מדורים נוספים
	התקשרות 551 - כל המדורים ברצף
	"הפרשה" ו"הרמה" בחיי היהודי
	לפרוץ את גדרי הגלות
	"נותנים כאן הרבה 'חבילות'"
	פרשת תרומה
	"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"
	אימוץ ילדים
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 551, ערב שבת פ' תרומה, ב' באדר-א ה'תשס"ה (11.2.2005)

דבר מלכות

"הפרשה" ו"הרמה" בחיי היהודי

בתרומת המשכן הייתה קודם כול "הפרשה" של כסף, זהב ונחושת, ולאחר מכן "הרמה" - עשיית המשכן וכליו מדברים אלה * תחילה צריך האדם להפריש את כל ענייניו מענייני עולם-הזה ולהחדיר בהם קדושה * בשלב הבא עליו להעלות את ענייניו למעלה עד שהם בעצמם יהיו קדושים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. ישנו עניין עיקרי בשבת זו - שבה קורין בתורה פרשת תרומה.

ועל-פי תורת אדמו"ר הזקן הידועה שצריכים "לחיות" עם פרשת השבוע, ועל-אחת-כמה-וכמה ביום השבת שאז קורין בתורה את כל הפרשה כולה - מובן, שיש להתעכב על ההוראות המיוחדות שלמדים מפרשת השבוע, פרשת תרומה.

ובהקדים:

בפרשת תרומה ישנם ריבוי עניינים עד אין סוף - שהרי כשם שכללות התורה כולה היא באופן דאין סוף, כמו שכתוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", "שישים המה מלכות גו' ועלמות אין מספר", כך הוא גם בנוגע לכל עניין פרטי שבתורה, ובפרט - פרשה שלימה בתורה, שיש בה ריבוי עניינים עד אין קץ.

דהנה, כל אחד ואחד מישראל חייב בלימוד התורה, כפסק דין הרמב"ם (הלכות תלמוד-תורה, פרק א, הלכה ח) - "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין כו'", ועד שחייב לחדש בתורה, כפסק דין אדמו"ר הזקן (הלכות תלמוד-תורה, פרק ב, הלכה ב) שצריך "לחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו... וכן בדרשות ההגדות כו'", היינו לחדש בכל חלקי התורה (ראה גם אגרת-הקודש סימן כ"ו), ובלשון הזוהר (ח"א יב,ב): "לאפשה לה". וכידוע בעניין "ותן חלקנו בתורתך" - שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק מיוחד בתורה, שזהו מה שהוא מחדש בתורה, מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. וכל זה - כאמור - בכל חלקי התורה, ועד שבכוחו לחדש בכל עניין פרטי שבתורה.

ועל-פי זה: מכיוון שנאמר "והיה מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר מרוב", באופן של בלי גבול, נמצא, שגם החידושים שיכול "תלמיד ותיק" לחדש בכל עניין פרטי שבתורה הם באופן דבלי גבול - בהתאם למספרם של בני ישראל שבכוחם וביכולתם לחדש בעניין פרטי זה.

אמנם, מובן ופשוט שאי-אפשר ללמוד ולבאר ריבוי עניינים בבת אחת. כדי להבין דבר  בשכלו [שרק באופן כזה יוצא ידי חובת לימוד התורה בנוגע ללימוד תורה שבעל-פה, מה-שאין-כן אם אינו מבין כו'] - בהכרח להתעכב על כל עניין פרטי בפני עצמו, ללבנו ולבררו על כל פרטיו, עד שמשיג ותופס את הדבר בשכלו. - אמנם, אין זה שולל את הצורך שיש בידיעה כללית, אבל ביחד עם זה, בהכרח ללמוד ולהתעכב על כל פרט ופרט בפני עצמו.

ועל-דרך זה מובן בנוגע לריבוי העניינים שבפרשת תרומה - שאין אפשרות ללמוד ולבאר את כל העניינים בבת אחת, אלא בהכרח להתעכב על עניין פרטי מסויים.

ולכל לראש - יש להתעכב על ההוראה הנלמדת משמה של הפרשה, ובענייננו - פרשת "תרומה", מכיוון ששם הפרשה הוא עניין כללי השייך לכל ענייני הפרשה, שכן, כולם מופיעים בפרשה זו.

ובעניין זה גופא, שבו כמה אופני ביאורים, על-דרך הפשט, על-דרך הרמז, על-דרך הדרוש ועל-דרך הסוד - יש להקדים את ביאור העניין על-דרך הפשט, כי:

הלימוד על-דרך הפשט שייך לכל חלקי התורה - שהרי גם בלימוד על-דרך הרמז, הדרוש והסוד קיים הכלל ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", וכן לכל לומדי התורה - ל"בן ארבעים לבינה", "בן חמש-עשרה לגמרא", "בן עשר למשנה" ו"בן חמש למקרא", ועוד לפני זה - "משהתינוק מתחיל לדבר אביו מלמדו תורה", "מלמדו" דייקא, היינו, שעניין זה נקרא בשם "לימוד", ובוודאי הכוונה אינה אלא ללימוד על-דרך הפשט.

וגם עניין זה צריך להתבטא בהוראה למעשה בפועל - מכיוון ש"המעשה הוא העיקר", ושבעניין המעשה שווים כל בני ישראל.

ב. בפירוש תיבת "תרומה" - על-דרך הפשט - שני פירושים: (א) לשון הפרשה (פירוש רש"י על הפסוק), וכן הוא בתרגום: "אפרשותא", (ב) מלשון הרמה - כפירוש הזוהר (פרשתנו קמז,א), אבל פירוש זה מובן גם על-דרך הפשט, כמו "ארים ניסי", "תרום ידי", וכיוצא בזה.

והעניין בזה:

כאשר יהודי הפריש חלק מממונו [כסף, זהב ונחושת, ושאר י"ג וט"ו דברים האמורים בפרשה] עבור עשיית המשכן, הרי על-ידי הפרשה זו נפעלת קדושה בדבר, שכן, הדבר נעשה ממון של הקדש. כלומר: למרות שלפני ההפרשה היה זה חלק משאר ממונו - הנה ההפרשה עצמה פועלת קדושה בדבר. ועל-דרך הפרשת חיטה אחת מהכרי לשם תרומה, שעל-ידי זה נפעלת קדושה בחיטה זו, שתמורת היותה חולין (בשאר החטים שבכרי) - נפעל בה הקדושה דתרומה.

ועניין זה נפעל על-ידי פעולת האדם - שהרי על-ידי דיבורו או מחשבתו [כשתי הדעות בנוגע להקדש ותרומה כו' - אם צריך להיות דיבור דווקא, או שמספיק גם במחשבה (ראה שבועות כו, סע"ב. וראה לקוטי לוי-יצחק, אגרות, עמ' שא-ד)] נפעלת קדושה בדבר שהיה חולין.

