פני האיש האדימו מכעס. "מה אמרתְּ?!", נבח לעבר האורחת שישבה בסלון ביתו, והצטנפה על כיסאה בחלחלה. הוא נופף באצבעו באיום: "אני יודע מה שמך והיכן את מתגוררת, ואני מזהיר אותך: אם לא תסתלקי מכאן מייד, אגיע אלייך ואחסל אותך!".
הרגע הזה, בבית הקטן בבאר-שבע, היה נקודת שבר בעבור הגב' הני קרניאל – אשת חינוך צעירה, שמצאה עצמה חסרת אונים מול רוע אכזרי. היא הייתה נבוכה ומפוחדת, ובעיקר מלאת דאגה לתלמידתהּ האומללה, שהאזינה למסכת הגידופים מפינת החדר ועיניה מושפלות.
הסיפור התרחש בשלהי שנת תשל"ה. באותם ימים התגוררו הגברת קרניאל ובעלה עמוס ז"ל בכפר מיימון, בשליחות הרבי מליובאוויטש, ועסקו בעשייה חינוכית.
בחנוכה של אותה שנה התעתדה הגב' קרניאל לשוב מחופשת לידה לעבודתה בקריית החינוך הצמודה לנתיבות. היא הופתעה כאשר מנהלהּ המליץ לה לעבור לתפקיד חינוכי מאַתגר במיוחד.
זו הייתה מסגרת חינוכית מיוחדת, שהוקמה במושב תקומה, בעבור תלמידות מרקע חברתי קשה, שגדלו בסביבה עבריינית וברמת חיים ירודה. מקצתן כבר התנסו בעצמן במעשי פשע.
הגב' קרניאל התוודעה לסיפורי חיים מזעזעים – והתחלחלה. מעללי הבנות העבירו בה צמרמורת. גם הרמה הלימודית שלהן הייתה ירודה. היו מהן שלא ידעו קרוא וכתוב. "אף אחת מהן אינה מסוגלת ללמוד בכיתה רגילה", נאמר לה. "בתחילת השנה נוהלה המסגרת בידי שתי מורות, אך אלה לא החזיקו מעמד".
הגב' קרניאל כתבה לרבי ושאלה מה לעשות. תשובתו הייתה חיובית. הרבי עודד אותה לקבל את המשרה, ואף הנחה אותה כיצד למצוא מסילות ללב התלמידות: להרבות בהשמעת סיפורי צדיקים ולדרבן אותן לקיים מצוות מעשיות. הרבי חתם במילים: "דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב". הגב' קרניאל הבינה שאם תאהב את תלמידותיה בכנות, ייפתחו לקבל את השפעתה.
העבודה לא הייתה קלה כלל. הגב' קרניאל נדרשה לאורך רוח, ליצירתיות, ובעיקר לדבקות במשימה. אט-אט החלו להתגלות ניצני שיפור בהתנהגות התלמידות.
השנה הסתיימה בהצלחה גדולה, מעל ומעבר לכל הציפיות. בעידוד בני הזוג קרניאל, הוסיפו התלמידות לצעוד בדרך המלך, ובחרו להמשיך במסגרות חינוך דתיות. כולן – חוץ מתלמידה אחת.
זו הייתה תלמידה שאימהּ התגוררה עם גבר ערבי, וזה מנע מהנערה ללמוד בבית ספר דתי. כל ההפצרות והתחינות נפלו על אוזניים ערלות. האיש היה שתלטן ועיקש, וחסם כל אפשרות להעניק לנערה חינוך יהודי.
לגב' קרניאל לא נותרה ברירה אלא להתדפק על דלת המשפחה בבאר-שבע, ולהתעמת פנים אל פנים עם האיש. היא לא ציפתה לתגובה אלימה כל-כך. מעודה לא קיבלה איומים מפורשים על חייה. המבט הרצחני שנשקף מעיני האיש המחיש את רצינות דבריו. היא נאלצה לסגת מן הבית בלי תוצאות.
בצר לה פנתה שוב אל הרבי, ושטחה במכתב את כל קורותיה עם הנערה. כעבור זמן קצר קיבלה מענה. הרבי ביקש לדעת אם הגב' קרניאל יודעת את יום הולדתה של הנערה. תשובתה הייתה חיובית. היא נהגה לציין בכיתה את ימי ההולדת של כל תלמידה, וכך ידעה את ימי הולדתן. הרבי ביקש, שמכאן והלאה תקרא בכל יום את פרק התהילים המתאים לשנותיה של הנערה.
הגב' קרניאל החלה ליישם את ההוראה. יום אחר יום קראה את פרק התהילים המתאים לגילהּ של התלמידה האובדת, וזיכרונהּ לא מש מעיניה. בכל שנה, בבוא יום הולדתה, החליפה את פרק התהילים. לעצמה חשבה: "זו בוודאי משימה לכל החיים".
ארבע-עשרה שנים חלפו. שנה אחת, לקראת חג השבועות, הוזמן ר' עמוס קרניאל להנחות כינוס ילדים בבית חב"ד בזיכרון יעקב, שעסק בהכנה לקבלת התורה. במהלך האירוע התפרצה אל קדמת האולם אישה מלוּוה בילדה כבת עשר. "המורה!", הכריזה בהתרגשות, "אני מוכרחה לדבר איתך!".
ר' עמוס המופתע השיב לה: "בסדר, המתיני כאן עד סיום האירוע, ואשוחח עמך ברצון". אבל האישה לא הרפתה: "אתה בעלה של המורה שלי מתקומה, נכון?". הרב קרניאל השיב בחיוב. "ומי את?", שאל. האישה נקבה בשמהּ, והוסיפה: "דע, שאני מחפשת את אשתך זמן רב. אני מוכרחה לדבר איתה".
שיחת הטלפון בין השתיים הייתה נרגשת. העיניים בשני עברי הקו זלגו דמעות. התלמידה לשעבר שטחה את סיפור חייה, כיצד הידרדרה מדחי אל דחי, עד שניצלה בידי פעילי 'יד לאחים', נישאה והקימה בית יהודי כשר, והיא אפילו אֵם לילדה. "לאורך כל השנים, אינני יודעת מדוע, זכרתי אותך, המורה האהובה שלי", התייפחה.
כעת בא תורה של הגב' קרניאל להשלים את החסר. היא סיפרה לתלמידתה על הוראת הרבי. "במשך ארבע-עשרה שנים שמרתי על ההנחיה באדיקות, ויום-יום אמרתי את פרק התהילים שלך והתפללתי בעבורך. אין לי ספק שהתפילות האלה הצילו אותך!".
(תודה לגב' קרניאל ולחברת JEM על עדות הווידאו שלה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
