הגיליון השבועי לכל יהודי.
מס' 933, ערב שבת פרשת ויצא, ו' בכסלו ה'תשס"ה (19.11.2004)

יוצא לאור על-ידי צעירי אגודת חב"ד - המרכז (ע"ר)

ת"ד 14 כפר חב"ד 72915, טל' 03-9607588, פקס: 03-9606169

עורך: מנחם ברוד   @  יו"ר: הרב יוסף יצחק הכהן אהרונוב

עמדה שבועית

לומר לעצמנו את האמת

יהודים לא-מעטים נגררים אט-אט אחר תעמולת השקר של האוייב, ומקצתם אף מאמצים אותה. כדאי ללמוד מיעקב אבינו, שידע לעמוד איתן מול תעשיית השקר, ואף לצאת ממנה וידו על העליונה

רבים בעולם גיחכו לנוכח המחזה שהתחולל בשבוע שעבר ליד המרכז הרפואי הצבאי בפריס. בשעה שהעובדות כבר היו ברורות וחד-משמעיות הוסיפו דוברים ויועצים למיניהם לדבר על מציאות הזויה ודמיונית, בארשת-פנים רצינית לגמרי. במידה רבה הזכיר הדבר את הצהרותיו של שר ההסברה העיראקי, על המפלות שמנחילים חייליו ה'גיבורים' לחיילי בעלות-הברית.

אבל זה לא עניין לבדיחות ולגיחוך. כאן נחשפת שיטת-הפעולה של העולם הערבי, שרואה בהונאה ובהפרחת כזבים נשק לגיטימי. לאורך כל שנות העימות בינינו ובין העולם הערבי משמשת הרמייה כלי-מאבק מרכזי בידי אויבינו. אפילו חבר-כנסת אחד החליט להצטרף לניסיון לקדם את העלילה החדשה, כאילו מחלתו של רב-המרצחים נבעה מהרעלה שביצעה ישראל.

השקר הגדול

מי שיקרא את פרשת השבוע ימצא כבר שם את כל אמנות הכזב וההונאה, המושרשת כנראה בתרבות המזרח-תיכונית. יעקב, "איש תם, יושב אוהלים", הולך אל דודו, לבן הארמי, ועד מהרה הוא לומד שאין גבול למעשי ההונאה והרמייה. אפשר להחליף את רחל בלאה ולשנות ללא הרף את תנאי השכר. גדולתו של יעקב, שידע לעמוד איתן מול תעשיית השקר הזאת, ואף לצאת ממנה וידו על העליונה.

לצערנו, צאצאיו של יעקב, בדורות האחרונים, נגררים אט-אט אחר תעמולת השקר, ומקצתם אף מאמצים אותה. הדוגמה המובהקת לכך היא הסכמתנו להכיר בקיומו של עם פלסטיני - מושג שלא היה ולא נברא, ונוצר אך ורק לצורך המאבק בישראל.

מאות שנים אכן חיו כאן ערבים, במספרים קטנים מאוד, בכפרים קטנים ומבודדים, בלא שום זהות לאומית משותפת. הם לא היו שונים מאחיהם במצרים או בסוריה, בירדן ובערב הסעודית. להפך, רבים מה'פלסטינים' באו לכאן מהארצות השכנות, במקביל לעליית היהודים לארץ. לו חי כאן עם, לא הייתה הצהרת בלפור מייעדת את הארץ לעם היהודי. אפילו אומות-העולם ידעו שהארץ נחשבת ריקה, אף שהתגורר בה קומץ כפריים ערבים.

באיוולתנו נפלנו למלכודת הזאת והתחלנו להכיר בקיומו של עם פלסטיני. אם יש עם, אך טבעי הוא שיתבע לעצמו מדינה, ועכשיו כבר קיבלה ממשלת ישראל את ההנחה כי יש להקים מדינה פלסטינית. הדבר הנורא הזה עובר בשקט יחסי אך ורק בשל שטיפת-המוח שנעשית כאן במשך שנים, המעוורת את עיני העם מלהבין את תוצאותיה האיומות של מזימה זו.