ואף שלכאורה אינו מובן כיצד ביכולתו של האדם לשנות את מהות הדבר מחולין לקודש?! - בעלותו של האדם על החפץ יכולה להתבטא בכך שביכלתו למוכרו או לתיתו במתנה, שעל-ידי זה מעבירו מרשות לרשות, אבל כיצד ביכלתו לשנות את מהות הדבר מחולין לקודש?!

בשלמא קדושת בכור וכיוצא בזה, היא קדושה הנקבעת על-ידי הקב"ה מצד עצם בריאתו, היינו, שמבטן קדוש הוא לה'; אבל כאן מדובר אודות דבר של חולין שהאדם מקדישו, ולכאורה תמוה, כיצד ביכולתו של האדם לשנות את מהות הדבר מחולין לקדושה?!

הנה הביאור בזה - שעניין זה נפעל בכוחו של הקב"ה, היינו, שהקב"ה, נתן כוח ליהודי להמשיך קדושה בדבר שמצד עצמו אין בו קדושה (חולין), כמו שכתוב "והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני", היינו, שמצד קדושתו של הקב"ה נפעל עניין הקדושה גם אצל בני ישראל, ועל-ידי זה יש בכוחם לפעול קדושה בדבר גשמי, לשנות את מהותו מחולין לקודש.

וזהו תוכן העניין המבואר בדרושי חסידות ש"הפרשה" עניינה המשכה מלמעלה למטה - מכיוון שבכוחו של הקב"ה לוקח האדם דבר גשמי שאין בו קדושה (חולין), וממשיך בו קדושה (תרומה או הקדש, וכיוצא בזה).

אמנם, ישנו עניין נעלה עוד יותר - תרומה מלשון הרמה:

הרמה פירושה - שמציאות הדבר מתעלה ומתרומם למעלה, ולא רק שממשיכים עניין של קדושה במציאות המטה.

ליתר ביאור: הפרשה פירושה - שהדבר נשאר באותו גדר ועולם שהיה לפני כן, ורק מפני שהמשיכו בו קדושה ממקום אחר (מלמעלה), לכן נעשה מופרש (תרומה מלשון הפרשה) משאר הדברים שבגדר ועולם זה. אבל הרמה פירושה - שהדבר נעשה מורם למעלה, העלאה מלמטה למעלה - לגדר ועולם אחר לגמרי, שאינו בערך כלל.

ושני עניינים אלו - ישנם בתרומת המשכן:

לכל לראש - "ויקחו לי תרומה", היינו, שיהודי מפריש חלק מממונו עבור עשיית המשכן, היינו, שפועל וממשיך קדושה בחלק מסויים שהפריש מממונו (המשכה מלמעלה למטה), אבל גם לאחר זה נשאר הדבר בגדרי המטה.

ולאחרי זה - "ועשו לי מקדש", היינו, שלקחו את הזהב וכסף ונחושת ועשו מהם את המשכן וכליו, עניין של הרמה לגדר ועולם שבאין ערוך כלל, שכן, דבר זה נעשה חלק מהמשכן וכליו.

ג. ביאור ב' עניינים אלו בעבודת האדם - באותיות פשוטות:

לכל לראש - צריך יהודי להפריש מענייניו לקדושה, ואחר-כך עליו להוסיף בזה ולפעול גם עניין של הרמה.

ובזה ריבוי פרטים - בכל דבר לפי עניינו: ישנם עניינים שבהם צריכים לפעול הפרשה והרמה, ויש עניינים שבהם צריכים לפעול עניין של הרמה בלבד, מכיוון שהם מופרשים ועומדים, וכיוצא בזה.

ולדוגמה - בעניין הזמן:

כאשר יהודי מפריש חלק מסויים מזמן היום עבור ענייני קדושה, תפילה, לימוד התורה או קיום המצוות - הרי הפרשה זו עצמה פועלת עילוי בזמן מסויים זה (המופרש), בכך שנעשה "זמן מסוגל", "זמן זכאי" ו"עת רצון" עבור ענייני קדושה.

אמנם, זהו עניין של הפרשה בלבד, היינו, שזמן זה נשאר בגדר וסוג הקודם, אלא שעל-ידי פעולת ההפרשה נעשה בו עילוי מיוחד - שנעשה "זמן מסוגל" ו"עת רצון" כו'.

ולאחרי זה בא העניין ד"הרמה" - כאשר היהודי עוסק בענייני קדושה בפועל, שאז נפעלת הרמה במציאות הזמן שמתעלה לדרגא שבאין ערוך - מצד עניין המצווה (לא רק הפרשה על-ידי פעולתו של האדם), היינו, שמתעלה מלמטה למעלה ונעשה מציאות של קדושה.

ובפשטות: לפני שהיהודי עוסק בתפילה, בלימוד התורה או בקיום המצוות - הרי זמן זה הוא באותו גדר כשאר זמני היום, אלא שמפני שהאדם הפרישו לענייני קדושה נפעל בו עילוי מיוחד שיהיה "עת רצון", אבל הוא עדיין בערך וסוג שאר זמני היום; אמנם, כאשר עוסק בענייני תורה ומצוות בפועל ממש - מתרומם ומתעלה זמן זה לגדר וסוג אחר לגמרי מצד קדושת התורה והמצווה.

הן בנוגע לעניין התפילה - עליה נאמר "וזה שער השמים", מקום מכוון כנגד בית-המקדש של מעלה כו', ומובן, שעל-ידי התפילה נפעל עילוי גם בחלק הזמן שבו מתפלל היהודי - עילוי באופן של הרמה, לדרגה שבאין ערוך לגמרי.

הן בנוגע ללימוד התורה - עליה נאמר "הלא כה דברי כאש", ובפרט על-פי מאמר רז"ל "כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו", היינו, שעל-ידי לימודו בתורה פועל שזמן זה נעשה בדוגמת העניין דמתן-תורה ממש.

[כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (תורה-אור יתרו סז,א) בפירוש מאמר רז"ל (ברכות כב,א) "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע", ש"לכאורה אינו מובן דמיון זה, מה להלן אף כאן, שהרי במעמד הר סיני וכל העם רואים את הקולות, ופנים בפנים דבר ה', מה-שאין-כן בעסק התורה של כל אדם שלומד בפני עצמו"? כיצד יכולה "תורת אמת" לדרוש "מה להלן כו' אף כאן", היינו, שיהודי ירגיש באמת [לא שיעשה את עצמו כאילו מרגיש...] "אימה ויראה ורתת וזיע" כמו במעמד הר סיני ממש - הרי במעמד הר סיני היו קולות ולפידים, ראיית מעשה מרכבה וכו' וכו', ואם כן, מהו איפוא הדמיון "מה להלן כו' אף כאן"?! - אלא ביאור הדברים, ש"גם עסק התורה שבכל אחד ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני", ומכיוון שישנו העניין העיקרי דמתן-תורה - "דבר ה' ממש" - הרי זה בדוגמת העניין דמתן-תורה ממש, שהרי למאי נפקא-מינה העניין ד"מעשה מרכבה" כאשר ישנו "דבר ה' ממש", ולכן, "תיפול עליו אימה ויראה כאילו קבלה היום מהר סיני".

