תשעה באב הוא חלק בלתי-נפרד ממערכת הערכים של הקיום היהודי כעם וכאומה. הוא מנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי, והכאב גם הוא חלק מתודעתנו הקולקטיבית

אם תשאלו צעיר ישראלי מצוי מהו תשעה באב בשבילו, מן-הסתם תיענו במשיכת-כתפיים. אולי ימלמל משהו על חורבן בית-המקדש, אך אין הוא חש שיום זה בעל-משמעות בעבורו. בעיני רבים זה יום של 'כפייה דתית' – פתאום, בעיצומה של חופשת הקיץ, סוגרים להם את אתרי הבילוי ובתי-העינוגים, בגלל איזה בית-מקדש שנחרב לפני אלפיים שנה.

חבל, כי תשעה באב הוא חלק בלתי-נפרד ממערכת הערכים של הקיום היהודי כעם וכאומה. גם אדם לא-דתי יסכים שהקיום היהודי מחייב שמירה על מסורת בסיסית כלשהי – ברית-מילה, בר-מצווה, יום-הכיפורים, חגים ומועדים, מזוזה וכיוצא באלה. בלא כל אלה, מה משמעות היותנו יהודים? ובכן, לרשימה מינימלית זו יש להוסיף גם את תשעה באב. יום זה מוסיף להוויה היהודית את הכאב על ההיסטוריה רווית-הסבל של עמנו ואת התקווה לגאולה.

פרקים כואבים

תשעה באב מנקז אליו את כל הצער והכאב שעבר העם היהודי באלפי שנות קיומו, כאב שגם הוא חלק מאיתנו ומתודעתנו הקולקטיבית.

אנו נזכרים במרגלים, שהוציאו את דיבת הארץ רעה, וגרמו לעם לבכות בליל תשעה באב. חטא זה, "וימאסו בארץ חמדה", עיכב את הכניסה לארץ ארבעים שנה, גרם בעקיפין למותו של משה רבנו, ועקב כך גם נמנעה האפשרות שהכניסה לארץ תהיה גם הגאולה האמיתית והשלמה.

אנחנו נזכרים בבתי-המקדש שחרבו בגלל ההתנתקות ממסורת ישראל ומשמירת התורה והמצוות, וחיקוי תרבויות זרות. שנאת-החינם, שהחריבה את הבית השני, עדיין מרקדת בינינו ומשמשת לנו תמרור אזהרה ודרבון לתקן את סיבת החורבן על-ידי אהבת-חינם.

אנחנו נזכרים ביוונים ומתייוונים, יהודים שעשו יד אחת עם שונאיהם של ישראל וביקשו לעקור את נשמתו של העם היהודי. בשם התרבות וה'השתלבות במרחב' ניסו לבולל את העם היהודי ולרוקנו מתוכן. אבל יהודים מאמינים קמו נגדם והצליחו להחזיר את העם לדרך הישר ולטהר את המקדש והארץ, אף שהיו מעטים מול רבים וחלשים מול גיבורים.

אנחנו נזכרים בגזרות הרומאים. מעצמת-על שניסתה אף היא לדכא את רוחו של העם היהודי, על-ידי חקיקת חוקים נגד מצוות התורה. אבל לעם-ישראל היה ברור ששום חוק אינו יכול לעמוד מול חוקי התורה. יהודים מסרו את נפשם כדי לשמור את התורה ומצוותיה, על-אף גזרות המלכות.

תקווה גדולה

על פנינו חולפים פרקים מעברנו נורא-ההוד. ההפכפכנות של הגויים. יום אחד הם ידידים, ולמחרתו שונאים מושבעים. ספרד, למשל. היהודים הגיעו בה לשיא ההשתלבות החברתית ולצמרת השלטון. ופתאום באו הגירוש האכזרי, האינקוויזיציה.

וכך אנו מגיעים לדורות האחרונים. רוסיה ומוראותיה. גם שם מלחמה ברוח היהודית ובחיי התורה והמצוות, אבל יהודים מוסרים את נפשם ומפירים את האיסורים, אף שרבים מהם משלמים על כך בחייהם ובחירותם.

ואחר-כך השואה האיומה. אנו רואים איך היהודים נדחקים אט-אט אל הנורא מכול. הם מתפתים להאמין לשלטון הרשע, מתוך הנאיביות והאופטימיות המסורתית. אין הם מסוגלים להאמין לאזהרות המעטים שרואים את האסון המתקרב.

סקירה זו מולידה תחושות צער על הסבל הנורא שעבר עלינו, אך יש בה גם תקווה גדולה; שכן דווקא ההיסטוריה היהודית מוכיחה שאחרי כל ירידה באה עלייה, ומתוך היגון והייסורים צמחה תמיד הישועה. מיום זה אנו שואפים גם עוצמה אדירה, את הנחישות היהודית עתיקת-היומין, שמביאה אותנו בסוף כל המסע אל הגאולה האמיתית והשלמה על-ידי משיח-צדקנו.