נושאים נוספים
	אור וחום ההתקשרות
	פרשת מקץ | יש קץ לגָלות!
	תפקידו של רבי
	לזכור את כל שמונת נרות כבר ביום הראשון
	מקץ – קץ הגלות!
	להאזין לנרות החנוכה
	פרשת מקץ
	"הרבי אמירתו אמירה וברכתו ברכה"
	עת לדעת
	יומן מבית חיינו
	הלכות ומנהגי חב"ד

הצדיקים מסוגלים לשעבד אליהם את הטבע בכוחם הטבעי * שאלה הנוגעת למלאכים עליה לא הושבה תשובה * סגולת אמירת מזמור כ"ג בתהילים * כשהרבי דרש: "החמישית לפרעה" * ללמד סנגוריה על בני-ישראל * הכרעת הרבי בדיון מרתק המצוי בפוסקים האם חייבים לתת כסף לעני כדי שיוכל לקיים מצוות?!

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

בהזדמנות נדירה בחיי חמיו כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, מתבטא הרבי על יהודי מסויים ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 239):

פשוט אצלו, על יסוד מה שראה במוחש, שהרבי –  אמירתו אמירה וברכתו ברכה.

וכך כתב ב'ספר העיקרים' מאמר ד' פכ"ב:

"זה דבר מוסכם מהנביאים, ומהמדברים ברוח הקודש כאליפז... שהטבע משתנה על פי הצדיקים, כפי מה שירצו... שהטבע הוא נכנע ומשועבד לִמְקַיְמֵי מצוות התורה... עובד ה' יתברך השומר מצוותיו, איננו משועבד לדברים הטבעיים. אבל כל הדברים הטבעיים משועבדים אליו... השי"ת משנה הטבע לעושי רצונו".

וב'דרשות הר"ן' הדרוש השלישי: "למען יאמינו כי שומר המצוה הוא למעלה מטבע המציאות, ואינו משועבד לגלגל ולכוחותיו.

ובעל עקידת יצחק שער ט"ו כתב:

כל אלה הצדיקים המגבירים הצורה על החומר שולטים ממשל רב בהיכל הבריאה, שכן הטביע היוצר בראשית בכל היצורים, כי ייכנעו תחת האדם השלם, השומר צלמו ותורתו ומכניע חומרו תחת ממשלת הנפש. ושכן חובת כל היצורים לעמוד הכן לשרתו, והדברים הנעשים שנראים בעינינו שהם למעלה מהטבע, הינם בטבע ממש...".

כשהרבי דרש: "החמישית לפרעה"

בהתוועדות שמחת תורה תש"מ, דיבר הרבי על נתינה מיוחדת לצדקה, באופן של "חמישית לפרעה" – ראה בהרחבה בהשיחה שם ('שיחות-קודש' תש"מ כרך א עמ' 183 ואילך) – והיתה זו 'הוראת שעה' כידוע.

מקור לנתינה באופן זה מצינו ב'ספר חרדים' פרק סו אות פט:

"כתב ה"ר עובדי' בריש מסכת פאה, מיחייב אינש [=חייב אדם] לאפרושי חמישית הרווח לצדקה וכו', וסימנך "ונתתם החמישית לפרעה", לפרעון חובות הבורא יתברך".

ללמד זכות על בני ישראל

בשיחות חודש ניסן תש"נ וחורף תנש"א האריך הרבי בגודל מעלת לימוד זכות על בני ישראל.

הוראה ברורה כזו מופיעה גם ב'ספר חרדים' פרק סו אות ח' ס"ק קעז:

"שיצדיק את זרע ישראל ללמד סניגוריא עליהם ולדונם לכף זכות".