ובפרט על-פי המבואר בכתבי האריז"ל (ליקוטי הש"ס למועד-קטן) שד' הלשונות "אימה ויראה ורתת וזיע" הם כנגד ד' אותיות שם הוי', ששייכותם למתן-תורה - הן "להלן" והן "כאן" - היא, מכיוון שמתן-תורה עניינו "אנוכי הוי' אלוקיך", שפירושו ש"הוי'" נעשה "אלוקיך" - כוחך וחיותך (כמובן ממה שכתוב בשולחן-ערוך (או"ח ס"ה) בכוונת השמות כו')].

והן בנוגע לקיום המצוות - שעל-ידי זה נעשים אברי גופו (המקיימים המצווה) בבחינת "מרכבה" לקדושה, "כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצווה אחרת" (תניא פרק כ"ג), ומובן, שקיום המצווה פועל עילוי - באופן של הרמה - גם במציאות הזמן שבו מקיימים את המצווה.

אמנם, כל זה הוא בנוגע לימי החול, שבהם זקוקים גם לעניין של הפרשה, היינו, שאדם יפריש זמן מסויים לענייני קדושה, שכן, לולי זאת, הרי זמן הוא עניין של חול סתם;

אבל בנוגע ליום השבת - אין צורך בפעולת ההפרשה, מכיוון שיום השבת מופרש ומובדל משאר ימי החול גם ללא עבודת האדם, ובלשון חז"ל: "מקדשא וקיימא". ועבודתו של היהודי היא - לפעול בזה עניין של הרמה, על-ידי קיום המצווה ד"וקראת לשבת עונג", שעל-ידי זה מוסיף בעניין התענוג דקדושת השבת, כמדובר כמה פעמים אודות דיוק לשון חז"ל (שבת קיח,א) "כל המענג את השבת", ולא "כל המתענג בשבת" - שיהודי פועל תוספת תענוג ביום השבת [ולהעיר מהשייכות דעניין זה לסעודה שלישית בזמן ד"רעווא דרעווין", שכן, סעודה זו קשורה עם "נחלת יעקב אביך", "נחלה בלי מצרים"].

ד. והנה, כשם שנתבארו ב' העניינים דהפרשה והרמה ביחס לעניין הזמן, כן הוא גם ביחס לכל פרטי עבודת האדם, ועד לעניין העיקרי והכללי שאודותיו מדובר בפרשת תרומה - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בנוגע לחייו הפרטיים של כל אחד ואחד מישראל:

עבודתו של יהודי היא - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכם - לשון רבים, בתוך כל אחד ואחד, היינו, לעורר ולגלות את המקדש שבלבו פנימה, ועד שפועל - בכוח זה - "שגם ביתו נעשה מקדש ומשכן לו יתברך.

ובעבודה זו - דעשיית מקדש מביתו הפרטי - ישנם ב' העניינים דהפרשה והרמה:

לכל לראש - צריך לפעול שהבית וכל אשר בו יהיו מופרשים ומובדלים מכל שאר הבתים בשכונה זו, בעיר זו, במדינה זו ובכל העולם כולו, שכן, בית זה הוא הוא "בית יהודי", וכלי הבית נועדו עבור ענייני יהדות וקדושה.

ולאחרי כן נפעל עניין של הרמה - כאשר ביתו של היהודי וכל אשר בו חדור ומאיר באור התורה ומצוותיה בפועל ממש, שעל-ידי זה מרימים ומעלים את הבית וכל אשר בו שיהיה בדוגמת המשכן וכליו, הן קרשי הבית, הכתלים והגג - בדוגמת הקרשים והיריעות, הן השולחן והמנורה שבבית - בדוגמת השולחן והמנורה שבמשכן, וכיוצא בזה בנוגע לכל שאר הפרטים שבבית, שבכולם נפעלת קדושה על-דרך ובדוגמת קדושת המשכן.

ועל זה נאמר "וכן תעשו - לדורות", היינו, שכשם שבמעשה המשכן היו ב' העניינים דהפרשה והרמה, לכל לראש "ויקחו לי תרומה", ואחר-כך "ועשו לי מקדש" (כנ"ל ס"ב), כן הוא גם בנוגע לעשיית המשכן "לדורות" - בעבודתו הפרטית של כל אחד ואחד מישראל עד סוף כל הדורות - שצריכים להיות בה ב' העניינים דהפרשה והרמה. ומובן, שעניין זה - "וכן תעשו לדורות" - הוא גם לשון ציווי וגם לשון הבטחה, כשאר עניינים כיוצא בזה.

ה. והנה, על-ידי כללות מעשינו ועבודתנו בעניין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בביתו הפרטי של כל אחד ואחד מישראל - זוכים בקרוב ממש לבנין בית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".

ויהי-רצון שמהדיבור בעניינים אלו כפי שהם בתורה - נזכה בקרוב ממש לראות זאת בפועל ובגלוי בעולם הזה הגשמי.

ובפרט - שתורה "לא בשמים היא", ועיקרה - בעולם הזה הגשמי, כמבואר במדרשי רז"ל (מדרש תהילים (באבער) פא,ו) שהקב"ה ובית-דין של מעלה הולכים לשמוע מה פסקו בבית-דין של מטה בנוגע לקידוש החודש, ולא רק בנוגע לקידוש החודש, אלא גם בשאר ענייני התורה, כדאיתא בגמרא (בבא-מציעא פו,א) שכאשר היתה פלוגתא ב"מתיבתא דרקיע", אמרו "מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני", נשמה בגוף, בעולם הזה הגשמי דווקא.

ובפשטות - שבקרוב ממש נזכה לראות את בית-המקדש השלישי, "מקדש אדנ-י כוננו ידיך",

בארצנו הקדושה, בירושלים עיר הקודש - שלא נתחלקה לשבטים (מגילה כו,א), "עיר שחוברה לה יחדיו - עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים" (ירושלמי חגיגה, פרק ג, הלכה ו), שזהו כללות העניין דאהבת ישראל ואחדות ישראל. במהרה בימינו ממש, ושמחת עולם על ראשם.

(חלקים מהתוועדות שבת-קודש פרשת תרומה, ב' דראש-חודש אדר ראשון ה'תשד"מ;
 'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשד"מ, כרך ב, עמ' 1023-1030 - בלתי מוגה)

משיח וגאולה בפרשה

לפרוץ את גדרי הגלות

הרגע האחרון בגלות, ייעשה הרגע הראשון של הגאולה

בעומדנו בפתיחת חודש אדר [...] - ועל-פי הידוע שפתיחה של דבר יש בה כוח מיוחד, שפותח את הצינור של שמחה במשך כל הימים דחודשי אדר בשנה זו - צריך לשאוב מיד כוחות מהפתיחה ומהכניסה ("משנכנס אדר") כדי להרבות בכל ענייני שמחה,

על-ידי שכל אחד ואחת מקבלים עליהם החלטות טובות ומביאים אותן למעשה בפועל - להשתדל בכל האופנים להוסיף ולהרבות בדברים המשמחים, החל כבר ביום זה, באופן המותר בשבת [ובפרט ש"וביום שמחתכם אלו השבתות"], ולאחר מכן - באופן של מוסיף והולך ואור ושמח בכל יום ויום משני חודשי אדר, בכל יום להוסיף עוד יותר בענייני שמחה [כידוע שבשמחה צריך בכל יום להיות חידוש - "פנים חדשות"].

