נושאים נוספים
	פרשת פינחס | שערים ונתיבים
	סגולה לשינה רגועה
	פינחס מקדים רפואה לגלות
	גאולת נשיא הדור – זמן מסוגל ומוכשר לקירוב וזירוז הגאולה
	חשיבות לימוד וידיעת הלכות הצריכות?
	עדות מיוחדת או 'חצי' עדות
	עת לדעת
	"אלא במקום תורה"
	הלכות ומנהגי חב"ד

מדוע חשוב כל כך בראש-חודש להתפלל עם הציבור? * הרבי העדיף לתת שלום לנכרי ולא להתכופף אליו * לימוד הרמב"ם צריך להיות דווקא על פי הסדר * מדוע נמנע הרבי מלהביא את ביאורו של הבעש"ט לענין דיני נפשות * כמו בצבא בשר-ודם * חשיבות לימוד הלכות למעשה * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

נתינת שלום לנכרי

מעשה שעבר הרבי ברחוב, ונתן שלום לנוכרי, בשונה מנוהגו להנהן בראשו ליהודי במעין כפיפה. והסביר אחר-כך שאין רצונו להתכופף לגוי.

והנה, נתינת שלום (ואפילו הקדמתו) לנוכרי – מפורשת בגמרא ברכות יז, א: "שלא הקדימו אדם שלום מעולם אפילו נכרי בשוק (הנהגת ר' יוחנן)". ובספר מהרי"ל – אבי מנהגי אשכנז – הלכות שמחות: "כאשר היה נוהג לעמוד בכל שבת לפני ביהכ"נ מעט ונתן שלום לנכרים ושבת שלום לכל הציבור".

חשיבות אמירת הלל בציבור בראש-חודש

בשנת תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך ג' עמ' 565) התבטא הרבי:

מנהג ישראל שגם בראש-חודש מתאספים כמה-וכמה מישראל יחדיו, כולל ובמיוחד מצד הענין דאמירת הלל בציבור, אשר נוסף לכך שעל-ידי-זה יוצאים מידי ספק בנוגע לאמירת הברכה, הרי מכיון שענינו הוא הילול לה' אזי נוגע ביותר ענין הציבור 'ברוב עם הדרת מלך'.

ומקורו ברמ"א סימן תכב: "ומכל מקום יזהר אדם לקרות בצבור כדי לברך עליו עם הצבור" (והיה מקום לשלב קטע זה ב'שולחן מנחם' כרך ב' עמ' רמט-רנ).

תנאי להקמת בית כנסת

בשנת תשכ"ט נשאל הרבי אודות רצונם של עולי גרוזיה להקים בית כנסת משלהם, והרבי השיב (נדפס גם ב'כפר חב"ד' גליון 625 עמ' 89):

באם יהי' בהידור (עפ"י שו"ע).

ונראה לבאר:

אמנם ידועים דברי ה'נודע ביהודה' (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא חלק אורח חיים סימן יח) שאין תבנית ידועה לבניין ביהכ"נ, אך בד בבד כתב הרמב"ם (סוף הלכות איסורי מזבח פ"ז הי"א): "בכל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהי' מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפלה יהי' נאה מבית ישיבתו".

ובעקבותיו פסק כן השולחן-ערוך (יורה-דעה סימן רמח סעיף ח): "וכל דבר שהוא לשם שמים יהיה מהטוב והיפה. אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו".

וכן: "אין בונין בית הכנסת אלא בגבהה של עיר.. שיהיה גבוה מכל בתי העיר" (שו"ע או"ח סימן קנ סעיף א), ועוד: "טוב שיהיו בבית-הכנסת י"ב חלונות" (שו"ע או"ח סימן צ סעיף ד).

וישנם עוד כמה וכמה פרטים כמבואר בפוסקים – ראה עוד אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ביהכ"נ'.

לימוד רמב"ם – על פי הסדר דווקא

הרבי קובע שלימוד הרמב"ם צריך להיות "כהסדר שסדרן הרמב"ם עצמו... שאין לדלג...", ('לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 34, וראה גם כללי רמב"ם, קה"ת תשנ"ב, עמ' 55 הערה 2).

