מדורים נוספים
	פתח דבר
	פרשת חוקת / בכוחו של משה
	"בטח יודיע לי"
	בכוחנו לפעול ש"לא יעזוב צאן מרעיתו"
	רואים שזה סוף זמן הגלות
	רועה ישראל
	הלכות ומנהגי חב"ד
	נסיעה לרבי
	מקורות
	עת לדעת

רבי אבא הזדעזע מהמחשבה שהעולם יתייתם לאחר הסתלקותו של רשב"י, ופרץ בבכי * אולם דווקא על-ידי זה זכה בכך ש'פתח' דרך חדשה, שבכוחו של יהודי לדבר ולעסוק בעניין מסויים – ועל-ידי זה לגרום לו להתממש בפועל ממש * עניין זה נרמז ב"כ"ה" לחי – במספר עשרים וחמש, שבו החלה בריאת העולם, ובכוחו של היהודי לפעול ייחוד בין עליונים לתחתונים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בנוגע¹ להערות אאמו"ר על הזוהר²:

בזוהר, בפרשת וארא בתחילתה³ נשאלת הקושיא מדוע כתוב "וארא אל אברהם" ולא כתוב לשון של דיבור או אמירה. ודרש רשב"י, שהיה אצל האבות עניין של ראיה בגילוי, באספקלריא שאינה מאירה.

ומבאר שם, שיש חילוק בין נבואת משה ונבואת כל הנביאים, שמשה ראה באספקלריא המאירה, ושאר הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה, ואילו האבות ראו באספקלריא המאירה על-ידי אספקלריא שאינה מאירה.

וממשיך, שאתו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי (דרשב"י). בכה ר' אבא ואמר: "ווי כד תסתלק מעלמא, וישתאר עלמא יתים מינך" (אבוי, לכשתסתלק מהעולם ויישאר העולם יתום ממך). שמצד גודל ההתפעלות של רבי אבא מהתורה ששמע מרשב"י – על ג' הדרגות, אספקלריא המאירה בפני עצמה, אספקלריא שאינה מאירה בפני עצמה, ואספקלריא המאירה על-ידי אספקלריא שאינה מאירה – בכה רבי אבא ואמר: "ווי לעלמא" אחרי ההסתלקות דרשב"י, "מאן יכול לאנהרא מילין דאורייתא" (מי יכול להבהיר לנו את דברי התורה).

ומבאר בהערות אאמו"ר, על כפילות הלשון "תסתלק מעלמא" ו"ישתאר עלמא יתים מינך", שיש אופן בהסתלקות שעדיין נשאר משהו, שזהו עניין "שבק חיים לכל חי", שאף-על-פי שהוא עזב, אבל הוא משאיר חיים בעולם הזה, ויש אופן שגם זה לא בנמצא. וזהו שהעולם נשאר יתום ממנו, שגם דבר זה לא נשאר. ולכן הייתה הבכייה של רבי אבא, שמא לאחר הסתלקות רשב"י יישאר העולם באופן של 'יתום'.

ב. ואחר-כך ממשיך בזוהר: "פתח רבי אבא ואמר: 'ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום'". ופירש, שזהו החיבור של "כה" עם "לחי". ומסיים, שמי שנותן שלום לצדיק כאילו אקדים (דרישת שלום) לקב"ה. וכל שכן בנוגע לרשב"י, שהוא שלמא לעילא ושלמא לתתא ('שלום' שלמעלה ו'שלום' שלמטה).

בעניין של פתח רבי אבא (ולא "אמר", "דרש" וכו') דובר כמה פעמים, שהלשון "פתח" משמעותה, שהוא פתח דרך חדשה בעניין זה. ומתי אירעה פתיחה זו? בעת דרשת רשב"י; בשעה שהוא היה בחיים, בעולם הזה. שעל-ידי-זה נהיה אחר-כך "פתח רבי אבא".

הבכייה של רבי אבא, באומרו "ווי לעלמא וכו'" לאחרי ששמע את דרשת רשב"י, פעלה שהעולם אכן לא יהיה יתום. ואז פתח רבי אבא ואמר: "אתה שלום", שרשב"י הוא שלמא לעילא ושלמא לתתא, וכפי שיתבאר לקמן.

