נושאים נוספים
	פרשת בהעלותך | המתווך
	חיזוק בביטחון
	להשלים את לימוד התורה מתוך 'רעש'
	למה קראו מפרשי הרמב"ם לחיבוריהם בשם "מלך"?
	שלא יזלזלו בקדשים
	פרשת בהעלותך
	"לא מצאתי לגוף טוב משתיקה"
	הכתרת הצמח צדק לנשיאות חב"ד
	הלכות ומנהגי חב"ד

ימי התשלומין הם הזדמנות להשלים את העבודה דלימוד התורה של חג השבועות * הלוחות הראשונים ניתנו ברעש, ואף שהרעש גרם לעניין בלתי רצוי של שבירת הלוחות, יש בכך מעלה גדולה * בכל שנה ושנה, בחג השבועות, חוזר ומתחדש מעמד מתן תורה באותו אופן שבו היה – ברעש, בקולות וברקים * יש להשלים את לימוד התורה ב'רעש', מתוך התלהבות וחיות גדולות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. התוועדות זו שייכת לחג השבועות, "זמן מתן תורתנו" – מכמה טעמים:

א) לכל לראש – נמצאים אנו בימי התשלומין דחג השבועות, ובימי התשלומין גופא – בסיומם וחותמם, י"ב סיון, אשר "הכל הולך אחר החיתום"¹.

ולהעיר, אשר למרות שעיקר עניין התשלומין הוא בנוגע לקרבנות החג, הרי מובן, שישנו עניין של תשלומין גם בנוגע לתוכנו של החג, ובנוגע לחג השבועות – "זמן מתן תורתנו" [שכן, למרות שבזמן שהיו מקדשים על פי הראיה חל חג השבועות "פעמים בחמשה כו'" (ה' סיון)², ובמילא, אין זה "זמן מתן תורתנו", מכל מקום, הרי ידוע שגם בקביעות כזו קשור תוכנו של חג השבועות עם מתן תורה³, ובפרט לדעת הרס"ג⁴ שכל ענייני הדחיות בנוגע לקביעות החדשים הם מן התורה, כך שלעולם חל חג השבועות ב"זמן מתן תורתנו"], ולכן, גם בזמן שאין בית המקדש קיים ישנו עניין של תשלומין – כמו שכותב אדמו"ר הזקן בסידורו בנוגע לימים שאין אומרים תחנון: "מראש חודש סיון עד י"ב בו ועד בכלל, דהיינו חמשה ימים אחר חג השבועות, כי החג יש תשלומין כל שבעה" – בנוגע לתוכנו של היום טוב, "זמן מתן תורתנו".

ב) ונוסף לזה, ישנו עניין מיוחד בקביעות שנה זו –שי"ב סיון (סיום וחותם ימי התשלומין ד"זמן מתן תורתנו") חל ביום השבת, שעניינו – "ויכולו"⁵, היינו, העלייה והשלימות של כל העניינים דששת ימי השבוע, ועל אחת כמה וכמה – השלימות ד"זמן מתן תורתנו", שהרי "שבת" ו"תורה" עניינים אחד, כמבואר בתורה אור⁶.

ונמצא, שישנם כאן שני עניינים של "תשלומין": (א) תשלום מצד ימי התשלומין דחג השבועות, ובמיוחד – י"ב סיון, סיום וחותם ימי התשלומין, (ב) תשלום – גם מלשון שלימות – מצד העניין ד"ויכולו" שביון השבת.

ב. ... והנה האמור לעיל אודות הדגשת עניין התורה בשבת זו – צריך לבוא ולהתבטא בהוראה בנוגע למעשה בפועל, כדברי חז"ל⁷: "לא המדרש עיקר אלא המעשה".

וכפי שמאריך אדמו"ר הזקן בספר התניא⁸ בנוגע למצוות מעשיות – שאם כיוון את כל הכוונות ולא עשה את המצווה במעשה בפועל חס ושלום, לא יצא ידי חובת קיום המצווה, ולאידך, אם עשה את המעשה בפועל ללא כוונה – חסר אמנם העניין דכוונת העניין דכוונת ונשמת המצווה, הידור מצווה כו', אבל אף על פי כן, יצא ידי חובה קיום המצווה, מכיוון ש"המעשה הוא העיקר".

והעניין בזה – על פי הכלל⁹ דכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, וכן הוא בנוגע לעניין המעשה, ובזה גופא – עשיה שבעשיה, אשר להיותו תחתון ביותר, הרי בו ועל ידו מתגלה תכלית העילוי.