והנה, בחידושי הבעל שם ממיכלשטאט (שחי ופעל בגרמניה – ראה תורת מנחם כרך מה עמ' 62) בהוצאת מכון ירושלים, בתחילתו נדפסו דרכי הלימוד באריכות לכל האנשים ו"ידיעה להלומדים ב'", ושם נאמר: "לימוד רבנו הרמב"ם מרישא לסיפא ומסיפא לרישא" (הדברים צוטטו במכתב למערכת עיתון 'כפר חב"ד' גיליון 359 (כ"א כסלו תשמ"ט) עמ' 33 – לעצם חשיבות לימוד הרמב"ם).

איך נולדו ספיקות בקיום מצוות כמו רש"י ורבינו-תם?

בשיחתו בעניין "הכל משוקדים" (ראה מסכת יומא נב, סע"א ואילך הובא בפרש"י תרומה כה, לד) – 'לקוטי שיחות' כרך כו עמ' 186 ואילך, מציין הרבי את השקלא-וטריא בעניין המצוות שקיימו תמיד מזמנו של משה רבינו ואילך – איך נולדו בהן ספיקות ומחלוקות באופן קיומן.

ומפרט: מחלוקת רש"י ור"ת בתפילין, בית שמאי ובית הלל ("כמה חוטין הוא נותן"), אם הקרבת פסח דוחה שבת (ירושלמי שבת פי"ט ה"א. פסחים פ"ו ה"א). ועל כולם – המנורה – משוקדים הגביעים או משוקדים כפתוריה ופרחי'. ומסיים: "ועוד".

ונראה שכוונתו לרמז גם על השתלשלות סדר וענין תקיעת שופר, מקדמת דנא עד ימינו – וידועה תשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים סימן קיז) מובאת ברא"ש ר"ה פ"ד סימן י ובר"ן (ובשו"ע ב"י סימן תקץ) ותורף דבריו: וכן היה הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל, מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהן עושין שברים, אלו ואלו יוצאים ידי חובה ור' אבהו תיקן שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד.

אמנם הרמב"ם (הל' שופר פ"ג ה"ב) סבור כי אכן נשכחה באשמת קשיי הגלות צורת התרועה: "נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות".

ובריטב"א: "וסגנון אחד אמרה התורה לכולם, ואין הדורות שווין בדבר כו'".

סנהדרין שפתחו כולם בחובה – הנידון פטור

ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 113 (וב'תורת מנחם- יין מלכות' כרך ג' עמ' קצז)  ואילך מבאר הרבי בהרחבה את פסק דין הרמב"ם הלכות סנהדרין ריש פרק תשיעי: "סנהדרין שפתחו... ואמרו כולן חייב – הרי זה פטור".

בעוד שבדברי הגמרא אפשר לפרש זאת בשני אופנים: א) "חסרון" הנוגע לפסק הסנהדרין, שאינו יכול להיות כדבעי (מכיוון שחסר הקיום דהלנת דין); ב) חסרון בהגברא הפוסק – הסנהדרין;

–  הרי מלשון הרמב"ם "הרי זה פטור עד שיהיו כו' ואחר-כך יהרג" – מוכח שאין זה חסרון כלל בהסנהדרין או בפסק דינם, אלא אך ורק בשייכות לאדם הנידון.

וההסבר: כל יהודי הוא טוב בעצם, ורוצה לעשות רצון קונו וזוהי אמיתת מציאותו, ואם סנהדרין, שהם חכמים נבונים מופלגים, אינם יכולים למצוא עליו זכות – "הרי זה פטור", מכיוון שוודאי נמצא אצלו טוב, ורק שבית-דין זה אינו יכול 'למצוא' אותו מפני שהוא בתכלית ההעלם, הרי אי אפשר שיתקיים אצלו (תכלית הפסק, וממילא לא ה)פסק של בית-דין זה.

והרבי קובע:

ואין זה חסרון בהבית-דין או בגישתו להפסק – כי אמרה תורה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וכל מה שהסנהדרין הגדולה אשר יהיה בימים ההם צריכים ויכולים לראות, היו רואים:

בעומק יותר: בכדי לבצע ביהודי זה את פסק הב"ד "יהרג" זהו דוקא לאחרי ש"יהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו"... שהתוכן והתכלית של עונשי ב"ד הוא כפרת האדם. והעונש יכול להביא לכפרה דוקא כאשר הוא "נוגע" (ומגלה) הטוב שבו.. אזי פועל העונש את פעולתו – שהיהודי מקבל את כפרתו וזוכה לעולם-הבא.