(ואמר כ"ק אדמו"ר: "היות שמדובר בעניין של "אתה שלום", ישנו יהודי מרוסיה שיש לו ניגון על המילים האלו". נתן משקה לחכם רפאל, ואמר שינגנו הניגון 'אתם שלום')

ג. בנוגע להמדובר, שאחרי ששמע רבי אבא את התורה של רשב"י, בכה ואמר "ווי לעלמא" לכשיסתלק רשב"י, הרי על-ידי הבכייה שלו "ווי לעלמא" פעל, שאכן העולם לא יהיה במצב של 'יתמות' מרשב"י, וזאת מכיוון ש"רצון יראיו יעשה", וכשיהודי צועק "ווי לעלמא!" – איך שייראה העולם לאחר הסתלקות רשב"י, והוא צועק שהוא רוצה את רשב"י – אזי הוא פועל שרשב"י לא הולך!

וזה שייך דווקא כאשר רשב"י נמצא בחיים בעולם הזה, והוא, רבי אבא, שומע תורה ממנו.  שהרי רבי אבא היה בבחינת בינה, ולכן רשב"י אמר, שרבי אבא יכתוב (את התורה שלו), ואזי, בעודו נמצא במחיצתו של רשב"י ושומע את התורה ממנו, ונפשו כלה ("גייט אויס") מגודל ההתפעלות מהתורה ששמע, אזי הוא 'תופס את עצמו' ("גיט ער זיך א כאפ") בבכייה – "ווי לעלמא!", מה יהיה אחרי ההסתלקות רשב"י?! ואז, כאשר רשב"י רואה שיש לו תלמיד כזה, שבגודל ההתפעלות שלו בכה "ווי לעלמא" וכו', הרי זה פועל על רשב"י שהוא נשאר, "ולא יעזוב צאן מרעיתו"⁴.

ד. זהו הרי עניין שנכתב בזוהר, והיות שנכתב, אזי הוא מהווה הוראה לנו, שהרי נבואה שנאמרה לדורות נכתבה, ומה שלא לדורות – לא נכתבה. והיות שעניין זה הוא לדורות, לכן הוא נכתב, שעל-ידי בכייה "ווי לההוא עלמא", אזי פועלים שאכן לא יהיה באופן כזה.

וזהו על-דרך שאומרים בנוגע ל"ציון" ש"אין דורש לה⁵", דלכאורה, כיצד שייך שיהיה "דורש"? הרי אין בית-המקדש! אלא, שעל-ידי הדרישה, על-ידי-כך שיהודי מדבר בנוגע לבית-המקדש השלישי, ובנוגע לביאת המשיח, ובנוגע להפצת המעיינות, ושעל-ידי-זה יהיה קאתי מר – מלכא משיחא, אזי הוא פועל שיהיה כך בפועל.

ואחר-כך ממשיך: "פתח רבי אבא", שהוא פתח עניין חדש בזה, בנוגע לפסוק⁶ "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וכו'". ומסיים, שרשב"י הוא "שלמא לעילא ושלמא לתתא", וכמו שרואים שרשב"י עסק בלהט, שיהיה לא רק שלמא לעילא אלא גם שלמא לתתא.

שזה היה עניינו של רשב"י – שחיבר גליא דתורה עם נסתר דתורה. קודם זמנו של רשב"י, היו תנאים שלמדו נגלה דתורה והיו שלמדו נסתר דתורה, והיו כאלו שלמדו גם נגלה וגם נסתר, אך אלו היו אצלם שני דברים נפרדים. והחידוש של רשב"י הוא שחיבר גליא ונסתר, שנתבטלה המחיצה, "מחצתי ואני ארפא⁷", שגם בנגלה דתורה ישנו נסתר, וזהו עניין "שלמא לתתא", שבנגלה מתגלים גם כן רזי תורה, באופן של גילוי לתלמידו.

ה. בין שני העניינים שמדבר שם בזוהר, מדבר בעניין נוסף, שפסוק זה אמר דוד כששלח שליחים לנבל הכרמלי, ואמר להם שיגידו לו "כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום⁸", ושואל שם בזוהר, איך דוד שלח לומר שלום לנבל הכרמלי, הרי אסור ליתן שלום לזה שהוא היפך מ'אדם זכאה'. ומתרץ שם, שדוד אמר זאת בראש השנה, ואמר זאת כלפי קוב"ה.