שאלה הנוגעת למלאכים עליה לא השיב הרבי

במספר הזדמנויות סיפר הרבי כי פעם נשאל כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ע"י אחד שתי שאלות, שאלה אחת בעניני עבודת ה' – אהבת ה' ויראת ה' – ושאלה שנייה בנוגע לעבודת המלאכים. אדמו"ר מוהריי"צ השיב לו על השאלה הראשונה, ובנוגע להשאלה השניה כתב לו שכיון שעבודת המלאכים אינה שייכת לעבודה שלו, אינו משיב לו על שאלה זו. – ראה תורת מנחם כרך א' עמ' 30. ועוד.

ויש לציין כי מעין זה כותב בעל 'חובת הלבבות' בהקדמתו: "ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית [=זרה, לא מעשית].. והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהן ואין ראוי לך לפשוע בהן, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מעוות במידות נפשך. והנה אני נשבע, כי מחמש ושלושים שנה אני מתעסק במה שצריך לי ממצוות תורתי. ואתה יודע רוב טרחי בעיון ורוב הספרים אצלי, ולא פניתי לבי למה שפנית לבך לשאול עליו..".

השליחות – "מצוה שבגופו"

במספר הזדמנויות כששוחח במעלת השליחות ציין הרבי כי זוהי "מצוה שבגופו" ואין על מי שראוי לנסוע לשליחות, לשלוח זולת במקומו (ראה גם שיחת יום שמחת תורה תשכ"ט ובכמה מקומות).

וכך כתוב ב'ספר חרדים' פס"ו אות קיט: "ולא ישלח לעשות ע"י אחרים כי אין זה כבוד המלך".

סגולת אמירת ולימוד מזמור לדוד ה' רועי

כך כתב הרבי לאשה בשנת תשכ"ח ('אגרות-קודש' כרך כה עמ' קלו): "מהעצות היעוצות לחזק רגש הבטחון באם צריך חיזוק הוא לומר מזמור כ"ג בספר התהילים, היינו מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר גו'".

לפעמים כתב הרבי (שם עמ' רנו):

"תלמוד.. התוכן (לאו דוקא התיבות) של מזמור 23 בתהילים.. תאמר מזמור הנ"ל 1) ביום השבת-קודש, 2) שני, 3) חמישי, בלי נדר".

[הוראות נוספות בנושא ראה עוד ב'אוצר סגולות הרבי' פט"ז (עמ' 125) הערה 3].

אמירת פרק זה באופן תמידי יומיומי נזכרת ב'ספר חרדים' פס"ו אות קלג:

בן אדם הלא ידעת כי השם יתברך רועה ישראל כרועה עדרו, לכן הוי צופה והמסר לו בכל דבריך, וקרא בכל יום מזמור לדוד ה' רועי והוא יודע הטוב לך ויעשה.

המגבית לחגים והחידוש ההלכתי שבהגדרת מטרותיה

בשנת תשל"ח חידש הרבי עריכת מגבית לעניים לצורך חגי תשרי בהתאם להנאמר "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו" – מעין הנהוג מקדמת דנא לקראת חג הפסח "קימחא דפיסחא". – וכבר עסקנו בנושא זה במדור זה בעבר.

כשהרבי הסביר את הצורך בכך – הוא הדגיש: "בחג הסוכות יש יום אחד יותר מבחג הפסח, וכן ההוצאות שבסוכות הן גדולות יותר, מכיון שמתווספות הוצאות עשיית הסוכה.. וכל השנה דר בדירה שלו בפני-עצמו.. ושל ארבעת המינים – "ולקחתם לכם, משלכם".. דצריך-להיות די מחסורו אשר יחסר לו".

דברי הרבי הברורים – מכריעים, אפוא, את השקלא-וטריא המצויה בספרי האחרונים "אם יש חיוב מצות צדקה לסייע לעני כדי שיוכל לקיים מצוה" כלשון השואל בשו"ת חתן סופר סימן צב.

החתן סופר התחבט בדבר ומסקנתו שאכן מצד החיוב דצדקה אינו אלא על קיום גופו וצרכיו הגופניים, ומאידך "נראה לי דאיכא בדבר מצד גמילות-חסדים לסייע לכל אדם בין בגופו בין בממונו לכל דבר המצטרך וגם זה (=קיום מצוות) אחת מהם".