...ויהי-רצון שעל-ידי ההוספה וריבוי בשמחה - ייפרצו כבר כל הגדרים, החל מהגדרים האחרונים שנותרו בגלות, ושייהפכו לטוב ולקדושה,

ובעיקר - לפרוץ את הגדרים של הרגע האחרון בגלות, שהוא ייעשה כבר הרגע הראשון של הגאולה, שזה בא על-ידי מעשינו ועבודתינו בכלל ובפרט מתוך שמחה.

(תרגום משיחת שבת-קודש פרשת תרומה ה'תשנ"ב - ספר-השיחות תשנ"ב, כרך ב, עמ' 391)

"יבנה מקדש במקומו"

...ויהי-רצון שהדיבור בכל העניינים האמורים יבוא במעשה בפועל... ובפשטות - שזוכים בקרוב ממש לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, ש"יבנה מקדש במקומו" - בהתאם לקריאה בפרשת תרומה (שהולכים לקרוא בתפילת מנחה): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", כאשר זוכים לבוא ביחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה.

כאשר זוכים לבוא ביחד עם משיח צדקנו לארצנו הקדושה - "שלימות הארץ", ובאופן ד"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", ביחד עם "שלימות העם" - בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו", ו"כספם וזהבם אתם" - "שלימות התורה", כללות העבודה דתורה ומצוות בשלימותה,

ובאופן ד"ארו עם ענני שמיא", "כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם", במהרה בימינו ממש.

(משיחת שבת-קודש פרשת משפטים, מברכים החודש וערב ראש-חודש אדר ה'תשמ"ג; תורת-מנחם התוועדויות תשמ"ג, כרך ב, עמ' 979 - בלתי מוגה)

ניצוצי רבי

"נותנים כאן הרבה 'חבילות'"

הרבי שבע רצון מהרעיון לארגן הגרלה בין אנ"ש על כרטיס טיסה ל'בית חיינו' * הנוסע הוא שליח של כולם, מבהיר הרבי, ומעורר שכל משתתפי ההגרלה כולם יתכוננו כאילו הם בעצמם היו הנוסעים * "קודם הילוך על ציון של צדיק ובפרט איש כללי וביחוד נשיא ישראל, צריכה להיות ההכנה בכל חמשת עניינים הנזכרים במאמר עניין ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

הגרלה בין החסידים בארץ-הקודש ת"ו על כרטיס טיסה לרבי, החלה כבר בשנים הראשונות לנשיאות. יוזם הרעיון ומבצעו בפועל היה הרה"ח ר' רפאל-נחמן כהן (אביו של ה'חוזר' - יבלחט"א - הרה"ח הרב יואל שיחי' כהן). בכ"ה בטבת תשט"ו (אגרות-קודש, כרך י, עמ' רסד) כותב לו הרבי:

נהניתי ממה שמצרף במכתבו רשימת המשתתפים בההגרלה. וכיוון שכפי מכתבו הוא מחברי ועד ההגרלה - הנה בטח ימצא האותיות המתאימות להסביר לכל המשתתפים, כי - לכאורה על-פי השולחן-ערוך (חושן-משפט רז, סעיף י"ג) ענין של הגרלה בכגון דא, היינו שהזוכה מרוויח דבר ששווה סכום גדול בהרבה ממה ששילם בעד השתתפותו, יש בזה חשש דאסמכתא באופן דלא קניא. ועל-כורחך צריך-לומר שבנידון-דידן הנה כל המשתתפים הסכימו בלבב שלם להקנות את מעותיהם בלי כל שיור, וכדי שלא יהיה גם חשש דחשש - הרי טוב יהיה שזה הזוכה יתחשב כשלוחם של כל המשתתפים, אשר שלוחו של אדם כמותו, ובמילא בנסיעתו של הזוכה הרי, במידה ידועה, כל-אחד-ואחד מהם נוסע.

הרבי ממשיך ומבהיר:

והנה, אף אם-תימצי-לומר שבין אותם המשתתפים אפשר להיות גם כזה החפץ לנסוע מפני סיבה צדדית, על-כל-פנים בטוח הדבר שרובם כוונתם להיות על הציון הקדוש, להתראות וכו', ובמילא למרות שזוכה רק אחד בהנסיעה, הנה על כל המשתתפים לעשות הכנות המתאימות כאילו הם היו הנוסעים. והרי קודם הילוך על ציון של צדיק ובפרט איש כללי וביחוד נשיא ישראל, צריכה להיות ההכנה בכל חמשת עניינים הנזכרים במאמר עניין ההשתטחות לאדמו"ר האמצעי, ומתאימים לנר"ן ח"י של נפש כל אחד מישראל.

הרבי חותם את הנושא בהבעת תקווה ("ויהי רצון") שכל הנ"ל יביא להזזה והתעוררות בפועל במחשבה, דיבור ומעשה - מתאים לרצון נשיאינו כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע.

"הצלחה בהגרלה וכוונתה ומטרתה"

טופס אחד של מכתב-כללי פרטי (גוף המכתב נדפס באגרות-קודש, כרך כה, עמ' קעב-ד) שיגר הרבי ל:

כבוד המשתתפים בהגרלה לנסיעה וכו' ובראשם הזוכים בגורל

ה' עליהם יחיו

שלום וברכה!

מאשר הנני קבלת הידיעה ע"ד [=על דבר] ההגרלה.

בברכת הצלחה בהגרלה וכוונתה ומטרתה

מ. שניאורסאהן

בשולי המכתב הוסיף הרבי:

נ.ב. ז"ע [=זה עתה] נתקבל המכ' [=המכתב] מחג הגאולה י"ב תמוז, רשימת הנ"ל שליט"א.

"פריסת-שלום מתוך התוועדות חסידותית"

הרה"ח ר' אלעזר שיחי' ליפש (כיום בכפר-חב"ד), זכה להיות "הזוכה בגורל" בחודש תשרי תש"כ, לאחר שובו קיבל את המכתב הבא:

צילום במהדורה המודפסת

כחצי שנה לפני נסיעתו לרבי קיבל הנ"ל את המכתב הבא (ממזכירות הרבי):

צילום במהדורה המודפסת

"רשות להתעכב פה גם היום"

לאחרונה התפרסמו בקובץ 'פלפול התלמידים' במונטריאול כמה מסמכים הקשורים בנסיעת תלמידי הישיבה לחצר הרבי. שלושת המסמכים מהווים עדות לסדר ולמשמעת שנתבעו מתלמידי התמימים שנסעו לחצר הרבי. בין השאר - לנסוע ברשות ההנהלה ולשוב מייד בתום המועד שנקבע להם.