–  עד כאן תוכן השיחה.

והנה, מצינו הסבר בדברי הבעש"ט:

ב'כתר שם טוב' סימן שכ (הוצאת קה"ת תשס"ד ע' קצב-קצג) פירש דברי הרמב"ם "דעל כרחך נקראת התורה תורת אמת וכן משפטי ה' אמת, וכן דיין הדן דין אמת... הקב"ה ב"ה וב"ש [ברוך הוא וברוך שמו] מראה לנו ברחמיו שאין דינו לבאי עולם בחק ובלי טעם, אלא נתברר הדין ע"י ויכוח... על כן פסק הרמב"ם דבאמרו כל הסנהדרין חייב הוא זכאי, כיון שלא נתברר הדין ע"י ויכוח אפשר שכולם טעו".

בדוחק היה אפשר לבאר, שזהו המקור למסקנת השיחה: "בעומק יותר בכדי לבצע ביהודי את פסק הב"ד "יהרג" זהו דוקא לאחרי שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו", כלומר, נדרשים ב' דעות מזכות ומחייבות ("נתברר הדין ע"י ויכוח").

ואם כנים הדברים, יובן מדוע לא צויינו בשיחה דברי הכתר-שם-טוב, כי הרבי הסיק: "ואין זה חסרון בהב"ד", מה-שאין-כן בכתר-שם-טוב, שמפורש: "אפשר שכולם טעו" – (אף שניתן לפרש שהטעות היא בזה שלא הצליחו עדיין לגלות הטוב שבו)!

אמנם בפשטות הרבי נוקט (ביאור ובעצם) מהלך אחר לגמרי ממה שכתב בכתר-שם-טוב – ולכן לא מצא לנכון להביאו (וגם לא להפריכו – מפני כבודו), וק"ל.

גניבת דעת וזמן למילי דשמיא

בשיחות ש"פ שמיני ותזריע תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב' עמ' 1365) הובא "מעשה רב" של אדמו"ר הזקן, שנהג בעת לימודו עם ר' אברהם המלאך להחזיר את מחוגי השעון אחורנית, כדי שר' אברהם ילמד עמו משך זמן ארוך יותר, באומרו אחר-כך ש"מים גנובים ימתקו".

וביאר זאת ע"פ הזוהר (ח"ג צג, ב) בענין "פסקא טעמא" שבתיבות "לא תגנוב" אתנחתא, כדי להפריד תיבת "לא" מתיבת "תגנוב" כי לפעמים תגנוב, היינו, במילי דשמיא ובמילי דאורייתא.

ועפ"י זה לפשוט השאלה דלהלן: בשו"ת התעוררות תשובה (חלק א' סימן לו) דן בשאלה האם מותר לסובב ולהקדים את מחוגי השעון כדי לזרז את בני הבית לקום בזמן לתפילה ולקריאת-שמע, "אם אין בזה משום גניבת דעת".

וביקש להוכיח כן מגמרא שבת (קטו, א) רבא, כיון שראה שמחרפי [מקדימין בקניבת ירק לפני המנחה] אמר אתא (הגיעה) איגרת ממערבא שאסור: "נראה מזה שמותר להטעות בענין כזה". ושוב דחה, שמא משראה רבא שאין שומעין לו כתב למערבא שיכתבו משם שאין לעשות כן.

וב'עקבי סופר' שם הביא מה שכתב ב'האהל' כמה ראיות שאין איסור גניבת דעת כשמתכוין לטובת חבירו.

והקשה על זה, דלכמה דעות, גניבת דעת בעיני ה'ראשונים' הוא מן התורה, והוא בכלל הלאו של 'לא תגנובו', וגם אם מכוין לטובת חבירו יהיה אסור (ראה בבא מציעא סא, ב).

אמנם, על-פי דברי אדמו"ר הזקן כי לפעמים, במילי דשמיא ובמילי דאורייתא, הדבר מותר – נראה, אפוא, שאכן מותר.

כמו בצבא בשם ודם

כמו בצבא בשר ודם בעיקר תלוי במשמעת דקבלת-עול... מכל-שכן וקל-וחומר ועל-אחת-כמה-וכמה שכן הוא בנוגע לכל אחד מישראל שהם צבאות השם יתברך...

