נושאים נוספים
	מחני נא!
	עצות לרפואה
	נשיאת הראש מרוממת את הגוף
	זעקת 'עד מתי' של אליהו
	על קבלת הנשיאות והתקשרות לרבי
	חטא העגל ותיקונו
	הלכות ומנהגי חב"ד

בידי הנשים התוקף שלא לוותר על יהדות לטובת "עגל הזהב"

איתא בכתבי האריז"ל שהדור עתה, היינו דרא דעקבתא דמשיחא, הוא גלגול של דור המדבר:

בדור המדבר היה חטא העגל, שבו נאמר "ויתפרקו... את נזמי הזהב אשר באזניהם" – האנשים דווקא, ולא הנשים, שלא רצו לתת עבור העגל; ולעומת זאת, בנדבת המשכן נאמר "ויבואו האנשים על הנשים", "עם הנשים וסמוכין אליהם", היינו, שהנשים קדמו.

ועל זה איתא בפרקי דר' אליעזר ש"נתן להן הקב"ה שכרן... שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים", שזהו מה שכתוב בירושלמי פסחים "נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא... יומא דירחא, מנהג" (מנהג טוב הוא), שצריכים לקיימו.

וזהו הטעם שבדרא דעקבתא דמשיחא תלמידי חכמים נשמעים לנשותיהם – שבזה מתבטאת העובדה שהנשים שבדור המדבר (שהגלגול שלו הוא בדרא דעקבתא דמשיחא) התנהגו כדבעי, מה שאין כן האנשים.

* * *

והרי כל עניני התורה הם (לא סיפור דברים, אלא) "תורה" – מלשון הוראה:

ישנן נשים שסבורות שהעניינים צריכים להתנהל על ידי הבעלים, והבעלים צריכים להשיג פרנסה, וכל שאר העניינים הם טפלים, ובלבד שהבעל יביא הביתה כך וכך דולרים שיוכלו לנהל את הוצאות הבית.

ועל כך ההוראה מהאמור לעיל – שהנשים צריכות לדעת שדורנו זה הוא גלגול של דור המדבר, ולכן, עניינן הוא לבנות משכן, דהיינו, שהאשה (וכן הבת או האחות) צריכה לעשות מהבית – משכן, ולא להניח שתהיה נתינת-מקום עבור "עגל הזהב".

כלומר: אפילו אם נרגשת איזו נטייה שבשביל כסף צריכים לוותר על ענין של יהדות – צריכה האשה לעמוד בתוקף ולצעוק: כיון שהבית צריך להיות משכן ומקדש להקב"ה, שיוכל לומר עליו "ושכנתי בתוכם", כלומר, בבית זה אתגלה עם הקדושה והאור שלי – אי אפשר לוותר על עניינים של יהדות!

אלא מאי, השאלה היא מה יהיה עם "עגל הזהב", כסף ופרנסה וכל העניינים – ובכן: התכלית של הכסף היא עבור הוצאות אכילה ושתייה ולבושים; ואילו כאשר נוספים דולרים בדרך שאינה רצוייה – אזי משתמשים בהם עבור רופאים, רחמנא ליצלן, ועבור "מסים" ("טעקסעס"), ועבור שאר עניינים של עגמת-נפש, אשר, מוטב היה שלא להרוויח דולרים אלו, ובלבד שלא תהיה עוגמת-הנפש, אלא הקב"ה ייתן את כל ההצטרכות באופן שיחיו חיים שקטים ובריאים.

* * *

וכשם שבימים ההם פעלו הנשים ("זיי האָבן אויסגעפירט") שעגל הזהב שרפוהו וטחנוהו ונעשה לאפר ועשן, ואילו המשכן נבנה (בעזרתן של הנשים שהן היו הראשונות לסייע בבניית המשכן והמקדש) באופן שקרשי המשכן (אף שנעשו מאותיות ק' ור' ש"אתחזיאו על סטרא בישא") עומדים וקיימים לעולם, עד לעתיד לבוא (כדאיתא במדרשי חז"ל),

כמו כן בדרא דעקבתא דמשיחא שהוא הגלגול של הדור ההוא, בידן של הנשים למנוע את עניין "עגל הזהב", היינו ההשתחוואה לכסף תוך כדי וויתור על עניני יהדות, ואדרבה, לנצל את הכסף שמשיגים כדי לעשות מבתיהן משכן ומקדש להשראת השכינה,

ואז לא חסר מאומה בכל המצטרך, הבעל בריא, האשה בריאה והילדים בריאים, ומתוך בריאות ושמחה מגדלים את הילדים לתורה לחופה ולמעשים טובים, והם נעשים "צבאות השם" – כמו ביציאת מצרים שהנשים העמידו דור שהכירו את הקב"ה בקריעת ים סוף ואמרו "זה א-לי ואנוהו".