ודבר זה מבין גם פשוט שבפשוטים – שכן, כל דבר טוב נמשך על ידי עבודה ויגיעה, וככל שתגדל העבודה והיגיעה, כך יגדל מעלת השכר הנמשך על ידה, ולכן, מכיוון שהיגיעה שבעניין המעשה גדולה יותר, הרי על ידי זה נמשך עילוי גדול יותר.

ויש להוסיף, שעניין זה – "המעשה הוא העיקר", מעלת התחתון – מודגש ביותר בקשר ובשייכות ל"זמן מתן תורתנו":

מבואר בכמה מקומות שהחידוש דמתן תורה הוא – ביטול הגזירה דעליונים לא ירדו לתחתונים ותחתונים לא יעלו לעליונים¹⁰, כלומר, שישנה מציאותו של התחתון כפי שנשאר בעולם דלמטה, וביחד עם זה, מתעלה ונעשה חפצא דקדושה. ונמצא, שהחידוש דמתן תורה קשור עם מעלת התחתון דווקא.

וזהו גם העניין ד"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה"¹¹, שלילת עניין של תענית, כי אם אכילה ושתיה דווקא – הדגשת מעלת הגוף הגשמי, מעלת התחתון דווקא¹².

ומזה מובן, שבכל הקשור ל"זמן מתן תורתנו" – ישנה הדגשה מיוחדת בעניין ד"המעשה הוא העיקר", מעלת התחתון.

ג. ובכן, ההוראה מכל האמור לעיל בנוגע למעשה בפועל – העבודה בעניין ה"תשלומין" ד"זמן מתן תורתנו":

העבודה דחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", היא – קבלת החלטות טובות להוסיף בלימוד התורה.

ועל זה נותן הקדוש ברוך הוא "ימי תשלומין" – על מנת שכל אחד ואחד מישראל יוכל לתקן ולהשלים את כל מה שהחסיר בעבודה זו.

זאת ועוד:

"תשלומין" הוא לא רק מלשון תשלום (תשלום החיסרון), אלא גם מלשון שלימות, כלומר, גם מי שעבודתו ב"זמן מתן תורתנו" הייתה כדבעי, ללא כל חסרון – ניתנת לו האפשרות להוסיף בכל ענייני העבודה ד"זמן מתן תורתנו" עד לתכלית השלימות.

וכמו כן בנוגע לעניין דתשלומין כפשוטו, תשלום החיסרון – שלא זו בלבד שמתקן ומשלים את החיסרון, אלא עוד זאת, שמשלים זאת באופן של שלימות, "כפליים לתושיה"¹³, ובלשון חז"ל¹⁴: "אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים, לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים".

ויש להוסיף, שאין זה "כפליים" בכמות בלבד, אלא העיקר הוא "כפליים" באיכות, כלומר, איכות אחרת לגמרי, שלכן אמרו: "מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו" (כהגירסא שהובאה בתור פסק דין להלכה)¹⁵, היינו, שאין זה אפילו ביכולת שלהם, מכיוון שמדובר אודות איכות אחרת לגמרי.

והוספה מיוחדת בכל הקשור לעניין התשלומין ד"זמן מתן תורתנו" – כאשר נמצאים בסיום וחותם ימי התשלומין, ביום השבת, שאז מודגש עניין התורה ביתר שאת ויתר עוז, כנ"ל בארוכה.

וכל עניינים אלו – הן כללות עניין התשלומין ד"זמן מתן תורתנו", והן הנתינת כח המיוחדת שבקביעות שנה זו – לוקחים על כל הימים שלאחרי זה, ולא רק בנוגע לשנה זו, אלא גם בנוגע לכל השנים שלאחרי זה (גם כאשר הקביעות היא באופן אחר), שכן, ה"אור חדש" שבכל שנה ושנה¹⁶ אינו שולל חס ושלום את פעולת האור דשנה הקודמת (שהרי בענייני קדושה "אין מורידין"¹⁷), כי אם בתור עניין של הוספה – "מעלין בקודש"¹⁸.

ד. ויהי רצון שכל אחד ואחד ייקח את נתינת הכח של ימי התשלומין, ובפרט ההוספה המיוחדת שבקביעות שנה זו – להשלים ולפעול שלימות, עד לתכלית השלימות, בכל ענייני העבודה ד"זמן מתן תורתנו", שכללותם ועיקרם – לימוד התורה.