כתב הרבי בשנת תשט"ו ('לקוטי שיחות' כרך יד עמ' 294 ואילך).

וראֵה מכתב משנת תשכ"ט (שם עמ' 295) ובריבוי השיחות מאז ייסוד "צבאות ה'" בשנת תשמ"א.

 - כמה וכמה צדיקי פולין האמונים על דרך הבעש"ט דימו עבודת ה' לעבודה צבאית.

הרה"ק ר' אהרן הגדול מקרלין היה אומר כי עבודת ה' צריכה להיות עבודה קפדנית: "אנחנו עובדים עבודה צבאית" (פרי ישע אהרן).

הרה"ק ר' קלונימוס קלמן מפיאסעצנא כותב בהנהגותיו: "תקציב קצבה לכל מעשיך.. תקציב מקודם זמן כזה אשהה שם ולא יותר, אם אין זה שיח של חסידות. ובכלל תרגיש את עצמך כאיש הצבא שעול זולתו עליו וכל שעה דוחקת שעה וכל מעשה רודפת מעשה אחרת".

מדוע הקפיד הרבי על 'ברכת המזון' בהטעמה ומתוך הסידור?

מן המפורסמות הנהגתו בקודש של הרבי לברך ברכת המזון מתוך הסידור ובהטעמה.

מקור הנהגה זו ב'אור צדיקים' – להר"מ פאפירש – סימן כג סעיף לא:

"מצוה לברך ברכת המזון מתוך הסידור... ולדקדק במילותיה כמו שמדקדקין בקריאת שמע ויותר, כי הוא כמדבר עם המלך וגם הוא מצות עשה מן התורה" (וראה גם 'ימי מלך' כרך א' עמ' 233 הערה 10).

חשיבות לימוד וידיעת הלכות הצריכות

כבר בשנים הראשונות לנשיאותו החדיר הרבי את חשיבות ידיעת ההלכות בחיי היומיום.

ב'לקוטי שיחות' כרך טז (עמ' 14 ואילך), האריך הרבי בגודל עניין לימוד הלכה למעשה, מפאת מחסור ברבנים שיפסקו פסקי-דינים בכל ארבעת חלקי השולחן-ערוך, ובפרט ב'אורח-חיים'.

הרבי ממשיך לפרט:

בנוגע לאבן העזר, יורה דעה, ועל-אחת-כמה-וכמה בנוגע ל"אורח חיים" – ההלכות הנוגעות לפועל ממש, לא רק בזמנים קבועים, אלא בחיי היום-יום, וכשמו – "אורח חיים" כמעט אין בנמצא אצל מי לשאול-לברר.

וממשיך אחר-כך (שם):

לפסוק דין בהלכות ברכת הנהנין, הלכות תפילה, או הלכות קריאת-שמע...

חסרון גדול נוסף – החשש שב'אורח חיים' (מה שאין כן שאלות בגיטין או ב'יורה דעה') עלול בעל-הבית לפסוק לעצמו עפ"י הקיצור-שולחן-ערוך.

[וראה שיחת יו"ד שבט תשט"ו (תורת מנחם – התוועדויות תשט"ו כרך יג עמ' 234) שמפרט: "דיני ברכת הנהנין, דיני הפסק בתפילה, דיני טלית-קטן, דיני מוקצה בשבת וכיו"ב"]

צריכים "רב" שישיב על שאלה ביורה-דעה או באורח-חיים מבלי לטעות, ולא רק כדי להשיב על שאלות של אחרים, אלא גם בנוגע לעצמו, לידע כיצד להתנהג בביתו.. אפי' בנוגע ל... דיני טהרת משפחה... שבת כשרות ובטהרת המשפחה.

 – שיחת יו"ד שבט תשט"ו (שם).

והדברים מפורשים במאמר ד"ה ועשית חג השבועות צ"ח בתחלתו:

"תחלת הכל את ה"א תירא, שצריכים להיות יראי-שמים וללמוד כל דיני אורח-חיים מהשכמת הבקר וכל ההלכות עם פרטי דיניהם בציצית ותפילין ונטילת-ידים וברכת-המזון והנהנין שבת ומועדים והנהגת האדם בכל עניניו... אותו תעבוד בהקיום בפועל-ממש... שיזכור פרטי הדינים...".