אנחנו עסוקים כל-כך בתלאות ההווה, עד שאיננו מביטים קדימה, להתפתחות התהליכים בשנים הבאות. כך חשבנו לפתור את בעיית האוכלוסייה הערבית ביש"ע על-ידי אוטונומיה, וסירבנו ללמוד מכל התקדימים העולמיים, שאוטונומיה נהפכת בהדרגה למדינה. רצינו להפסיק את אינתיפאדת האבנים על-ידי הסכם אוסלו, וקיבלנו אינתיפאדה של מתאבדים, יריות וטילי קסאם. עכשיו אנחנו עומדים חלילה להיכנס לתהום פעורה של מדינה פלסטינית, שתכפיל את הסכנות ואת פוטנציאל האיום עשרות מונים.

שלא נצטער יותר

כל מי שעיניו בראשו מבין, שמדינה פלסטינית איננה מטרה סופית אלא תחנת-ביניים וקרש-קפיצה להמשך המאבק בישראל, והפעם מעמדת כוח מסוכנת ביותר. כשם שברור כיום כי הסכמי אוסלו היו טעות נוראה, שהמיטה עלינו אסון, כך נעמוד חלילה בעתיד הלא-רחוק ונתלוש את שערות ראשנו על שבשל שיקולים קואליציוניים צרים הסכמנו להקמתה של מפלצת רצחנית, בדמותה של מדינה פלסטינית.

הגיע הזמן להפסיק להיגרר אחר תעמולת השקר של האוייב. ארץ-ישראל שייכת לעם היהודי, ולו בלבד. יש להפסיק לחלוטין את דרך הוויתורים והנסיגות. מול השקר שלהם הגיע הזמן לומר קודם-כול לעצמנו את האמת.

בציפייה לגאולה

"נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתם של בנים. אמר לו הקב"ה ליעקב: אתה אמרת 'והיה ה' לי לאלוקים', חייך, כל טובות וברכות שאני נותן לבניך, איני נותן אלא בלשון הזה" (ילקוט שמעוני זכריה סי' תקפה)

ספרים

הלכתא כרב
מאת הרב דב טברדוביץ'
בהוצאת המחבר

חלק מהלכות שבת (דיני מוקצה, בישול, בורר וסחיטה) משולחן-ערוך רבנו הזקן, עם ביאור שווה לכל נפש. בסוף הספר מובאות גם הלכות הכשרת כלים ועוד. 430 עמ'. טל' 03-9606924.

יום שאדם נולד בו
מאת הרב יעקב ויינברגר ומוטי זפט
בהוצאת כתר הזהב

ספר אלבומי מהודר על משמעותו של יום-ההולדת במסורת היהודית. פרק נכבד על בר-מצווה, ופרקים מיוחדים לכל יום-הולדת 'עגול'. ספר מתנה מעולה לימי הולדת. 156 עמ'. טל' 03-9606120.

אם למקרא השלם
מאת ניסן שרוני
בהוצאת המחבר

המדריך המלא לקריאה נכונה בתורה ולתפילה מדוייקת. מוגשים כאן כללי הדקדוק וטעמי המקרא, הטעויות הנפוצות בקריאת שמע ועוד. 370 עמ'. טל' 08-8662650.

אור חוזר
מאת עודד מזרחי
בהוצאת אור חוזר

סיפוריהם האותנטיים של עשרים ואחד בעלי-תשובה. המחבר אסף את הסיפורים המרגשים והמיוחדים, שכל אחד ואחד מהם משקף את הדרך המיוחדת שבה חוזרת נשמה יהודית לצור-מחצבתה. 205 עמ'. טל' 054-4741572.

שלחן שבת

חתונת יעקב כמקור כל החתונות

פרשתנו מספרת בפירוט על נישואיו של יעקב אבינו. למעשה, הנישואים הראשונים המסופרים בתורה הם של יצחק אבינו, אך מתוארות רק ההכנות לחתונה. הנישואים הראשונים שבהם מפרטת התורה את סדר החתונה עצמה הם נישואי יעקב.

מנישואיו של יעקב נלמדים כמה דינים והלכות הנוהגים בחתונתו של כל יהודי. לדוגמה: לאחר שגילה יעקב כי נשא את לאה במקום את רחל, אומר לו לבן: "מלא שבוע זאת" (המתן שבוע ימים ואחר-כך תישא את רחל). מכאן למדים שני דברים: א) דין שבעת ימי המשתה שיש לחגוג לאחר החתונה; ב) הכלל ש"אין מערבין שמחה בשמחה" - שמחת החתונה אינה יכולה להיערך בזמן של שמחה אחרת.

