ההתלחשויות עברו מפה לאוזן ונעשו נושא לדיון בעיר ראדין. היו שלא האמינו והיו שראו בכך פריצת גדר חמורה. בין כך ובין כך, העניין לא ירד מעל סדר היום.
וכך אמרה השמועה: הרב צבי לוינסון, חתנו של ה'חפץ חיים' ויד ימינו בניהול הישיבה, מזַמן אליו הביתה מורה המלמד את אחיינו הצעיר מקצועות כלליים במקום תורה!
"אם בארזים נפלה שלהבת", הטעימו הבריות בארשת חמורת-סבר. האוּמנם הרב לוינסון חצה את הקווים והצטרף לעמדתם של המשכילים שנלחמו בתלמודי התורה המסורתיים, שבהם ילדי ישראל הקדישו את יומם ללימוד התורה?!
מאחורי הסיפור עמדה טרגדיה משפחתית כואבת. אחותו של הרב לוינסון שלא הייתה שומרת מצוות, התאלמנה באחת, ונותרה לבדה עם בנה הקטן. אם לא דיי בכך, כעבור זמן קצר חלתה האישה אף היא ונפרדה מן העולם ומבנה בן העשר שנותר יתום בלי אב ואם.
דודו של הילד, הרב לוינסון, הכניסו לביתו ואימצו לבן. הוא ניסה להכניסו לתלמוד התורה המקומי, אך הילד, שלא הורגל בלימוד תורה, בכה וסירב ללמוד שם. הוא הסתגר בחדרו ומירר בבכי על מר גורלו.
הדוד ורעייתו שרה חשבו מה לעשות. לשלוח את הילד לבית ספר ממשלתי, שבו לומדים ילדי הגויים – לא בא בחשבון. לבסוף החליטו להזמין לביתם מורה פרטי שילמד עם הילד את חומר הלימוד המקובל בבתי הספר הכלליים.
זו הייתה החלטה לא קלה בעבור הדוד, שהזדהה לחלוטין עם גישתו הנחרצת של ה'חפץ חיים' שדגלה בלימוד מקצועות קודש בלבד. אך הוא נשך שפתיים, כדי להקל על היתום האומלל.
כשהתגלה הדבר בעיר, קמה מהומה. היעלה על הדעת שבעוד ה'חפץ חיים' נלחם בתוקף על טהרת החינוך היהודי, חתנו עושה את ההפך הגמור?!
כמה אנשים, חדורי תחושת שליחות ודאגה, פנו אל ה'חפץ חיים' וסיפרו לו על הנעשה בבית חתנו. ה'חפץ חיים' היסה את הדיבורים הנרגשים, וחתם את הדיון באמירה חדה: "ר' צבי חתני אדם גדול הוא ויודע את אשר הוא עושה". המתלוננים נאלצו לסגת ובכך נסתיים העניין.
שנים חלפו. הילד גדל, עזב את בית דודו והתגייס לצבא הרוסי. זמן רב איש לא שמע עליו. יום אחד בא לעיר קצין זקוף, שחזהו מעוטר אותות גבורה. בצעדים מהירים פסע לבית משפחת הרב לוינסון, שכבר לא היה בעולם. במשך כשעתיים ישב ושוחח עם דודתו, ולאחר מכן נעלם כלעומת שבא.
גלגל הזמן הוסיף לנוע. מלחמת העולם השנייה הפכה את העולם. רוב בני משפחתו של ה'חפץ חיים' כבר לא היו בין החיים. רק הרבנית פייגה זקס, בתו מנישואיו השניים, ניצלה והיגרה עם בעלה לארצות-הברית.
יום אחד נערכה שמחת הנישואין של אחד מצאצאיה. באמצע החתונה נכנס לאולם גבר גבוה, ושאל בהתרגשות על פייגה.
הרבנית ניגשה אליו ושאלה לרצונו. למראהָ אורו עיניו של האיש, ודמעות נקוו בזוויותיהן. "אני האחיין היתום של הרב צבי", אמר בקול רועד. לאחר שנרגע מעט, ביקש לחלוק עמה וידוי אישי. בזמן שהתזמורת הוסיפה לשמח את קהל המוזמנים ומלצרים הגישו את המנות, ישב האורח, שצץ מן העבר, וגולל זיכרונות מרתקים.
"אלו היו ימים קשים", פתח וסיפר. "התייתמתי משני הוריי, וליבי היה מרוסק לגמרי. אך הייתי מודע למהומה שהתחוללה בקהילה סביבי. אני זוכר היטב את הערב שבו ה'חפץ חיים' בא לביתו של דודי, הרב צבי היקר.
"מתוך חדרי הסגור יכולתי להאזין לשיחתם. שמעתי את ה'חפץ חיים' פונה אל דודי ואומר לו: 'חתני היקר, יודע אני שאדם גדול אתה, אך אשמח לשמוע את שיקוליך בעניין אחיינך'.
"עשיתי אוזני כאפרכסת", הוסיף האיש ושיחזר, "ואז שמעתי את דודי משיב: 'זה ילד יתום מאב ואם. מאז בא אלינו אינו חדל מלבכות. אם אכריח אותו ללמוד לימודי קודש, יגבר סבלו. לכן זימנתי בעבורו מורה שילמדוֹ מקצועות שהוא מורגל בהם. ואכן, אני חש שהוא מתעודד מעט'.
"הדברים ריגשו אותי מאוד. הבנתי שהאיש הזה אכפת לו באמת ממני והוא חפץ בטובתי. גם בחלוף שנים לא קהו הדברים בתודעתי, והם הדהדו בזיכרוני בכל תחנות חיי.
"התגייסתי לצבא, עמדתי לפני ניסיונות קשים, ולא אחת, כאשר הייתי על סף נפילה – שמעתי בתוכי את קולו של הרב צבי. לא יכולתי לאכזב אותו. בכל כוחי הקפדתי שלא לחלל שבת".
האיש לגם מעט מים, והמשיך בסיפורו: "יום אחד הכרתי צעירה לא-יהודייה שמאוד רצתה להתחתן איתי. בתוכי ניטש מאבק עז. הפיתוי היה עצום. אך אותו ערב, שבו שני אישי תורה דגולים יושבים ודנים כיצד למנוע דמעות מיתום – עמד לנגד עיניי שוב ושוב. אמרתי בליבי כי עַם שאלה מנהיגיו, ראוי לדבוק בו.
"החלטתי לנתק את קשריי עם הצעירה הלא-יהודייה, וכך נשארתי יהודי בזכות ה'חפץ חיים' והרב לוינסון!".
(על-פי 'אבותינו ולנו') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:05