וכאמור, בידן של הנשים שכל אחת תעשה מביתה משכן ומקדש להקב"ה, שאז יהיה הבית בריא, חי ושמח, ויהיה בו אלקות בגלוי, ועל ידי זה יזכו – יחד עם בעליהן וילדיהן – לילך בקרוב לקראת משיח צדקנו, במהרה בימינו אמן.

(תורת מנחם כרך טז, עמ' 66)

ההבדל בין לוחות ראשונות ללוחות אחרונות

חלוק לוחות הראשונות ולוחות האחרונות:

בלוחות עצמן – הראשונות מעשה אלקים, השניות פסל לך.

המכתב – חרות על הלוחות שכדברי רז"ל עירובין (נד. א) הוא רק בלוחות הראשונות.

במעלת בני ישראל – בלוחות הראשונות צדיקים, כשעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, בשניות בעלי תשובה.

במעלת משה – במתן תורה ניתן למשה אלף אורות במתנה, ובחטא העגל ניטלו ממנו ולא חזרו בלוחות שניות (רק בשבת נותנים לו כדאיתא בפע"ח).

מעלת לוחות השניות שניתן גם כן הלכות מדרש אגדות כו', כפלים לתושייה כדאיתא בנדרים (כב. ב), וקירון עור פני משה.

(היום יום, יז תמוז)

שריפת הפרה לתקן היניקה לג' קליפות הטמאות

במדרש אמרו מפני מה כל הקרבנות זכרים וזו [=פרה אדומה] נקבה, אמר רב איבו משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך אמר המלך תבוא אם ותקנח צואת בנה כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל,

והעניין כי פרה היא קליפת נוגה כמו שכתוב בעץ-חיים שער מ"ט שהיא כלולה מטוב ורע. והעגל יש לומר, מג' קליפות שלמטה מקליפת נוגה, ונקרא בנה, שבקליפות כל שמשתלשל יותר מתגבר הרע, גם כי עיקר הרע בז' מדות, גם כי על ידי חטא העגל חזרה טומאת ז' מלכים דמתו שהם בעשייה,

ותכלית כוונת מעשה העגל היה לתקן זו"נ דקליפה כו', שעון העגל הוא עון השורשי שבו חזר המות לעולם, ועל כן תבוא אם – קליפת נוגה ותקנח, והיינו על ידי השריפה שעושין ממנה אפר ומתלבן כו'... ולכן ע"י שריפת הפרה מתקנים היניקה שמקו השמאל...

(אור התורה במדבר כרך ג הוספות עמ' 21)

כל יהודי צריך לגלות חיבתו לפני המקום

...ומעניין פרשת שבוע זה:

וידבר ה' אל משה – כי שאל משה: רבונו של עולם, במה תרום קרן ישראל (ובפרט – שהיה אך זה עתה מעשה העגל). אמר לו הקב"ה

לאמר – לדורות (כולל אפילו ביום פקדי (אשר אז) ופקדתי עליהם חטאתם בעגל) –

כי תשא – אתה דווקא – ראשם של ישראל (ורק משה – לא הייתה לו כל שייכות אפילו לעניין העגל, שהרי היה אז בהר עם ה')

תשא את ראש – תוכל "לשאת את ראשם בהגבהה", על ידי אשר –

תשא את ראש, תמנה אותם לגלות חיבתם לפני המקום. – ולכפר על החטא המונע הרמת קרנם (ובפרט – חטא העגל) –

ונתנו איש כופר נפשו – צדקה, כמו שנאמר וחטאך בצדקה פרוק.

* * *

וכיוון אשר כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחינת משה רבינו עליו השלום – הרי הוראה בפרשתנו, שעל ידי בחינה זו על כל אחד ואחד להרים קרנו, על ידי אשר יגלה חיבתו לפני המקום, בהתבוננו אשר אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו כו' ובנו בחרת – הוא הגוף החומרי – וקרבתנו כו', שאזי ממילא כמים הפנים לפנים יתעורר גם הוא לדבקה בו ולהמשיך אור אין-סוף ב"ה למטה ולהעלות כל העולם כולו לה', שזהו על ידי התורה ומצות ובפרט על ידי הצדקה, שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה – במילוי הציווי לעשות משכן ודירה לו יתברך בתחתונים.

(אגרות קודש כרך כג, אגרת ח'תתקנב)

אחרי החטא היה צריך להקדים מצות השבת לעשיית המשכן

ידוע אשר בין הציווי הזה בפרשת תרומה תצוה אל משה ובין הציווי הזה של משה לבני ישראל בפרשת ויקהל הפסיק העניין בפרשת כי תשא בסיפור מעשה דחטא העגל שנעשה קודם ירידת משה מן ההר בלוחות הראשונות, שהרי על ידי חטא העגל נשתברו לוחות הראשונות כידוע.