וכאמור, המעשה הוא העיקר, מעשה בפועל ממש, בעולם הזה הגשמי ועל ידי הגוף הגשמי, כלומר, שהנשמה ביחד עם הגוף הגשמי חדורים בעניין התורה.

וכל זה – מתוך חיות, שמחה וטוב לבב, ובאופן של "רעש" – על דרך ה"רעש" דמתן תורה "קולות וברקים . . וקול שופר חזק מאוד גו'"¹⁹.

ה. ויש להוסיף – בנוגע לעניין ה"רעש":

אף שאמרו חז"ל²⁰ בנוגע ללוחות ראשונות "על ידי שהיו בתשואות וקולות וכו'", היינו, שהיה בהם עניין בלתי רצוי (עניין השבירה כו') – הרי בהכרח לומר שבעניין ה"רעש" יש גם עילוי, ואדרבה, עילוי גדול ביותר, כי: בוודאי ידע הקדוש ברוך הוא שעניין ה"רעש" עלול להביא לידי שבירת הלוחות, ואם כן, למה עשה ה' ככה לתת את הלוחות ב"רעש", הרי היה יכול ליתנם בחשאי (כדרך שניתנו לוחות שניות)?! אלא ודאי בהכרח לומר שיש עילוי גדול ביותר בעניין ה"רעש", עד כדי כך, שבשביל זה כדאי העניין דשבירת הלוחות!

וכל זה – בנוגע לנתינת הלוחות בפעם הראשונה, שאז היה דבר בלתי רצוי כתוצאה מעניין ה"רעש"; אמנם לאחרי שאירע הדבר בפעם הראשונה – יודעים כבר כיצד למנוע שלא תהיה תוצאה בלתי רצויה מעניין ה"רעש", ובמילא, יכול להיות ואכן ישנו עניין ה"רעש" – העילוי שבדבר בלבד.

ולאלו ש"תואנה הם מבקשים" ושואלים היכן הוא המקור לכך – שישנו עניין ה"רעש", וביחד עם זה בטוחים שיהיה רק העילוי שבעניין ה"רעש" – המענה לזה בפשטות:

כאשר קורין בתורה עשרת הדברות (לא רק בשבת פרשת יתרו, כי אם) ב"זמן מתן תורתנו" – נפעל מחדש העניין דמתן תורה, כדברי חז"ל²¹: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר סיני ומקבלים את התורה".

ומובן, שקבלת התורה ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה היא באותו אופן כפי שהיה בפעם הראשונה – במכל שכן וקל וחומר: אפילו בנוגע ללימוד התורה בכל יום ויום אמרו חז"ל²²: "מה להלן באימה וביראה ברתת ובזיע אף כאן כו'", היינו, ש"גם עסק התורה שבכל אחד ובכל זמן הוא דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני, ועל ידי זה תיפול עליו אימה ויראה כאילו קיבלה היום מהר סיני ועל אחת כמה וכמה בנוגע לקבלת התורה ב"זמן מתן תורתנו"²³.

ומכיוון שכן, נמצא, שקבלת התורה ב"זמן מתן תורתנו" היא באופן של "רעש" – כבפעם הראשונה, וכפי שקורין בתורה ב"זמן מתן תורתנו" בכל שנה ושנה: "ויהי קולות וברקים גו' קול שופר חזק מאוד גו'".

והנה, אחד מעיקרי הדת הוא – האמונה בביאת המשיח: "אני מאמין בביאת המשיח... אחכה לו בכל יום שיבוא". וכפי שתיקנו חז"ל בכל תפלה ותפלה יאמר יהודי ויבקש מהקדוש ברוך הוא: "ותחזינה עינינו בשובך לציון".

והרי מובן וגם פשוט, שכאשר משיח צדקנו בא תיכף ומיד ממש – מתבטלים כל העניינים הקשורים עם החורבן והגלות דג' השבועות, כולל – ביטול העניין דשבירת הלוחות שהיה בשבעה עשר בתמוז.

ונמצא, שהעניין דמתן תורה נפעל באופן של "רעש" – ככל העילויים שבעניין ה"רעש" (עד כדי כך, שבגללם היה כדאי העניין דשבירת הלוחות בפעם הראשונה), וביחד עם זה, אין כל חשש מעניין בלתי רצוי, שהרי העניין דשבירת הלוחות מתבטל לגמרי מכל וכל.

(משיחת שבת פרשת נשא, י"ב סיון תשמ"ה.

תורת מנחם התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2249 ואילך. הנחת השומעים, בלתי מוגה).

_______________________

1)    ברכות יב, א.