מקורות ההלכה

כאן מתעוררת שאלה: יש כלל - "אין למדין מקודם מתן-תורה". דברים רבים היו מותרים לפני מתן-התורה ונאסרו אחר-כך, ולכן אי-אפשר ללמוד הלכות מהתקופה שקודם מתן-התורה. איך לומדים אפוא הלכות חשובות כל-כך מנישואיו של יעקב אבינו, שהיו קודם מתן-התורה?

יתרה מזו: מבין שתי ההלכות הללו, החובה של שבעת ימי המשתה אינה נחשבת חובה מדאורייתא אלא מדרבנן (על היום הראשון יש סברה שהוא מדאורייתא, אבל שאר הימים ודאי שהם מדרבנן), אף שהדבר מסופר בפירוש בתורה. אפשר להסביר זאת בכך שסיפור התורה אינו הופך זאת לחובה מדאורייתא, משום ש"אין למדין מקודם מתן-תורה". אם-כן, איך לומדים משם את ההלכה "אין מערבין שמחה בשמחה", שהיא דרשה גמורה מדאורייתא?

בירור תכונות הנפש

הסבר הדבר הוא, שהכלל "אין למדין מקודם מתן-תורה" חל רק על ענייני הלכה, אבל כאשר אנו מבקשים לדעת את עמדתה של התורה בעניינים של תכונות נפש האדם, אפשר ללמוד גם מסיפורי התורה שקודם מתן-התורה, משום שבזה אין הבדל בין קודם מתן-התורה לאחריו.

וזה ההבדל בין שתי ההלכות שנזכרו לעיל: החובה לערוך שבעת ימי המשתה היא הלכה, ובענייני הלכה איננו למדים הלכות מהתקופה שקודם מתן-התורה, אולם ההלכה השנייה, ש"אין מערבין שמחה בשמחה", קשורה לתכונת נפש האדם, ולכן אנו יכולים ללמוד זאת גם ביעקב אבינו.

להתרכז בשמחה

השאלה הנדונה כאן היא, איך האדם מגיב כאשר מערבים שמחה בשמחה. מצד אחד יש מקום לומר ששמחה אחת מסייעת לשמחה שנייה, משום שמדובר במצב-רוח דומה; מצד שני אפשר לטעון שכשאדם שמח מעניין כלשהו, הוא אמור להיות מרוכז לגמרי בשמחה המסויימת הזאת, ושמחה אחרת מפריעה ופוגמת בשמחה הראשונה.

על כך אנו יכולים ללמוד מיעקב אבינו, שההנחה השנייה היא הנכונה. כשאדם עוסק בעניין של שמחה, ובמיוחד בשמחת חתן וכלה, הוא אמור להיות מרוכז לגמרי בשמחה הזאת, ולהשקיע בזה את כל נפשו. התורה מגלה לנו ששמחה אחרת מפריעה ומבלבלת את האדם, ולכן אין מערבים שמחה בשמחה.

(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 65)

מן המעיין

יופי

שקר החן

"ורחל היתה יפת-תואר ויפת-מראה" (בראשית כט,יז). מדוע שלמה המלך אומר: "שקר החן והבל היופי, אישה יראת-ה' היא תתהלל", והלוא עינינו רואות שהתורה מהללת את היופי ורואה בו מעלה? אלא זה פירושו של הפסוק: החן והיופי כשהם לעצמם הם שקר והבל, אבל כאשר "אישה יראת ה'", אזיי "היא תתהלל" גם בשל החן והיופי.

(דרך אבות)

מתי הגבורה והחכמה נחשבות

זו כוונת הכתוב (ירמיה ט,כג): "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו... כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי". כלומר, אין להתהלל בחכמה ובגבורה כשהן לעצמן, אבל כאשר "השכל וידוע אותי", כי-אז החכמה והגבורה הן לברכה ולתהילה.

(הגר"א)

התכללות הגוונים

"רחל" רומזת לכנסת-ישראל. בכנסת-ישראל יש יופי והדר רוחני, מאחר שבה מתכללות בחינות שונות בנשמות, והיופי נובע מהתכללות גוונים רבים דווקא, כי בגוון אחד בלבד אין יופי והדר.