ובאמת, יש לציין לשו"ע אדה"ז הלכות תלמוד תורה פרק ב הלכה ט, וז"ל:

"אך אדם כזה מאחר שאינו יכול ללמוד ד"ת הרבה מאד, צריך שיהיה כל לימודו בלימוד המביא לידי מעשה, שהן הלכות הצריכות לכל אדם לידע אותן לקיים המצוות כהלכתן וליזהר מליכשל באיסורים חס ושלום, והם דברים שאי אפשר לישאל ולהסתפק כלל אם לא ילמדו תחילה. דהיינו רוב אורח חיים כמעט כולו, ומיעוט יורה דעה וחושן-משפט.. וגם מי שדעתו יפה.. יש לו ללמוד ולחזור תחילה הלכות הללו הצריכות למעשה, כי יש להן דין קדימה על כל שאר ההלכות שאין צריך למעשה כל-כך", עכ"ל.

ומצינו עוד לגדולי ישראל שהאריכו בזה – ויובאו כדוגמא דברי אחדים מהם:

ב'יערות דבש' ח"א דרוש ב' (לט טבת) ד"ה "ואם כן":

"אבל בעוונותינו הרבים גם אהבת ה' אינה שלמה אצלינו... אין ישיבת לומדי תורה לשמה... שוקדים על התורה בעומק הלכה של אמת, אלא... בפלפול של הבל... כל לימודכם גמרא, משניות, מדרש ושל"ה, ואין אחד נותן לב ללמוד או"ח על בוריו לדעת הלכות תפילין, ציצית, תפלה, ברכות, נטילת ידים וברכת המזון, הלכות שבת והלכות יו"ט... בהן הלכות רבות והידיעה להמונים מעוטה, ובפרט דיני מוקצה, מלאכת שבת ויו"ט וחול המועד, ברכות הנהנין וכדומה. ואחשה מיורה-דעה, כי יש בהן דינים לא דיני איסור והיתר הנמסרים להורים ומורים, רק שאר דינים השוים לצרכי כל נפש אדם". [על גודל מעלת הלכות שבת, ישנה אריכות רבה בחלק ב דרוש ג (תוכחת מוסר והפסד)].

וב'יערות דבש' ח"ב דרוש ה (לחודש אלול ד"ה "אוי לי"):

"כולם בני תורה ואין להם להתנצל כי קצרה שכלם ללמוד, כי הם בעלי דעה תהלה - לאל, ולומדים פשטים ופלפולים... והלכות שיש בהן חיי נפש מניחין, וימותו בלי חכמה ללמוד אורח חיים ועוברים על כמה מצוות... וביחוד דיני מוקצה... וכהנה רבים האיסורים בכל דיני מועד וחול המועד, וברכות ונטילת ידים, ברכת המזון, ובעוונותינו הרבים אין איש שם על לב ללמדם כראוי. והדיינים מעמיקים בחושן משפט כי לחמם הוא, ובאו"ח נטו מנהלם ועקבותם לא נודע להם, חבל על דלית ליה מבוא לשער אשר לה' צדיקים יבואו בו, הוא אורח חיים".

בשו"ת 'חוות יאיר' סימן קכד כתב:

"זה חובת היום ראוי לדעת לכל איש חלק או"ח ואחריו יו"ד כדי שידע להורות בביתו דברים קלים, ובשני חלקים אלו נכללים מצוות חובת הגוף יותר ממה שימצאו בחושן-משפט.. וחלק או"ח הוא חלק הטוב וכשמו כן הוא יושב שכול ואין איש שם על לב".

ובספר 'יוסף אומץ' (עמ' 269):

"ילמוד הלכה בכל יום... ובפרטות ילמוד וידקדק מאד בדיני ברכות בכל פרטיהן שהם חמורין מאוד ועונש הנהגה בלא ברכה חמור מאד, ואם מברך ברכה שאינה ראויה עונשו כפול... וכן אם מברך ברכה אחרונה על פחות מכשיעור... טוב ללמוד הלכות פסח סמוך לפסח והלכות החג והלכות יום-טוב וחול-המועד אתרוג ולולב סמוך לחג והלכות עצרת סמוך לעצרת וכו'... ואפילו מה שאינו מובן ראיתי מורי הגאון מהרר"ה סגל ז"ל אב"ד פה שלא רצה לדלג... כי אמר שהוא ביוש גדול למה שמדלגין".

ובטוב מסיימין.