והנה בלוחות הראשונות נאמר חרו"ת על הלוחות כו' ואמרו רז"ל חירות ממלאך המות חירו"ת משעבוד מלכיות כו' כידוע, והעניין הוא להיות כי על ידי הארת אור א"ס בלוחות הראשונות לא היה שום יניקה ואחיזה לחיצונים כלל, כי נתברר כל בחינת הרע דנוג"ה כמו לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר כו' ובלע המות כו',

וזה שכתוב חירות ממלאך המות כי שרש המות נמשך מעץ-הדעת טוב ורע כידוע וזהו חירות מסטרא-אחרא לגמרי, ועל כן היו יכולין אז לעשות את המשכן וכליו ויריעות, בחינות אור פנימי ומקיפים להיות כלי ומכון לאור א"ס בלי יתערב זר בהם כלל וכמו שכתוב ה' בדד ינחנו כו' משום שנאמר וכבוד"י לאחר לא אתן כו'.

אך לאחר חטא העגל הנה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, שהוא בחינת ב' כתרים שקשרו בראש כל אחד ואחד שלא היה אחיזה ויניקה לחיצונים בהם כלל, ולאחר שהורד עדים זה נמשך עליהם מסטרא דחויא בישא, ובלשון הגמרא נקרא זוהמא של נחש הקדמוני, וישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן ולאחר חטא העגל חזר להם ושלט בהם אילנא דמותא כו' מבחינת עץ-הדעת טוב ורע כו'.

ולהיות כן לא היה ביכולתם לעשות המשכן וכליו להיות רק בחינת כלי לאור א"ס בלבד מאחר שיש בהם אחיזה לסטרא-אחרא הרי יכולים גם החיצונים להתערב בכלים דמשכן וכתיב וכבוד"י לאחר לא אתן, טהור עינים כו', ולא יוכל להיות גילוי אור א"ס כלל במשכן וכליו בבחינת אור פנימי ואור מקיף כנ"ל. ואף על פי שעלה משה להר אחר כך עם שני לוחות האחרונים לא היה על ידי זה חירות לגמרי מסט"א כמו על ידי לוחות הראשונים כידוע,

הנה לזאת בפרשת ויקהל ציוה משה לבני ישראל תחלה על מצות השבת ואחר כך על מעשה המשכן בכדי שעל ידי מצות השבת יוכלו לעשות המשכן וכליו להשראת אור א"ס בלי יתערב זר מן החיצונים בהם כלל.

(תורת חיים שמות ח"ב, עמ' שצב,ב)

ימים של קו היראה...

אצל מורנו הבעש"ט היה סדר מיוחד בהנהגותיו בכל משך השנה, בחול, בשבת ובמועדים.

את הסדר של חודש תשרי התחיל מורנו הבעל שם טוב מההכנה של חודש אלול בכלל וימי הסליחות בפרט – המ' יום שמשה רבינו עליו-השלום היה בשמים להתפלל על חטא העגל ולקבל את התורה, שבכך עורר את גילוי י"ג מדות הרחמים,

ועבודתו של הבעל שם טוב היתה שקו היראה בימים אלו היה בהתגלות, וממוצאי יום הכיפורים עד לאחר שמחת תורה בעבודתו של הבעל שם טוב היה קו השמחה בהתגלות.

(כתר שם טוב, הוספות, עמ' רמג בתרגום)

לא שייכים לחטא מצד עצמם אלא רק צורך עלייה

...כפי שחסידות מבארת את מאמר חז"ל על הפסוק "נורא עלילה על בני אדם", שחטא עץ הדעת בא על-ידי זה ש"עלילה נתלה בו" (באדם הראשון) – שזה ש"לפעמים גובר הרע דיצר הרע על האדם ויחטא" הרי זה משום ש"מלמעלה הסיתו עליו היצר הרע להביאו לחטא זה".

שכן בני-ישראל מצד עצמם אינם שייכים כלל וכלל לעניין החטא חס ושלום, וכל העניין בא רק בגלל זה שהקב"ה בחסדו הגדול רצה להביא את בני ישראל לעלייה הכי גדולה (למעלה מצבם ממצד עצמם), לכן "עלילה נתלה בו" ונעשית ירידה לפי שעה (על-דרך מה שנאמר "ברגע קטן עזבתיך") ובחיצוניות (רק למראה עיניים), בכדי להביא את העלייה שלא בערך, ולא רק עלייה לרגע קטן (כנגד "רגע קטן עזבתיך"), אלא עלייה נצחית שאין אחריה גלות, ואדרבה – מתווספים עוד עליות, עלייה אחר עלייה עד אין קץ, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלוקים בציון".

נוסף לכלל שכל ירידה היא צורך עלייה, הרי בנוגע לבני ישראל – הירידה עצמה לאמיתתה היא אינה ירידה, אלא הדרך לעלייה נעלית יותר שלא בערך.

ועל-דרך זה בנוגע לחטא העגל (שבדוגמת חטא עץ הדעת) – כמפורש בגמרא, ש"לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה", "לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה", אלא "גזירת המלך היתה כו' כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה".

(התוועדויות תשנ"ב כרך ב' עמ' 341)