הגאולה הקרובה עתידה להיות דומה לגאולה ממצרים, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כפי שנראה ממדרשי חז"ל, הדמיון הוא לא רק בניסים ובנפלאות ששתי הגאולות מלוות בהם, אלא גם בתהליכים שמובילים לגאולה. בשתי הגאולות חל משבר פתאומי דווקא לאחר שניתנת בשורת הגאולה, ואז עוברת על עם-ישראל תקופה קשה, כואבת, שגורמת לו לזעוק אל ה'.

רבנו בחיי אומר (בפירושו על התורה, סוף פרשת שמות): "כשם שמצינו שנדחקה להם השעה לישראל במצרים מעת בוא הגואל הראשון לפני פרעה, ואמר לו בדבר השם יתברך: 'שלח את עמי ויחוגו לי במדבר', ואחרי זאת כבדה עליהם העבודה ונתעוררה עליהם השנאה וניתוספה ביניהם מאוד על מה שהייתה - כן בגאולתנו זאת העתידה, בהיגלות הגואל האחרון, תתעורר השנאה בין העכו"ם לישראל, ויוסיפו שעבוד על שעבודם ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה... שהרי גאולה זו עתידה להיות כדמיון גאולת מצרים בהרבה עניינים".

זיכוך אחרון

כ"ק אדמו"ר האמצעי מבאר זאת כך (אמרי בינה ה,ב): לפני עלות השחר גובר החושך ביותר, משום שאור השחר קרוב לבוא. כמו-כן, החושך הגדול של הגלות הזו והצרות העצומות שסבלנו - הם משום שצריך לבוא אור גדול יותר, שהוא נעלה מגילוי האור שהיה במתן תורה, וזהו אורו של משיח. כך היא המידה: אחר מכה - רפואה, אחר צרה - ישועה ונחמה.

ומוסיף כ"ק אדמו"ר הרש"ב (המשך תער"ב א, עמ' תקנא): "ידוע שלפני עלות השחר מתגבר החושך ביותר. זהו שאמרו חז"ל, שבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא וכו', שהוא עניין התגברות החושך קודם גילוי האור דיום הגדול, יום שכולו אור".

מבואר בספרים, שלירידה זו כמה מטרות. אפשר לראות בה מעין זיכוך אחרון לפני הגאולה, או שמטרתה להסיר גורמים שליליים שעלולים לפגום בשלמות הגאולה. כמו-כן, על-ידי הירידה הפתאומית הזאת נוצר חלל ריק ומתעוררת ציפייה עזה יותר לקראת אור הגאולה, ודבר זה מכין את הקרקע לקראתה. נוסף על כך, יש במצב זה מעין ניסיון ומבחן לאמונתו של כל יהודי בגאולה הקרובה לבוא.

מסירות-נפש

באחת מאיגרותיו (כרך א, עמ' רסו) כותב כ"ק אדמו"ר הרש"ב: "אנו, בני הדור של עקבתא דמשיחא, עוסקים ב'בירורים' האחרונים ממש. ואף שישנם כמה בירורים שעל-פי שכל נראה לנו כי הם רחוקים ביותר וכי דרוש זמן רב כדי לעשותם - הרי לאמיתו של דבר הם קרובים ביותר. למה הדבר דומה? לקדרה זו, שלקראת גמר בישולה היא רותחת ביותר, ובעת הרתיחה - מה שבשולי הקדרה עולה למעלה".

אומר כ"ק אדמו"ר הריי"צ (ליקוטי-דיבורים חלק א, עמ' 220): משה רבנו ראה את ספרו של אדם הראשון, וראה דור-דור ודורשיו, דור-דור וחכמיו (ראה סנהדרין לח,ב). בין השאר ראה גם את הדור שלנו, הדור של עקבתא דמשיחא. הוא ראה שזה יהיה דור שבו השגת האלוקות תהיה בדרגה נמוכה ביותר, וכמו-כן ראה כי עבודת ה' - במוח ובלב - לא תהיה עבודה אמיתית. ואף-על-פי-כן, קיום המצוות בפועל-ממש - לא ייפסק. יהודים יעסקו בתורה ובמצוות מתוך מסירות-נפש, ועל-אף העיכובים הרבים וכל הניסיונות הקשים. ובראותו את עבודתם של בני הדור הזה, נעשה משה רבנו שפל בליבו - בתכלית השפלות: הוא ראה והרגיש את יתרונם של בני דור זה.

הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מליובאוויטש, נסתלק בגלותו בקזחסטן. בבוקר יום פטירתו מלמלו שפתיו ללא הרף. מי שעמדו ליד מיטתו שמעו מילים מקוטעות יוצאות מפיו, מתוך אנחה: "ועקבותיך לא נודעו" (תהילים עז,כ). איי! עקבות משיחא, עקבות משיחא...