וממש באותו ענין מתבטא הגר"מ פיינשטיין (שו"ת 'אגרות משה' – יורה-דעה ח"ב סימן קמא ענף ג' בסופו) "אין עיקר מצות צדקה אלא בעניני אכילה ושתיה ומלבושים ולא בקניית דברים הצריך למצוה" משא"כ מצוות "הוא ודאי גמ"ח אבל לא כגמ"ח לצרכי הגוף".

אמנם בתשובות חתם סופר (קובץ תשובות תשובה מו ד"ה ועוד): "אם [לפנינו] עניי[ם] מחוסרי לחם וכסות, ועני אחד רוצה לזכות במצוה אפילו תפילין וציצית ולולב וכדומה, פשוט שהחסירי לחם קודם למצוותו של זה".

כלומר: מדברי החתם סופר נמצא שכאשר אפשר לקיים שניהם צריך ליתן לעני גם כדי לקיים מצוות!

וכבר מצינו כן בראשונים ואחרונים לצרכים הבאים: 1) קניית ספרים לעניים (שו"ת אבקת רוכל להב"י סימן ג' ואהבת חסד להח"ח ח"ב סימן יט) 2) רכישת תפילין (פרי מגדים או"ח סימן לז אשל אברהם ס"ק ד וביאור הלכה שם ד"ה קטן), 3) נרות חנוכה (חמד משה סימן תרע"א הובא בביאור הלכה שם ד"ה ואפילו), 4) פדיון הבן (מגדל עוז הלכות פדיון הבן פ"ב אות יא).

וגם הדגשת הרבי שהדבר הוא בכלל החיוב "די מחסורו אשר יחסר לו" מבוססת בדברי (רוב הפוסקים) הנ"ל ודלא כמ"ש בשו"ת להורות נתן חלק יורה דעה סימן פט ["דבמצוה ליכא דין צדקה כיון דהעני יקבל שכרו בלא"ה, שהרי אנוס הוא וליכא מחסורו אשר יחסר לו, ורק בצרכי הגוף איכא מצוה ליתן לעני די מחסורו"], שו"ת משנת יעב"ץ או"ח מועדים הלכות פסח סימן ז ס"ק ג.

ועוד מן הראוי להדגיש:

הרבי לא התפלפל מצד איזה גדר, אך כיון שסמך זאת למגבית 'קימחא דפסחא' – מסתבר שזו צדקה, אך יותר מכך: כיון שהודיע במפורש שהכסף מלכתחילה מיועד גם לצרכי מצוות החגים, ובזה פשוט לכל הדיעות, שדעת הנותנים הוא על דעת כן. וק"ל.

מנהג חסידים שזכה לביאור עמוק ונרחב

בשיחתו משנת תשל"ג שהוגהה בשנת תשל"ז ('לקוטי-שיחות' כרך טז שיחה לפרשת בא) ע"ד מכירת חמץ של שיריים שקיבלו מצדיק, מבאר הרבי בסעיף ה' מנהג החסידים כשהיה להם דבר מאכל ומשקה שקיבלו מהרבי ולא הי' אפשר שיהיה ברשותם בפסח – לא מכרו זה עם החמץ, אלא אכלוהו או שתוהו קודם הפסח.

והטעם בזה יש לומר בפשטות: זהו היפך כבוד רבו שיקח השיריים שלו וכיו"ב (ובפרט שהוא נתנו לו) ולתתם או למכרם לאינו יהודי.

וממשיך בסעיף ז:

זהו לא רק ענין של היפך כבוד רבו שיימסרו שיריים שלו לאינו-יהודי (שמקבל חיוניות משלש קליפות הטמאות) – כי-אם על-ידי-זה מפקיעים בידים ח"ו את בעלות הקדושה שהיתה על זה מקודם. – עד כאן תוכן דברי הרבי.