(אור התורה)

התכללות המידות

לכן נאמר גם על יוסף הצדיק שהיה יפה-תואר ויפה-מראה (בראשית לט,ו). יוסף היה כלול משלוש הבחינות - חסד, גבורה ותפארת, ויופי בא מהתכללות גוונים שונים, כמו בהתכללות הגוונים של לבן שחור ואדום.

(ה'צמח-צדק')

כשהשקר יהיה לו "חן"

יבוא זמן שה"שקר" יהיה לו "חן" בעיני האדם וה"הבל" ייחשב ל"יופי". בזמן כזה - "יראת ה' היא תתהלל" - יהיה צריך להלל ולשבח מאוד את מי שתהיה בו יראת-שמים, למרות כל הניסיונות והקשיים.

(רבי בונם מפשיסחה)

שני מיני יופי

שני מיני יופי יש לאדם: "יפה-תואר" - המתבטא בחיתוך האיברים ובמידתם, ביחס נכון לשאר איברי הגוף. "יפה-מראה" - מבטא את מראה האיברים ואת צבעם, שכל אחד ואחד מהם הוא כפי שראוי להיות.

(ספר המאמרים תש"ה)

שלמות המעלות

כשם שיש אנשים שזכו להיות "יפי-תואר" בלבד, כך יש מי שזכו להיות "יפי-מראה" בלבד. ויש מי שזכו למתנת אלוקים והם גם "יפי-תואר" וגם "יפי-מראה". כך גם ברוחניות, יש אנשים שהם בחינת "יפי-תואר" ויש שהם בבחינת "יפי מראה", ויש שהם בבחינת "יפה-תואר ויפה-מראה", המתבטא בלימוד תורה, בקיום המצוות ובמידות טובות.

(ספר המאמרים תשי"א)

דרגות בנשמה

בעבודה הרוחנית של יהודי הביטוי "יפה-תואר" מתייחס לנשמה כפי שהיא מלובשת באיברי הגוף, והביטוי "יפה-מראה" מתייחס לעצם הנשמה, שהוא למעלה מהתלבשות בגוף.

(אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש)

אמרת השבוע

סירוב כסיבה

לאחר הסתלקותו של רבי דובער, 'אדמו"ר האמצעי', מליובאוויטש (בט' בכסלו תקפ"ח), באו החסידים אל חתנו, ה'צמח-צדק', וביקשוהו למלא את מקום חותנו. ה'צמח-צדק' סירב בכל תוקף. כשגברו הפצרות החסידים הגיב: "מה אתם רוצים ממני? הוא (אדמו"ר האמצעי) יושב כעת בגן-העדן ואומר חסידות לפני כל הנשמות, ואותי השאיר כאן, כדי שייטפלו אליי?! אינני מסכים לכך".

נענה החסיד הגאון רבי יצחק-אייזיק מהומיל: "דווקא משום שאינכם מעוניינים בכך, ודווקא משום שאתם מסרבים באמת ובתמים - לכן אנו רוצים בכם דווקא".

מעשה שהיה

שבת היא מלזעוק

החסיד הגדול ר' הילל מפאריטש נהג לסבוב בין הערים והעיירות, להביא את דבר החסידות לכל מקום ומקום ולעורר יהודים לתקן את מעשיהם ולשוב בתשובה שלמה. הוא עשה זאת במצוות רבו - רבי דובער מליובאוויטש, המכונה 'אדמו"ר האמצעי', בנו וממלא מקומו של רבי שניאור-זלמן מלאדי.

ר' הילל היה יהודי מורם מעם. בגיל צעיר מאוד כבר היה בקי בש"ס ובפוסקים, למד קבלה והרבה בתעניות ובסיגופים. הוא התחתן עוד קודם שמלאו לו שלוש-עשרה, ומכיוון שהתחיל להתעטף בטלית בטרם החל להניח תפילין, דבק בו, בפי חבריו, כינוי-החיבה 'חול-המועד'...

בתחילה היה רב בפאריטש. אחר-כך כיהן ברבנות בעיר בוברויסק. בשלב מסויים הטיל עליו הרבי תפקיד של משפיע נודד ביישובי היהודים, ומאז התמסר לשליחותו זו. אף-על-פי שהיה חסיד נאמן ובטל לרבו, ומעולם לא נהג בעצמו מנהג אדמו"רות - דבריו של ר' הילל היו נשמעים בחרדת-קודש ובכל מקום שאליו הגיע נהגו בו הבריות כבאיש קדוש.