צילום במהדורה המודפסת

קודם צריך "לפתוח את החבילות"

ב'יחידות' מחודש מרחשוון תשכ"ז שזכה לה הת' ש"ד וולפא, ביקש הלה מהרבי ברכה לחזור ל-770 בהקדם. הרבי השיב לו על כך ('תשורה' אור לכ"א באדר ב' תש"ס, עמ' 38):

"לחזור לכאן בחזרה?! הרי קודם צריך 'לפתוח את החבילות' מה שלקחו כאן ביודעים ועוד הרבה יותר שלא ביודעים. ובפרט כשהקב"ה עזר שהיית כאן שנה ויותר משנה, ובשנה זו היית כאן פעמיים בחודש תשרי.

"כשרואים שלומדים נגלה וחסידות וכו', שתורה נאמר בה 'הלא כה דברי כאש' הרי מבלי הבט באיזה אופן שעושים זאת, לא יכול להיות שזה לא יפעל לשנות את האדם. ומה שלא רואים זאת מיד זה לא הוכחה... וכידוע המבואר בלקוטי-תורה בהנוגע לחילוק שבין זריעה ונטיעה, שהצמיחה של נטיעה אורכת כשנה ובזריעה צומח הרבה יותר מהר, אבל לאידך הרי דווקא בנטיעה רואים אחר כך את התוצאות מזה שצומחים פירות מתוקים...

"ובכללות הוא כמדובר בהתוועדות של שמיני-עצרת ושמחת-תורה בהנוגע למה שנותנים כאן הרבה חבילות, ואחר-כך במשך השנה צריך לפרק ולפתוח אותם. וכך גם כאן, שכאשר הגעת למקום מסויים ששם צריך אתה לקחת כוחות לזמן רב ולכמה שנים, שיישאר לך גם בשעה שתיסע ממקום זה בחזרה לבית אביך, שאצלך הרי זה ארץ-ישראל, אז באמת קיבלת הרבה, אלא שיש מה שרואים מיד, ויש מה שלוקחים באופן סתום ורואים את זה רק אחר כך, ודווקא זה גבוה יותר ממה שרואים מיד.

"עליך לנצל את הכוחות שקיבלת או על-כל-פנים חלק מהם, ושזה ישפיע שתהיה למדן ושוקד ועובד כמו המעלות שצריך שיהיו אצל תמים, וכשיראו שאתה עושה כן ובפרט שיש לך זכות אבות שאתה מגזע אדמו"ר הזקן, אז אפשר לחשוב על חזרה לכאן. סע לשלום ותמסור דרישת שלום...".

"תתוספנה עליהן עוד"

באחת השנים הגיעה קבוצת נערות לחצר הרבי. במענה לדיווח על כך ועל קביעת שיעור תורה, כתב להן הרבי:

בטח בהל' [=בהלכות] הצריכות - ויה"ר [=ויהי רצון] שיהא בהצלחה רבה בכל, ותתוספנה עליהן עוד כו"כ [=כמה וכמה].

וזכות הרבות תלוי בהן.

בטח כאו"א [=כל אחת ואחת] מדליקה נרות בעשיו"ט [=בערב שבת ויום-טוב], ויהא לאויו"ש [=לאורך ימים ושנים] טובות, אזכיר עה"צ [=על הציון].

"כותב, אבל בקצרה"...

הנה מכתב ששיגר הרבי להרה"ח ר' [חיים] שמריהו גוראריה מתל-אביב עם שובו מביקור אצל הרבי:

צילום במהדורה המודפסת

ממעייני החסידות

פרשת תרומה

גביעיה כפתוריה ופרחיה (כה,לא)
ששת קני המנורה הם כנגד "שישים המה מלכות" (שיר-השירים ו), שישים המסכתות שבש"ס, כדרשת חז"ל (במדב"ר פי"ח);

הכפתורים והפרחים - הם כנגד "הפילגשים והעלמות" (שבפסוק האמור) שהם, כדרשת חז"ל, הברייתות והמימרות;

הגביעים - רומזים לפנימיות התורה. שהרי בגביעים שותים יין, ויין רומז לפנימיות התורה, הנקראת "יינה של תורה" (כנאמר, "נכנס יין - יצא סוד").

(אור-התורה, שמות כרך ה עמ' א'תצא)

וכפתור תחת שני הקנים ממנה... לששת הקנים היוצאים מן המנורה (כה,לה)

המפרשים כתבו, שגוף המנורה רומז לתורה שבכתב, וששת הקנים היוצאים ממנה רומזים לשישה סדרי משנה, תורה שבעל-פה (שהרי כל תורה שבעל-פה מבוססת על המקרא, וכלשון הרגיל בש"ס: "מנא הני מילי? - דאמר קרא").

לפי זה יש לומר רמז נוסף בכפתור שתחת שני הקנים: מקום יציאת הקנים מהקנה האמצעי רומז להתחברות המשפיע (תורה שבכתב) והמקבל (תורה שבעל-פה). נמצא שיש שם אור כפול (מהתחברות שתי הבחינות); ולכן היה שם כפתור, היינו שהיה עב יותר משאר מקום המנורה.

(תורה-אור ויקהל דף פ"ח עמ' ב')  

ועשית מכסה לאוהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה (כו,יד)

הן עורות האילים והן עורות התחשים באים ממין החי ולא ממין הצומח, כשאר הדברים במשכן. מבין שניהם - יש מעלה בעור התחש על עור האייל, בזכות הצבע המיוחד שלו; צבע שהוא חלק ממהותו ומשפיע על תכונותיו, כפי שנאמר עליו, "ששש ומתפאר בגוונים שלו" (רש"י בתחילת הפרשה).

המשמעות הפנימית של הדברים:

מין החי רומז לקב"ה, כביכול, שהוא "חי העולמים" ומקור החיים גם של עצם מציאות הנבראים וגם של כל תכונותיהם, כי "מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים".

מאחר שבמשכן ובמקדש היו כל ענייני האלוקות בגילוי, לפיכך היו במשכן עורות תחשים שבהם יש ביטוי מודגש לכך; שכן כאמור, גם צבע עורם (דבר טפל וחיצוני), הוא חלק ממציאותם בתור "חי". כל זה בא ללמדנו שגם לפרטים החיצוניים בנבראים יש רק מקור אחד - "אמיתת הימצאו", "חי העולמים".

(לקוטי-שיחות, כרך לא, עמוד 138)  

ועשית את הקרשים למשכן, עצי שיטים עומדים (כו,טו)

שורש תיבת "שיטים" הוא "שיטה" שמשמעותה נטייה (כי מחמת גובהו של עץ השיטה הוא נוטה לכאן ולכאן). היינו, שיש דבר שהוא אמצעי, וההטיה לאיזה צד, למעלה או למטה, נקראת שיטה.