2)    ראש השנה ו, ב. שלחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים ריש סימן תצד.

3)    ראה ירושלמי ראש השנה פרק ד סוף הלכה ח. וראה ליקוטי שיחות חלק ח עמ' 21. ועוד.

4)    הובא ביסוד עולם שער ד פרק ו. וראה בארוכה תורה שלמה פרשת בא (כרך יג) במילואים פרק ג. וש"נ.

5)    בראשית ב, א. וראה ליקוטי תורה בהר מא, א. ובכמה מקומות.

6)    יתרו ע, ג. ויקהל פח, א ואילך.

7)    אבות פרק א משנה יז.

8)    ריש פרק לח.

9)    ראה בארוכה שערי אורה ד"ה יביאו לבוש מלכות פרק יב ואילך, םרק לב ואילך.

10)  שמות רבה פי"ב, ג. תנחומא וארא טו. ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעג (בסופו).

11)  פסחים סח, ב. וראה פירוש רש"י שם. שלחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חחים סימן תצד סעיף יח.

12)  ראה בארוכה ליקוטי שיחות חלק כג עמ' 27 ואילך. וש"נ.

13)  לשון הכתוב – איוב יא, ו. וראה שמות רבה ריש פמ"ו.

14)  אגרת התשובה פרק ט (בשם תנא דביה אליהו). וראה ויקרא רבה ריש פכ"ה.

15)  רמב"ם הלכות תשובה פרק ז הלכה ד. וראה ד"ה מים רבים תשל"ח פרק ד (ליקוטי שיחות חלק כ עמ' 278).

16)  ראה אגרת הקדש סימן יד.

17)  ברכות כח, א. וש"נ.

18)  ראה גם שיחת ליל שמחת תורה תשמ"ה סעיף ג.

19)  יתרו יט, טז.

20)  פירוש רש"י תשא לד, ג. וראה תנחומא שם לא.

21)  פסיקתא דרב כהנא פ' בחודש השלישי (הובא ברוקח סימן רצו).

22)  ברכות כב, א. וש"נ.

23)  תורה אור יתרו סז, ב.

סיכום:

ההתוועדות בשבת זו קשורה לחג השבועות: א) משום שנמצאים בתוך ימי התשלומין של החג, ובימי התשלומין עצמם – ביום האחרון, והרי "הכל הולך אחר החיתום". ב) משום שבשבת ישנה עלייה בכל העניינים שהיו בששת ימי החול שקדמו לה. ואם כן, בשבת זו ישנה עלייה ושלימות בענייני חג השבועות שחל השבוע.

עיקר העניין של חג השבועות הוא – לימוד התורה, ובימי התשלומין יש להשלים את החסר בעניין זה. ובנוסף להשלמת החסר בלימוד התורה, יש לפעול גם כן עליה תוספת שלימות, "כפליים לתושיה", וכהוראת חז"ל: "אם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שני פרקים", שהכוונה בזה היא הן לתוספת בכמות והן לתוספת באיכות.

ויהי רצון, שכל אחד ואחד ינצל את הכוח המיוחד שניתן בקביעות זו – שסיום וחותם ימי התשלומין חל ביום השבת – ויפעל "תשלומין" – השלמה ושלימות – בלימוד התורה.

את ההשלמה יש לעשות בחיות ובהתלהבות, באופן של 'רעש', על דרך ה'רעש' שהיה בעת מתן תורה –  "קולות וברקים.... קול שופר חזק מאוד".

ויש להוסיף בעניין הרעש: אמרו חז"ל, שלוחות ראשונות משום שניתנו ברעש נגרם להם דבר בלתי רצוי – שבירה. אך מכך שהקדוש ברוך הוא בחר להביא את הלוחות דווקא באופן של רעש, אף על פי שבוודאי ידע שהדבר עלול להביא לשבירתן, מוכח שישנה מעלה גדולה בעניין הרעש.

ועוד: עניין נתינת התורה מתוך רעש חוזר ומתרחש בכל שנה ושנה, שכן בחג שבועות חוזר ומתרחש מעמד נתינת התורה כפי שהיה בפעם הראשונה.

ומה שאירע דבר בלתי רצוי מעניין הרעש – הנה מאז כבר יודעים להישמר. ויש להוסיף עוד, דהנה הננו מחכים למשיח "בכל יום שיבוא", וברור הדבר שכאשר משיח מגיע מתבטלים כל העניינים הבלתי רצויים, וממילא מעניין ה"רעש" ייצאו אך ורק דברים חיוביים.