פעם אחת הגיע ר' הילל לעיר אחת, שבה היו כמה מפעלים לייצור יי"ש, בבעלות יהודית. ר' הילל נחרד לגלות כי מפעלים אלה פתוחים גם ביום שבת-קודש. הזמין אליו את כל בעלי המפעלים לאספה דחופה. בהגיעם הסביר להם את גודל קדושת השבת ואת חומרת עוון חילולה, והפציר בהם לחדול מהפעלת המפעלים בשבתות.

לאחר שעה ארוכה של הסברים והפצרות נענו לו בעלי המפעלים בהסכמה, אולם התנו זאת בתנאי אחד - שגם פלוני העשיר, בעליו של בית-החרושת הגדול ביותר ליי"ש בעיר, יסגור את המפעל בשבת. אם לא, הודיעו, יתקשו לעמוד בתנאי התחרות הבלתי-הוגנים וייאלצו להוסיף לייצר יי"ש גם בשבת.

שלח ר' הילל לקרוא אליו את העשיר - איש גס-רוח ופורק-עול - אך זה סירב לבוא. הזמינו שנית ושלישית - ולא נענה.

ר' הילל נשאר לעשות בעיר גם את השבת שלאחר מכן. בעיצומה של השבת חש לפתע אותו עשיר דקירות עזות בבטנו. משעה לשעה גברו כאביו עד שנעשו קשים מנשוא. רופאים הוזעקו אליו, אך לא הצליחו לאתר את סיבת הכאבים וכל תרופותיהם לא הועילו. האיש גנח מייסורי-תופת ואין מושיע לו.

אשת העשיר, שידעה את שאירע בין ר' הילל לבין בעלה קודם השבת, חששה שמא בעוון פגיעתו בכבוד האורח באו עליו הייסורים. אזרה האישה עוז ויצאה לכיוון בית-הכנסת שבו התפלל ר' הילל, כדי לבקש רחמים על בעלה.

בהגיעה לבית-הכנסת הסב ר' הילל בקרב קבוצה גדולה של יהודי העיר לסעודת שבת, שהייתה עמוסת דברי-תורה, פירושים חסידיים וניגוני התעלות. פתאום התפרצה האישה פנימה ובבכי ובתחנונים ביקשה מר' הילל כי יברך את בעלה בהחלמה.

ר' הילל שתק ולא ענה. האישה הוסיפה להתחנן לפניו, ור' הילל אינו פוצה פה. נתעוררו רחמיהם של הסובבים. "יאמר לה, כבודו, לפחות 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'!", דחקו הסועדים בר' הילל. אולם הוא אינו אומר דבר.

פנתה האישה והלכה משם במפח-נפש, בעוד ייסורי בעלה גוברים והולכים.

במוצאי שבת, לאחר ההבדלה, הסב ר' הילל עם המתפללים. על השולחן עמד מיחם תה, לקיים את דברי חז"ל "חמין במוצאי-שבת מלוגמא" (רפואה). גם עתה נשא ר' הילל באוזני הסובבים דברי תורה וחסידות, והוסיף ותיבלם בסיפורי צדיקים משובבי-נפש ומחזקי אמונה.

והנה שוב התפרצה אשת העשיר לבית-הכנסת. הפעם הרקיעו יללותיה שחקים. "חוסה-נא, רבי, והתפלל על בעלי!... עוד מעט תפרח נשמתו מרוב ייסורים!".

נענה ר' הילל ואמר - "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא".

נאלמה האישה דום וגם הנוכחים תמהו: "בשבת עצמה לא אמר כבודו דבר, ועכשיו, לאחר צאת השבת, הוא אומר 'שבת היא מלזעוק'?!".

נענה להם ר' הילל ופירש את דבריו:"'שבת היא מלזעוק' - אם תחדל השבת מלזעוק על פלוני העשיר המחלל את קדושתה ודורס את כבודה ברגל גסה ובעזות-מצח; אזיי 'ורפואה קרובה לבוא'. לכו אמרו לו כי אם יתחייב בתקיעת-כף לפני שלושה אנשים שלא יפעיל עוד את בית-החרושת שלו בשבת, יתרפא".