שעל פי זה מובן מה שכתוב "ואתה" בווא"ו, שאם נאמר שהתכוון לנבל בלבד, מהו הלשון "ואתה" – בוא"ו המוסיף? אלא העניין בזה הוא, שאמר זאת להקב"ה, שלכן אמר "ואתה", שזהו חיבור ז"א ומלכות, ש'אתה' הוא מלכות, וה'וא"ו' הוא ז"א, ו"ואתה" זהו חיבור ז"א ומלכות, סובב וממלא.

שזהו גם כן בדוגמת "כה לחי", כמבואר בלקו"ת פרשת ניצבים, ש"כה" הוא עניין מלכות. וכפי הידוע, שכל הנביאים נתנבאו ב"כה", שזהו אספקלריא שאינה מאירה, בחינת "כדמותינו".

וזהו גם כן העניין בזה שבכ"ה באלול נברא העולם: העולם הוא בחינת "כה" – "כדמותינו", שזהו מלכות, ובריאת העולם הייתה מלמעלה, מצד "כי חפץ חסד הוא⁹" – ז"א. ואחר-כך, בראש-השנה, נפעל על-ידי אדם הראשון העניין של "בואו ונשתחווה ונכרעה¹⁰", שלמעלה מצד "כי חפץ חסד" – חיבור ז"א ומלכות.

ואומר על-זה, "ואתה שלום וביתך שלום וכו'", שזה הולך על כל המדרגות שבאלקות, ומצד שאדם הראשון פעל את העניין הזה בראש-השנה, כיוון שנשמתו היא נשמה כללית שכוללת את כל הנשמות שכל נשמה היא ניצוץ מנשמת אדם הראשון, לכן יכול כל אחד לפעול "כה לחי", על-ידי "ואמרתם", שזהו לימוד התורה, עבודת התפילה וקיום המצוות.

(בעניין מה שדוד אמר את הפסוק להקב"ה, הרי מה שאומר לנבל אין זו רמאות, כי היות שבראש-השנה כל יהודי מדבר להקב"ה, ובפרט דוד, אזי הוא פשוט שהוא דובר להקב"ה, אבל לאידך, לומר שהוא אמר שלום לאדם שאינו זכאה – זה לא ייתכן, אלא אמר "שלמא לקוב"ה".

ולא כאלו שעל הכול הם אומרים "שלום". ישנו עניין של כזב – אזי הוא אומר שלום. שקר – הוא אומר שלום. על כל דבר הוא אומר שלום. דבר זה לא ייתכן, כיוון שאי אפשר לבנות שלום על-ידי עניין של שקר, או על-ידי מלחמה עם תורה).

ו. ...היות שדובר קודם בנוגע לפסוק "כה לחי", הרי ידוע העניין של גימטריות, שזה קשור במספר של אותיות.

ביו"ד שבט נהיה עשרים וחמש שנים מההסתלקות. בנוגע למספרים עשרים שלושים וכו' כתוב על-זה במשנה, אבל על עשרים וחמש הרי לא מוצאים, אזי נאמר בליקוטי תורה שהעניין של "כה לחי" הולך על עשרים וחמש באלול, שאז נברא העולם, ומבאר שזהו ספירת המלכות, כדמותנו, שמזה רואים שיש עניין במספר של עשרים וחמש.

וכאן המקום להזכיר, היות ויש כאלה שרוצים להדפיס מודעות וכו' שלא יוציאו על-זה שום פרוטה אלא ינצלו את זה בנוגע למבצעים, מבצע תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, ומבצע בית מלא ספרים, ועל-דרך-זו מבצע הדלקת נרות, וכפי שקראו לזה בארץ ישראל – מבצע נש"ק, נרות שבת קודש, שיוסיפו במבצעים!

וכפי שראו שאלה שעסקו בזה הייתה להם הצלחה למעלה מן המשוער, ולא משערים את הפירות שזה פעל – שהרי לא מדברים על אלה שיושבים מהצד ולא עושים כלום, או על אלה שלא יכולים לסבול כשהשני עושה,  ולא בשופטני עסקינן – ואפילו כשעוסקים באצבע קטנה ובפרט עם כל האצבעות ועם שתי הידיים, ועד "כל עצמותיי תאמרנה"¹¹, אזי זה יפעל הצלחה גדולה (וועט דאס זיין דער גרעסטער מזל טוב) וכו', בכל העניינים של לימוד התורה וקיום המצוות, ועל-ידי-זה מאירים את הגלות ונהיה "מדורת כל הגולה", ועד שיהיה "ואני אהיה לה לחומת אש סביב", בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

[נתן משקה עבור אלה שיתעסקו במבצעים. התחיל לנגן 'ופרצת'. ברך ברכה אחרונה ולאחר מכן ניגן 'ופרצת'].