ויש להביא דוגמא לזה ממה שהביא הבית יוסף בסימן קסז בסופו:

כתב הכלבו בשם ה"ר אשר, אשר נהגו כל ישראל שלא להאכיל אינו-יהודי מחתיכה שנוגעת בה חתיכת המוציא.

ולמרות שהב"י עצמו כתב על-כך "ולא ראינו ולא שמענו מי שנזהר בכך ואין לדבר סמך כלל" (הובאו דבריו בעטרת זקנים ס"ק ט), הנה הט"ז בסימן קסז סי"ח כתב (על דברי הב"י "שאין סמך לדבר הזה"): ואני ראיתי בס' טעמי מצות להרקנטי במצה דמצוה שמזהיר בה שלא להאכילה למי שאינו בן ברית ונותן טעם הגון לזה, וכן ראיתי רבים נוהגים נזהרים מזה בפסח ממילא יש ליזהר גם בחתיכות המוציא בזה דחד טעמא הוא.

[ומוסיף עוד הט"ז: "עוד הבאתי ראיה.. שיש חבוב מצות במה שמשתייר מן מצה ומרור"]

גם אדה"ז הביא זה בסימן קסז סכ"ב: טוב ליזהר שלא להאכיל פרוסת הבציעה לנכרי.. משום כבוד הברכה.

[וכן הביאוהו רבים מגדולי-ישראל מהשל"ה והמטה משה – עד הכף החיים והמשנה ברורה]

וב'ספר חסידים' סימן תתפח אריכות גדולה – ובין השאר:

והיה זהיר לאחר שבירך שישתהו כולו ולא היה נותן לנכרי לשתות מכלי שהיה רגיל לברך עליו..

וראה עוד שם ריש סימן תתפט: "כתיב (ישעי' ג, י) 'אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו' בדבר שנאכל לא יגנה" וב"פירוש" שם: "רצונו להביא רמז מן הפסוק כי פרי גו' שהנשאר ממלאכתם של צדיקים שהוא למלאכת שמים והוא דבר הנאכל יאכלו ולא יעשו ממנו דבר של גנאי...".

וראה עוד מקור חסד (להר"ר מרגליות ז"ל) לסימן תתפח אות ז.

המורם מכל האמור: ששיריים של צדיק כמו שיירי מצוה יש בהם קדושה ואין להעבירם לאינו בן ברית, וק"ל.

ב'רשימות' הובא שאדמו"ר מוהרש"ב קנה לבנו צעצוע בדמות של פיל, והרבנית מרת רבקה נטלה זאת ונתנה לבת מהמשפחה.

והנה על פיל מברכים משנה הבריות, ומצינו בגמרא (עירובין לא,ב) נתנו לפיל והוליכו, לקוף והוליכו, אין זה עירוב.

וכתב המאירי שהחידוש בשני חיות אלו (פיל וקוף) שהם מגודלים אצלו ומלומדים לעשות מצותו, וכן שאמרו בתלמוד המערב [=ירושלמי]  שאדם יכול ללמדם שבעים לשון [וברש"י עירובין שם(ד"ה קוף ופיל): "פעמים שהן מלומדים"].

וב'מגן אבות' להרשב"ץ (פ"ג) שהפיל הוא בעל חי חכם מאד, ואין מי שיהיה קרוב  להבנת בני אדם כמו הפיל, שהוא מבין דיבור בני אדם ומקבל הציווי - וראה מלאכת שלמה לכלאים פ"ח מ"ו. סדר הדורות (אלף תתקעג) ספר הישר פ' נח- שאותם שאמרו נעלה השמים נהפכו לקופים ופילים.

וזה מתאים למבואר בשיחת כ"ד טבת תשל"ח בענין הלימוד מבעלי-החיים לעבודת ה' בתחילת השו"ע.

[וראה שיחת שבת פ' וישב תשל"ט סעיף כ"ט על דבר השימוש בפיל בכלל]