אף תיבת "שטות" היא מאותו שורש. נמצא כי "שיטים" ו"שטות" - כולם משורש אחד.

והנה דרך המיצוע היא דרך ההיגיון והשכל. ההטיה מדרך זו לכיוון מטה היא "שטות דלעומת זה" (דקליפה), וההטיה כלפי מעלה היא "שטות דקדושה".

"שטות דלעומת זה" היא אותה רוח שטות הגורמת לאדם לחטוא, וכמאמר רז"ל (סוטה ג) "אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות". "שטות דקדושה" היא כאשר יהודי עובד את ה' באופן שלמעלה מטעם ודעת, ועל-דרך מה שאמרו רז"ל (כתובות יז), "אהני ליה שטותיה לסבא".

עבודת האדם היא אפוא להפוך את ה"שטות דלעומת זה" ל"עצי שיטים עומדים" - "שטות דקדושה".

(ספר המאמרים תש"י עמ' 114)  

וארבעים אדני כסף (כו,יט)  

האדנים נעשו מתרומת "בקע לגולגולת", שהכול השתתפו בה במידה שווה; ואילו המשכן וכליו נעשו מתרומות "כפי נדבת ליבו" של כל אחד מישראל.

במה שונים האדנים משאר כלי המשכן?

כלי המשכן רומזים לעבודה בכוחות הנפש (היריעות - לכוחות המקיפים, רצון ועונג, והקרשים (שמידתם עשר אמות) - לעשר הכוחות הפנימיים של הנפש, שכל ומדות.

לעומת זאת, האדנים, שהיו החלק הנמוך ביותר במשכן, רומזים לעבודה של קבלת עול מלכות שמים פשוטה, שאינה נשענת על שכל ורגש (אף-על-פי-כן, העבודה של קבלת-עול, "אדנים", היא היסוד לכל מלאכת המשכן, כי ראשית העבודה ושורשה היא קבלת-עול).

לכן שונה תרומת האדנים מתרומת שאר כלי המשכן; בעבודה פנימית יש הבדלים בין יהודי ליהודי, וכל אחד עובד לפי כוחותיו וחושיו. לכן התרומה של כלי המשכן הייתה כנדבת לבו של כל אדם. אך בעניין היסודי של קבלת-עול, "אדנים", הכול שווים.

(לקוטי-שיחות, כרך א, עמ' 162)  

והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (כו,כח)  

תנא: בנס היה עומד (שאחר שהקרשים כולם נתונין באדנים... היה נותנו ומבריח לשלושת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו (שבת צח) 

הבריח התיכון רומז לבחינת הדעת, שעניינה התקשרות לאלוקות; דעת מלשון התקשרות, כנאמר (בראשית ד), "והאדם ידע את חווה אשתו", והיא מצויה אצל כל יהודי ויהודי. התקשרות זו ניתנת כמתנה מלמעלה, וזהו "בנס היה עומד".

כיצד זוכים למתנת-גילוי זה שמלמעלה?

מסביר רש"י:

"היה נותנו כו'" -  תחילה צריכה להיות ה"נתינה", ההתמסרות וההשתעבדות העצמית לאלוקות. ודווקא על-ידי זה מתגלה ההתקשרות.

"ואין לך אומן יכול לעשות כן" - על-ידי "עבודת אומן" אי-אפשר להבריח מן הקצה אל הקצה. "עבודת אומן" משמעותה עבודה שכלית. על-ידי השכל לבדו, החכמה והבינה, לא יוכל האדם להגיע לגילוי ההתקשרות האמורה לאלקות. להתקשרות זו מגיעים על-ידי התמסרות לה'.

רק כך זוכים שיהיה "מבריח מן הקצה אל הקצה" - ש"תומשך" השפעת הטוב בצורה מרובה מן הקצה העליון עד לקצה התחתון - מלמעלה למטה.

(ספר המאמרים קונטרסים, כרך א, עמ' 319-318)

מלאכת המשכן

"כאילו הם עוסקין בבניין הבית"

על-פי קריאת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו משבת פרשת משפטים, מברכים-החודש אדר ראשון ה'תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ב, עמ' 317) להוסיף לשיעורי החת"ת של ימים אלו "מפירושי חז"ל בתורה שבעל-פה (על-כל-פנים מאמר ופירוש אחד על פסוק אחד), כפי שנלקטו כבר בספרים" - הננו להגיש בזה מפירושי חז"ל לפרשת תצווה, מחולקים לפי ימי השבוע הבאים עלינו לטובה

שבת-קודש פרשת תרומה
אורך החצר מאה באמה ורוחב חמישים בחמישים (כז,יח)

חצר אורכה מאה אמה ורוחבה חמישים, שנאמר "ועשית את חצר המשכן". אבל אי אתה יודע כמה רוחבו של קומה [קלע]. כשהוא אומר וקומה ברוחב חמש אמות, הווי, מה קומה חמש אמות, אף רוח בחמש אמות. כיצד היה מעמיד את החצר? היה נותן עשרים אדנים של נחושת בצפון ועשרים בדרום ועמוד בתוך כל אחד ואחד, וטבעת קבועה באמצעיתו, והיה נותן את הקונטיסין במיתרין ובעמודין; והקונטיסין - אורכו של כל אחד ואחד שישה טפחים ורוחבו שלושה; ותולה את הטבעות בתוך האונקלין וכורך בה את הקלע כמין קלע זו של ספינה. נמצא הקלע יותר מן העמוד שתי אמות ומחצה מצד זה ושתי אמות ומחצה מצד זה, וכן לעמוד השני.

(ילקוט-שמעוני)

יום ראשון
ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך (כז,כ)

מה מנורה, שאינה לאכילה, טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהיו טעונין שמן זית זך?! תלמוד לומר: זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות.

אמר רבי חנינא סגן הכוהנים, אני הייתי משמש בבית-המקדש ומעשה ניסים היה במנורה. משהיו מדליקין אותה מראש-השנה, לא הייתה מתכבה עד שנה אחרת. ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן, התחילו הכוהנים לכבות (ספרים אחרים: לבכות).

אמרו רבותינו ז"ל, כיוון שהיו מדליקין המנורה, כל חצר שבירושלים, הייתה משתמשת לאורה. לכך נאמר, ויקחו אליך שמן זית זך כתית.

(מדרש-תנחומא)

יום שני
ועשית חושן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד (כח,טו)

לפי שנאמר "מעשה חושב כמעשה אפוד", תלה עניין החושב באפוד, לומר לך שקלקול הדינין שקול כנגד עבודה-זרה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ז,ב), "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה כו'", דהיינו עבודה-זרה. על כן אמר שחושן המשפט המכפר על הדינין יהיה כמעשה אפוד המכפר על עבודה-זרה, וכן דרשו רז"ל פסוק "לא תעשון אתי אלוקי כסף", על דיין שאינו הגון (ירושלמי, ביכורים פ"ג ה"ג), כי עיקר חטא זה תלוי במחשבת הדיין, כמו שנאמר (משלי יב,ה) "מחשבות צדיקים משפט", כי הם שלמים במשפט גם במחשבתם.