מיהרו הנוכחים לעשות כדברי ר' הילל. בחרו מביניהם שלושה שהלכו לבית העשיר ומסרו לו את הדברים כלשונם. באותה שעה התפתל העשיר על מיטתו בייסורים נוראים. בשומעו את דברי השלושה, התחייב לפניהם בתקיעת-כף כי שוב לא יחלל שבת ובית-החרושת שלו יהיה מעתה סגור ומסוגר בשבת.

ואמנם נתקיימה הבטחת ר' הילל - בתוך דקות אחדות פחתו ייסוריו וכעבור ימים אחדים הבריא מחוליו כליל. מאז והלאה שוב לא הופעלו מפעלי היי"ש בעיר בשבת, וכבודו המחולל של היום השביעי - הושב על כנו.

דרכי החסידות

מים רבים

לאחר הסתלקות רבנו הזקן עברה נשיאות חב"ד לבנו, רבי דובער, שכונה לימים 'אדמו"ר האמצעי'. אחד החסידים יעץ לו אז 'עצה טובה': לעבור לאזור אחר ברוסיה. כאן, טען, לא יהיה לו מה לחדש לחסידים, ואילו באזור החדש יתקבלו דבריו כחדשים. השיב אדמו"ר האמצעי: "אומר לכם ואומר לכם, עד שייצא מאפכם". ואכן, הוא הרים כל-כך את רמת ההשגה בחסידות, עד שהיו לו חסידים, שבעומדם בשוק, בסתם יום של חול, היו יכולים לשקוע שעות בהתבוננות בסוגיות העמוקות של תורת החסידות.

בחתונת בתו עם רבי יעקב-ישראל מצ'רקאס אמר אדמו"ר האמצעי מאמר חסידות ארוך, כדרכו, שבו הסביר עניינים עמוקים בתורת החסידות. כשסיים את הדרוש, העיר המחותן: הרי נאמר בתורה "יוקח-נא מעט מים", מעט מים... (רמז שאין לגלות דברי חסידות בהרחבה ובאריכות). במעמד נכח הגאון החסיד רבי יצחק-אייזיק, רבה של הומל, ואמר: הדברים אמורים על המלאכים שבאו לאברהם אבינו, אשר נדמו לערבים; להם נותנים רק מעט מים. אולם לנשמות ישראל חייבים לתת הרבה מים.

"שיהיה ממך בצל"

אדמו"ר האמצעי היה תובע מחסידיו להפיץ חסידות. לאברכים הצעירים, שהיו באים אליו, היה מורה לעצור בדרכם חזרה בריכוזי יהודים ולחזור על מאמרי החסידות. בין האברכים הללו היה אחד, בעל כישרון הסברה מופלא. כשהיה חוזר על דברי החסידות, היה נאסף סביבו קהל רב ומאזין לדבריו בהנאה רבה. האברך הרגיש שהדבר מעורר בו רגשות גאווה, ולכן עלה בדעתו להפסיק לדבר לפני הציבור. כשאמר זאת לרבו, גער בו הרבי: "שיהיה ממך בצל, אבל דברי חסידות עליך לחזור!".

היה לאדמו"ר האמצעי משרת, שנהג ללמוד בכל יום שיעור קבוע במשניות וכמו-כן שיעור בספר הזוהר. פעם שאלו הרבי: "אמור-נא לי, מאיזה לימוד יש לך הנאה רבה יותר, מלימוד המשניות או מלימוד הזוהר?". השיב המשרת: "רבי, משניות אני מבין פחות או יותר, ואילו את הזוהר איני מבין כלל. אף-על-פי-כן אני נהנה יותר מלימוד הזוהר". נענה הרבי: "אכן, הנשמה נהנית יותר מלימוד הזוהר; הנשמה מבינה".

פעם אחת יצא אדמו"ר האמצעי לחצר בית-מדרשו, ששם התקיימה 'חזרה' על מאמרי החסידות שאמר לאחרונה. הנוהג היה, שלאחר אמירת המאמר מפי הרבי, היו החסידים נאספים ושומעים 'חזרה' מפי חסידים מוכשרים וזכרנים, שיכלו לחזור על הדברים כפי שנאמרו. בשעה שיצא הרבי לחצר נמסרה ה'חזרה' מפי אברך צעיר, אך מוכשר מאוד, שחזר על המאמר מתוך חשק רב והתלהבות. הרבי הקשיב זמן-מה ואחר-כך ביקש למסור לאותו אברך: "כשמבינים דברי חסידות בשכל האנושי בטוב טעם ודעת - הדבר אכן מביא הנאה גדולה מאוד. אבל אין לשכוח על מי מדברים - מדברים על האין-סוף ברוך הוא!".