(משיחת ש"פ וארא תשל"ה)

____________________________

1)    נערכה על-ידי מערכת 'התקשרות' ומוגשת בפרסום ראשון.

2)    ראה לקוטי לוי יצחק שמות, עמ' נ ואילך.

3)    זהר חלק ב' דף כ"ג.

4)    ל' כ"ק אדמו"ר במכתבו להנהלת ישיבת תורת אמת משנת תשי"ג.

5)    ירמיה ל, יז.

6)    שמואל-א כה, ו.

7)    דברים לב, לט.

8)    שמואל-א כה, ו.

9)    מיכה ז, יח.

10)  תהילים צה, ו.

11)  תהלים לה,י.

סיכום:

הזוהר בפרשת וארא מביא את ביאורו של רשב"י, מדוע כתוב "וארא אל אברהם", ולא מופיע לשון דיבור או אמירה – מפני שהקב"ה התגלה אל האבות באופן של ראייה על-ידי אספקלריא שאינה מאירה (מראה שאינה שקופה לגמרי), בשונה ממשה רבינו, שהיה הנביא היחיד שראה אלוקות באופן של אספקלריא המאירה.

רבי אלעזר ורבי אבא התפעלו מהדברים, עד שניגשו לרשב"י ונשקו את ידיו. בכה ר' אבא ואמר: "אבוי, לכשתסתלק, העולם יישאר יתום ממך!". ומבאר הגאון המקובל רבי לוי-יצחק בהערותיו, מדוע נכפל הלשון "תסתלק מהעולם" ו"העולם יתייתם ממך", שלעיתים האדם מסתלק מן העולם אך משאיר חיים בעולם, ואילו יש אופן שהעולם מתייתם לגמרי.

הוסיף רבי אבא ואמר: "ואמרתם כה לחי, ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום", וזה חיבור "כה" עם "לחי". ומסיים, שמי שנותן שלום לצדיק כאילו מקדים בשלומו של הקב"ה, וכל שכן בנוגע לרשב"י שעניינו שלום בעולמות עליונים ושלום בעולם הזה התחתון.

ויש לומר, שהבכייה של רבי אבא על חסרונו העתידי של רשב"י, פעלה שהעולם לא יהיה יתום לאחר הסתלקותו. מפני שכאשר יהודי צועק ובוכה "ווי לעלמא" הוא פועל שרשב"י לא הולך! זאת, לאחר שהתפעל מדברי תורתו וחש זעזוע מכך שאלו יחסרו לו בעתיד. וכשנוכח רשב"י שיש לו תלמיד כזה – הדבר פעל עליו שהוא "לא יעזוב צאן מרעיתו".

דבר שנכתב בזוהר תקף לדורות, ומהווה הוראה לנו. מסיפור רשב"י למדים, שכאשר יהודי דורש ומדבר על עניין מסויים – הוא פועל שכך יהיה בפועל, ואף 'פותח' בכך עניין חדש, כפי שעל דברי רבי אבא נאמר "פתח רבי אבא".

הפסוק "כה לחי ואתה שלום וביתך שלום" אמר דוד המלך כששלח שליחים לנבל הכרמלי. ועל כך שואל הזוהר, הרי אסור לתת שלום לאדם שאינו זכאי. ומשיב, שהדבר נאמר כלפי הקב"ה. לכן נאמר "ואתה" שלום, בו' החיבור, שעניינו חיבור ז"א ומלכות. עניין זה נפעל ע"י אדם הראשון לגבי בריאת העולם, וכל אחד יכול "לפתוח" ולפעול ייחוד זה על-ידי "ואמרתם" – לימוד התורה, תפילה וקיום המצוות.

ובעמדנו עשרים וחמש שנה להסתלקות, אזי יש לנצל ההתעוררות בעניין זה בנוגע למבצעים, באופן של הצלחה למעלה מן המשוער, עד שמאירים את הגלות בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.