בכיר, על-פי כותפותיו וחדרו הממורק. כשעתיים רצופות חקר אותנו. "שלושה ימים בצינוק, בלי אוכל, רק מים חמים!", פסק לבסוף. מיד צלצל בפעמון שעמד על שולחנו. לשמע הצלצול נכנס לחדר שוטר רזה וגבוה, במדי נ-ק-וו-ד, והתייצב מתוח בעמידת דום.
שוב הובלנו במסדרונות אפלים למחצה, ירדנו קומות, עד שהגענו לצינוק קטן, שלו אשנב זעיר, הסמוך לתקרה, ובו מיטה אחת. ביטחוננו לא אבד לנו. ניחמנו איש את רעהו ואמרנו שכדאי לסבול למען האמונה, ובמיוחד בשביל מצווה של אי-אכילת חמץ בפסח. אמרנו לעצמנו שלעיתים הרעב עשוי להיות "טעים".
בחצי הלילה, קרוב לחצות, בשכבנו על המיטה שנועדה לאסיר אחד, נפתחה לפתע הדלת ובפתח עמד קצין הסוהרים הבכיר שחקר אותנו וגזר עלינו להיות במקום זה. כשנכנס, נסגרה מאחוריו הדלת בתנועה שבאה מבחוץ. "אוי לכם אם תעזו להתמרד פעם נוספת!", קרא בקול רם ותקיף, שהדיו התגלגלו ונשמעו יפה באוזני הזקיף שבפרוזדור.
קומתו התמירה של הקצין הסתירה את האשנב הקטן שבדלת. צמרמורת עברה בגופנו. היינו בטוחים שעוד רגע קט ישלוף את אקדחו ויירה בנו. הקצין הכניס את ידו השמאלית אל מתחת למעילו הצבאי והוציא משם - וברגע זה כמעט פרחה נשמתנו מרוב תדהמה - חבילה עטופה בעיתון רוסי ישן. הקצין שלח אלינו קריצת-עין ידידותית ומתוך קריאה קולנית, "מנוולים!", הלם בחזקה בדלת, שנפתחה במהרה, ויצא כשהוא שולח לעברנו מבטים מזרי-אימה.
נשארנו המומים ומבוהלים. פחדנו לנגוע בחבילה. מי יודע איזו עלילה מתכוון הקצין לטפול עלינו. אט-אט נרגענו. בידיים רועדות פתחנו את החבילה. הסתרנו את מעשינו כדי שהזקיף לא יבחין בהם, מבעד לאשנב שבדלת. לתדהמתנו העצומה מצאנו בחבילה ...שלוש מצות קטנות ועגולות, אפיית יד!
מגרונותינו היבשים כמו ביקשה להתפרץ הצעקה - "אליהו הנביא!". הדמעות ניגרו מעינינו. פחדנו אפילו ללחוש מפה לאוזן. שפת אנוש דלה מלהביע את הרגשות שהסעירו אותנו בשעת אכילת המצות הללו.
בבוקר התאמצנו לגלות את הסוד המסתתר מאחורי התנהגותו של קצין הסוהרים. הגענו למסקנה כי בכוונה תחילה הושיב אותנו בתנאי צינוק, "בלי אוכל, רק מים חמים" - כדי לסייע בידנו להישמר מאכילת חמץ.
ההשתאות התעצמה עוד יותר בשני הלילות הבאים. מדי לילה, בשעת חצות בדיוק, נפתחה דלת הצינוק והקצין הופיע שוב – מצעק ומגדף – והושיט לנו חבילת מצות קטנה.
למחרת הפסח הוחזרנו לחדרנו. חברינו לא יכלו להבין את פשר התרוממות-הנפש שאפפה אותנו. לא יכולנו להסביר להם דבר. נאלצנו לנצור את הסוד הלא-ייאמן בליבנו.
(סיפורו של הד"ר לייב שצ'קץ. 'שערים', ערב חג-הפסח תשכ"ט) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