נעקר 'הר' הגאווה

פעם אחת הגיע אדמו"ר 'האמצעי' לעיר שקלוב. בין ההמונים שבאו לקבל את פניו היה יהודי נכבד ושמו ר' משה. הוא היה בעל-צדקה ואיש חסד, מכובד בעיני הבריות אך גם בעיני עצמו, והדבר היה ניכר בכל תנועותיו. לאחר שנסע הרבי, הבחינו האנשים כי חל שינוי מהותי באישיותו של אותו ר' משה - גסות-רוחו פקעה ממנו. הדבר היה לפלא בעיני כול. כשהגיעו הדברים לאוזני חתנו של הרבי, ה'צמח-צדק', אמר: חז"ל אמרו, 'אמר מלכא - עקר טורא' (=אמר המלך, נעקר ההר). וכן אמרו חז"ל: 'מאן מלכי? - רבנן' (=מי הם המלכים? - החכמים). אם-כן, הרבי, בדברי תורתו, עוקר את ה'הר' של הגאווה וגסות-הרוח".

אדמו"ר האמצעי נסתלק ביום-הולדתו, ט' בכסלו, כשהוא משמיע דברי חסידות, ויצאה נשמתו בפסוק: "כי עמך מקור חיים".

חיים יהודיים

היידו והנגנים הצעירים: "מנסים להגיע לתחושה"

מוזיקאים צעירים מגלים את 'קולמוס הנפש'

בשלב ראשון המחזה נראה מוזר למדי, אבסורדי כמעט. אחר-כך הוא נעשה מרתק. לבסוף הוא הופך מרגש, לרגעים עד דמעות. חמישה נגנים, מנחה צעיר ומנצח בעל זקן לבן חבוש כיפה גדולה, עומדים על בימת החאן הירושלמי (במסגרת 'פסטיבל ישראל') ומרתקים קהל של מאות, שרובו-ככולו איננו שומר מצוות - לשעה של ניגוני חב"ד עתיקים ומקוריים, בעיבוד שטרם נשמע עד כה.

מקרב הנגנים רק המתופף ונגן הבס הם חובשי כיפות. ניגון רודף ניגון ובין-לבין ניתנים קטעי קישור מילוליים שמצליחים לגעת. פתאום אתה שואל את עצמך - זו הופעה או התוועדות חסידית? ומיהם המנגנים והשרים בדבקות כזו "הנשמה יורדת לתוך הגוף, היא צועקת ויי ויי; ירידה זו לצורך עלייה, עד שכל זה הוא כדאי"? רק חסר, אתה מהרהר בחיוך, שנגן הצ'לו, בעל השיער הארוך, ירים כוסית יי"ש ויכריז "לחיים!"...

חבורה ירושלמית

השילוב המפתיע בין הדמויות לבין החומר המוזיקלי הוא חלק בלתי-נפרד מהקסם המיוחד שאופף את החבורה הירושלמית הזאת, המכנה את עצמה 'האומן ח"י'. המופע נקרא 'קולמוס הנפש'. החבורה מורכבת ממוזיקאים מוכשרים מאוד, שהדבק המחבר אותם הוא המורה שלהם, אנדרה היידו - מבכירי המוזיקאים בארץ וחתן פרס ישראל למפעל חיים.

היידו (72) נולד בבודפשט (הונגריה). למד קומפוזיציה, פסנתר ואתנומוזיקולוגיה אצל כמה מטובי המוזיקאים בהונגריה ולאחר מכן בפריס. בשנת תשכ"ו עלה ארצה ומאז הוא בירושלים.

הנשמה יורדת

הקשר שלו לניגוני חב"ד ארוך ועמוק. "כחודש לאחר עלייתי ארצה", נזכר היידו בגעגוע, "הוזמנתי לעשות שבת בכפר-חב"ד, בביתו של ר' זלמן לוין, קצין לשעבר בצבא האדום ומטובי 'בעלי-השיר' בחב"ד. המקום הזכיר לי את כפרי מזרח הונגריה שבהם גדלתי. שירתם המיוחדת של החסידים נחרתה בי לתמיד. פתאום נפתח לפניי עולם חדש ועשיר של מאות ניגונים חסידיים, שלכל אחד מהם יש שם, פירוש והיסטוריה מתועדת". בעקבות אותו ביקור השתתף היידו בעיבודם ובהפקתם של מאות מניגוני חב"ד לשירת מקהלה ולתקליטים.