(כלי-יקר)

יום שלישי
ומגבעות תעשה להם לכבוד ולתפארת (כח,מ)

לכבוד ולתפארת. טעם שאמר כן פעם ב', לרמוז מה שאמרו בזבחים (יח,ב) וזה לשונם: "היו מטושטשין או מקורעין ועבד - עבודתו פסולה". ותניא עוד שם בד שיהיו חדשים, ואמרו בש"ס (שם), "חדשים - אין, שחקים - לא. והתניא משוחקין כשרים וכו'? אלא למצווה וכו'". והוא אומרו "לכבוד" - כנגד קרועים וזה לעיכובא, "ולתפארת" - כנגד חדשים וזה למצווה. ולזה הוצרך הכתוב לומר שניהם, וזולת זה היה לו לומר "לתפארת", שהוא יותר מאומר "לכבוד".

(אור-החיים)

יום רביעי
וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי (כט,א)

זה שאמר הכתוב, כבוד חכמים ינחלו (משלי ג,לה) אלו ישראל. וכסילים מרים קלון (שם), אלו עובדי עבודה-זרה. ואימתי נחלו ישראל כבוד? בשעה שקיבלו את התורה. אמר רבי יוחנן, שישים ריבוא של מלאכי השרת ירדו עם הקדוש-ברוך-הוא לסיני, שנאמר, רכב אלוקים ריבותיים אלפי שינאן (תהילים סח,יח), והיו נותנים עטרות בראש כל אחד ואחד מישראל.

(מדרש-תנחומא)

יום חמישי
ובגדי הקודש אשר לאהרון יהיו לבניו אחריו למשחה בהם (כט,כט)

אמר רב חיסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל. מה הטעם? "למשחה" - לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים.

(חולין קלב)

יום שישי
ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (כט,מג)

צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו "ונועדתי שמה לבני ישראל"? וייראה, כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו "ונקדש בכבודי", ואמרו זיכרונם לברכה (זבחים קטו,ב) שכאן נאמר למשה "בקרובי אקדש". לזה הקדים לומר "ונועדתי שמה לבני ישראל", פירוש לצד [=מפני] שאני מזמן שכינתי לבני ישראל, חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם. לזה צריך לקדשו בקרוביי, כדי שיראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך לעשות דבר אלא לצד ישראל, אבל לצידו [=של משה] אינו צריך לאיום זה.

(אור-החיים)

בירורי הלכה ומנהג

אימוץ ילדים

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

את השאלה הבאה הפניתי לשורה של רבני חב"ד בארץ ובעולם. עד עתה נתקבלה תשובה ממשית אחת, של הרב אליעזרוב, אב"ד בבית-הדין האזורי בירושלים. הנני מביא את הדברים לפניכם, ואם יש מי שבידו מידע נוסף, אנא יואיל להביאו לפנינו, כדי לזכות את הרבים

שאלה:

באגרות-קודש, כרך יז, עמ' קד ('שערי הלכה ומנהג' אה"ע סי' יא) מיום יז אייר תשי"ח, אודות אימוץ ילד מבית-ספר לא-יהודי לבנות, ולסמוך על דין 'קטן שמגיירין אותו על-דעת בית-דין', המענה (מתורגם מאידיש): "חס ושלום לחשוב אודות דבר כזה, ואם אצלו ואצל זוגתו תחי' מוחלט לאמץ ילד, צריך להיות מאב ואם יהודיים, שנולד בכשרות, ובמאמץ מתאים ניתן למצוא זאת..." ובקטע הבא "אינו כותב על המצב בביתם בנוגע ל[שמירת] תורה ומצוות...".

וצריך ביאור מדוע לא העיר הרבי על עניין יחוד, חיבוק ונישוק (הדבר היה כמה שנים לפני שהחל הרבי לעורר על כך ברבים), ובפרט שלפי האמור במכתב - זו משפחה שאין ידוע מצבה בשמירת מצוות.

מאידך, בכרך כב עמ' רצז (שנדפס שנה אחרי ההו"ל של 'שערי הלכה ומנהג' א-ד, וחבל שנשמט גם מחלק ה' של הספר,  מסי' קנד השייך לנושא), מיום ח' מנחם-אב תשכ"ב, כתוב לכאורה ההפך ממש (גם זה מתורגם מאידיש): "לכותבם אודות אימוץ ילד (יהודי), הרי זה במקרים נדירים ביותר, שבהם יודעים בבירור שההורים היו זהירים בתורה ובמצוות. לרוב אין בטוחים בזה, ואז יש עדיפות כאשר האם אינה יהודייה, כי על-ידי גיור הילד נדחים הרבה ספקות ובעיות". [חבל מאד שאין גישה לדעת מה היו השאלות במענות אלו וכל כיו"ב].

האם ידוע לכם ההסבר לזה, והלכה למעשה?

ויש להעיר: סיבת ההסתייגות מאימוץ בכלל (בכרך כג עמ' כד נסמנו רוב המכתבים), לכאורה הוקהתה חריפותה מזה כמה שנים, כי כיום גם בקרב הפסיכולוגים וכו' מקובל שעדיף כן לגלות לילד שהוא מאומץ. ולכאורה זה הטעם שכמה וכמה פעמים היו ברכות (גם בחלוקת שטרות מצווה לצדקה) לעניין זה ללא הסתייגויות מפורשות כבעבר.

מה ידוע לכם בנדון?

הרב יוסף-שמחה גינזבורג, עומר

תשובה:

לדעתי התשובה פשוטה. במקרה הראשון, כפי הנראה, מדובר במשפחה שאינה שומרת מצוות, או שהדבר מוטל בספק, ולכן התנגד האדמו"ר זצ"ל שיגיירו את הילד המאומץ, אשר יגדל ללא שמירת תורה ומצוות, ואז לפי הרבה שיטות, כשיגדל יפקע הגיור למפרע, ויתערב ח"ו זרע גויים בזרע ישראל. ולכך הסכים בדיעבד רק שיקחו ילד מאומץ מהורים יהודיים, ומדובר שהוחלט אצלם לקחת ילד לאימוץ, ורק היה צריך לבחור באיזה סוג ילד שיקבלו לאימוץ. מה-שאין-כן במקרה השני, שהיה ברור שההורים הם שומרי תורה ומצוות, והילד שגויר יהיה גר-צדק, ולכן העדיף שיקחו ילד נכרי שאין עליו חשש ממזרות ולא חשש שאח יישא אחותו, ולכן במקרה זה עדיף לקבל ילד נכרי ולגיירו כדת וכדין.