המופע 'קולמוס הנפש' נולד לפני כשנה וחצי בקרב החבורה הסובבת אותו. "יום אחד הבאתי את הניגון 'הנשמה יורדת לתוך הגוף', ומכאן החל הכול להתפתח", הוא מספר. "שמענו ניגונים נוספים והחברים התחברו לזה באופן עמוק. אז עלה הרעיון ליצור מופע שלם. כל אחד מהנגנים קיבל אחריות לניגון אחד, ואחר-כך עברנו כולנו יחדיו על הניגון והושלם העיבוד".

לרדת לעומק הניגון

הפסנתרן מתי קובלר (24): "המיוחד בניגוני חב"ד הוא שכל ניגון נועד להביא את האדם לתחושה מסויימת. אנחנו מנסים לרדת לעומקו של הניגון ולהגיע לאותה תחושה. ברור שפה ושם אנחנו נותנים הדגשים ופרשנות משלנו".

בעקבות ההצלחה המסחררת של המופע הראשון התקיימו ויתקיימו מופעים נוספים (בירושלים ובתל-אביב). ברור שאין זו התוועדות במובן הרגיל, אך אם לשפוט על-פי עוצמתו של המופע ותגובות הקהל בסופו, אין ספק כי הוא מיטיב למלא את הייעוד שקבעו לו יוצריו - לשמש קולמוס לנפש.

פינת ההלכה ומנהג

פת שחרית

שאלה: האם חז"ל מחייבים לאכול ארוחת בוקר?

תשובה: על הפסוק (שמות כג,כה) "ועבדתם את ה' אלוקיכם, ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך", אמרו חז"ל: "ועבדתם את ה' אלוקיכם - זו קריאת-שמע ותפילה; ובירך את לחמך ואת מימיך - זו פת במלח וקיתון של מים [מיד לאחר-מכן]; מכאן ואילך - והסירותי מחלה מקרבך... וכולן [כל המחלות] פת במלח וקיתון של מים מבטלן".

חז"ל הביאו פתגם עממי: "שישים איש רצו, ולא השיגו את מי שאוכל פת שחרית". כמו-כן סיפרו שרבי עקיבא ציווה לבניו: "השכם ואכול, בקיץ מפני החמה, ובחורף מפני הצינה [=לפני התגברות החום והקור]".

אמרו חכמים, ששלושה-עשר דברים (מעלות) נאמרו בפת שחרית, ומהם: מצילה מפגעי חום וקור, ומחכימת פתי, ודבריו נשמעין, ותלמודו מתקיים בידו, ומוציאה את הקנאה והכעס (מכיוון שליבו טוב עליו) ועוד.

כך נפסק בשולחן-ערוך: "קודם שילך לבית-המדרש יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו". הכוונה שיש לאכול מעט לפני הלימוד, כי בימי חז"ל היו אוכלים שתי ארוחות - ביום ובערב, ותלמידי-חכמים היו אוכלים את ארוחת היום בשעה שלפני חצות היום. ומכיוון שחששו שיימשך הדיון בסוגיות ולא יאכלו בזמן, ולאחר חצות כבר אין תועלת בסעודה אם לא טעם משהו בבוקר, היו טועמים 'כביצה' קודם היציאה לבית-המדרש.

יש אומרים, של'פת שחרית' צריך לאכול דווקא לחם או מיני-מזונות. ויש דנים לומר, שכל מאכל ומשקה המיישב את הדעת מעט - מספיק, ואפילו כוס קפה, ובפרט עם חלב וסוכר.

מקורות: ב"מ קז,ב. סוכה כו,א. פסחים יב,ב. קיב,ב. ספר חסידים (מרגליות) סי' תריד. טושו"ע או"ח סי' קנה ס"ב, מ"א ופרמ"ג, ושו"ע אדמו"ר הזקן שם ס"א. אשל אברהם (להרה"צ מבוטשאטש) שם. משנ"ב סי' קנז ס"ק ה. סידור יעב"ץ, הוצאת אשכול ח"א עמ' שעה. וראה לקוטי שיחות כרך לו עמ' 296. אגרות-קודש ח"ו עמ' צ.