לעצם הנידון של איסור יחוד וחיבוק ונישוק - באמת הורים שהם שומרי תורה ומצוות צריכים להיזהר לאחר שיגיע הבן לגיל 9 והבת לגיל ג' שנים להימנע מייחוד וכדומה. ובאמת בהרבה מבתי החרדים זהירים בכך. אך במקרה הראשון הרבי זצ"ל לא התריע על כך, משום שידע שלא יעמדו בזה, מאחר שאינם שומרי תורה ומצוות, וכבר החליטו בכל מקרה לאמץ ילד, והיה צריך להציל בכל מה דאפשר. במקרה השני - ייתכן שהיתה הוראה נוספת להיזהר בזה. ובפרט שבגיל קטן עדיין הדבר אינו נוגע למעשה, רק לאחר כמה שנים, ולכך כל הדברים נכונים וצודקים ואין בהם כל סתירה. כל זה כתבתי לענ"ד.

הרב יעקב אליעזרוב, אב"ד בבית-הדין הרבני האזורי, ירושלים ת"ו

לוח השבוע

הלכות ומנהגי חב"ד

מאת הרב יוסף-שמחה גינזבורג

שבת-קודש פרשת תרומה,
ג' באדר א'

בקריאת התורה, עליית 'שלישי' מתחילה מפרשת המנורה: "ועשית מנורת זהב טהור" (כה,לא)¹.

מוצאי-שבת-קודש:

במקומות שבהם שכיחה עננות כבדה ורצופה בעונה זו, ויש חשש שלא יוכלו לקדש את הלבנה בזמן, ויש אפשרות לקדש את הלבנה אחר ג' ימים² (מעת-לעת³) מהמולד (זמן זה חל בחודש זה בליל שבת-קודש⁴ בשעה 4:56) - יש להקדים ולקדשה, ואין להמתין עד אחר שבעה ימים מהמולד.

יום רביעי,
ז' באדר א'⁵

יום שלישי בלילה, אור ליום רביעי: הערב - התחלת זמן קידוש לבנה, ביממה השביעית מהמולד⁶, אבל אם לא צפויה עננות מוגברת בשבת, ממתינים לכתחילה עד מוצאי שבת-קודש⁷.

יש להשתדל להוסיף ביום זה בשמחה של תורה ובשמחה של מצווה, כיוון שנולד בו משה רבינו ע"ה, מושיען של ישראל⁸.

בשבעה באדר - וכן בתפילת מנחה שלפניו - לא היו נשיאי חב"ד אומרים תחנון. זאת דווקא לאחר שעלו לנשיאות, אבל לא לפני זה⁹.

----------

1) כך נקט הרבי בפשטות, 'התוועדויות' תשמ"ה ח"ג עמ' 1511, בלתי מוגה (כבחומשים הרגילים, ולא כבתנ"ך קורן). אגב, הרה"ח ר' יוסף-יצחק שי' אופן מסר, שכיוון שהרבי נהג בקביעות לשמוע קרה"ת ולקרוא ההפטרה מתוך חומש 'תורה תמימה' [משא"כ לשיחות-רש"י השתמש ב'מקראות גדולות', כמדומני הוצאת 'חורב'], נהג הבעל-קורא בבית-חיינו, הרה"ח ר' מרדכי שוסטרמן ע"ה, לקרוא כחומש זה - שהוא 'מנהג מדינתנו' - בכל מקום שיש חילוקים בין הדפוסים השונים ואין הוראה אחרת.

2) הגהות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע לסידור, ושער הכולל פרק לג ס"ק ב, הובאו להלן בהערה 7, וע"ש.

3) סידור רס"ג עמ' ז. משנה ברורה סי' תכו ס"ק ד.

4) אלא שאין מקדשין את הלבנה בשבת ויום-טוב, כמובא ברמ"א שם ס"ב ובמ"א ס"ק ז. הטעמים בזה רוכזו בס' 'קידוש לבנה - אוצר הל' ומנהגים' פ"ו הע' א. וראה רשימת הרב לנדא ע"ה, 'כפר חב"ד' גיליון 986 עמ' 35, שרבותינו נזהרו בזה ביותר.

5) עניינו של יום זה - באדר-ראשון, כדעת המג"א סי' תק"פ ס"ק ח - הכרעת הרבי בלקוטי-שיחות, כרך טז, עמ' 342, וש"נ.

ביום זה כתב משה רבנו ע"ה שנים-עשר ספרי-תורה ונתנם לכל השבטים, ועוד אחד שהניח בארון. ומזה הוראה לחיזוק השליחות להגברת לימוד התורה מתוך קבלת-עול (לקוטי-שיחות כרך כ"א עמ' 317. וראה 'היום יום' דהיום).

ביום זה נאמר הציווי לכל איש ישראל לכתוב ספר-תורה לעצמו. ביאור אודות אופן קיום מצווה זו למעשה לכל ישראל, בלקוטי-שיחות כרך כ"ד עמ' 207 ואילך, ובלה"ק ב'שערי הלכה ומנהג' יו"ד סי' קיא.

6) כמבואר ב'התקשרות' גיליון תנד עמ' 15, וש"נ.

7) רמ"א סי' תכו ס"ב, שממתינים למוצש"ק "אם ליל מוצ"ש הוא קודם י' בחודש" ובלבוש ס"ק ג ומג"א ס"ק ד ביארו שאם מוצש"ק הוא י"א ואילך אין ממתינין, דהיינו אם יישארו עוד חמש לילות נוספים עד סוף הזמן (ובס' קידוש לבנה הנ"ל פ"ג הע' יז העיר, שלפי השו"ע שמקל לקדשה עד ט"ו מעל"ע מהמולד יש לחשוב ה' לילות עד אז, ע"כ. ואולי גם לדידן הוא כן, ע"פ ההנהגה האמורה ברשימה הנ"ל הערה 7).

והנה בהנחת שיחת ש"פ נח תשנ"ב (שיחות קודש תשנ"ב ח"א עמ' 266) נרשם שהרבי אמר בפשיטות שבקביעות דאז, התחלת זמן קידוש לבנה הוא במוצש"ק י"א חשון. ובשיחה המוגהת (סה"ש תשנ"ב ח"א עמ' 68) הביא הרבי את לשון הרמ"א הנ"ל, והוסיף: "ובפרט במדינות שרגיל יותר שהשמים מכוסים בעננים, ובפרט בימות החורף", ובהערה 122: "ראה הגהות כ"ק אדנ"ע ושער הכולל שם, שמטעם זה לא היה הצמח-צדק מקפיד בימות החורף להמתין עד אחר ז' ימים. אבל פשוט שחילוק בזה באם דרים במדינה ש(כמה וכמה מ)חודשי החורף אינם מעוננים", ע"כ. אך כמובן, שכאשר יש עננות בפועל, מקדימים הן מז' בחודש והן ממוצש"ק. ומה שהרבי לא נהג כן (לקדש לפני ז' ימים), אולי זהו ע"ד המסופר בס' 'דיני ומנהגי ר"ח - חב"ד' פי"ב הע' 32, וכיו"ב. וע"ע.

8) 'התוועדויות' תשמ"ח ח"ב עמ' 388. 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 589.

9) ספר-המנהגים עמ' 72, מרשימותיו של הרבי.