נושאים נוספים
	להתעלות עם הרבי לעין שיעור
	מ"הבאים מצרימה" ל"גאולת ישראל"
	"איש מפי איש עד משה רבינו"
	פרשת בא
	בשעה עשר וארבעים דקות
	הלכות ומנהגי חב"ד

בדומה להנהגת הרמב"ם ואדמו"ר הזקן – ביסס הרבי את דבריו בעיקר על המקורות שקדמו לו * "איני אומר דברים מעצמי אלא חוזר על מה שנאמר בתורה, בשולחן-ערוך או בחסידות" * "מיוסד תמיד על ציטוטים מדברי חז"ל" * "'מפי ספרים ומפי סופרים' ולבאר זאת (בעל-פה או בכתב) בסגנונו ובלשונו" * "באותיות כאלו שקרוב יותר שהדברים יפעלו פעולתם בנוגע למעשה בפועל" * "ובתוספת הערות ומראי מקומות וציונים" * למה הקפיד על מראי-מקומות בתורת הקבלה * מראי-מקומות מסויימים דווקא – בתורת חב"ד * לרגל יום הבהיר י' שבט – יום קבלת הנשיאות

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

אין הרמב"ם נוהג לכתוב בפירוש דינים מחודשים שלא נמצאו בש"ס ובמדרשי חז"ל, או כאלה שאינם מפורשים בהם, מלבד מקומות יוצאים מן הכלל בהם הוא מחדש וכותב ומפרש על אתר "יראה לי", "ואני אומר", וכיוצא בזה. על כלל זה חזר הרבי פעמים רבות (ראה ספר 'כללי רמב"ם', קה"ת תשנ"ב, פרק ראשון כלל 8 (עמ' 34))

ובדומה לזה ('לקוטי שיחות' כרך ד' עמ' 1126. כרך ט' עמ' 257. כללי רמב"ם פרק עשרים וארבעה כלל 13 (עמ' 142):

אדמו"ר הזקן נזהר וממעט ביותר להביא דינים מחודשים מה שלא נמצא בפוסקים שקדמוהו, אף שלמדם מדיוק הלשונות, בדוגמת הנהגת הרמב"ם.

כנראה שהרבי צועד בעקבותיהם. בש"פ בשלח י"א שבט תשכ"ד התבטא (תורת מנחם כרך לט עמ' 9 הערה 12):

איני אומר דברים מעצמי ("איך זאג ניט קיין אייגענע") אלא חוזר על מה שנאמר בתורה, בשולחן-ערוך וקיצור שולחן-ערוך או בחסידות. הנני רק שליח...

באותה הזדמנות נסובו הדברים כלפי נושא מסויים – שלילת מותרות, אך לימים התבטא הרבי בצורה כללית, בהתוועדות פורים תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ב' עמ' 1073):

ישנם ענינים שצריכים לשמוע "מפי סופרים" וללמוד "מפי ספרים". ומכיון שלאו כל מוחא סביל דא – להיות בטל ממלאכתו ולעסוק בליקוט הענינים המבוארים בספרים, ובפרט שמדובר אודות ענינים המפוזרים בספרים רבים כו', ומה גם כאשר מדובר אודות השמיעה "מפי סופרים" (שלא כל אחד זכה לכך כו') – אזי ממנה הציבור כולו את ה"יחיד" שיהיה בטל ממלאכתו... בטל ממלאכתו ביחס ללימוד התורה לעצמו, כדי שיוכל להתמסר לעסוק בצרכי ציבור, ללקט "מפי ספרים ומפי סופרים", הן מ"לקוטי אמרים" כפשוטו, והן מספרים וסופרים שלפניו ולאחריו, ולבאר זאת (בעל-פה או בכתב) בסגנונו ובלשונו, ובתוספת הערות ומראי מקומות וציונים, כדי להקל על השומע והלומד...

"מפי ספרים ומפי סופרים" – התבטא הרבי בי"א ניסן תשל"ז ('שיחות-קודש' תשל"ז כרך א' עמ' 574) – והגדיר זאת:

מי שזכה... למסור להם מה שמצא בספרים ("מפי ספרים ומפי סופרים"), מה ששמע מכ"ק מו"ח אדמו"ר, ועל-דרך-זה בדוגמתו מאאמו"ר [=הרה"ק ר' לוי יצחק] ומחסידים הראשונים וכו'.

גם בט"ו באב תשמ"ז ('התוועדויות תשמ"ז' כרך ד עמוד 214) אמר הרבי "שהדברים הנאמרים אינם אלא מה שחוזרים על המפורש בספרים, מאמרים וקונטרסים וכו'".

"שמוסר אני דרישות השולחן-ערוך"

במכתב מיום י"ב כסלו תשכ"ב כותב הרבי:

לכתבו במכתבו על דבר לעבור על דברי וכו', הנה מה אני ומי אני לדבר דברים בהאמור, ורק העתקתי פסקי דינים ברורים בתורתינו הקדושה, אשר ניתנה לכל-אחד-ואחד מישראל במעמד הר-סיני ועד היום הזה . . וציינתי גם-כן המקור לעיל. והרי יכול בעצמו לעיין שם ולברר בהאמור.

ובג' אדר-ראשון תשל"ג ('משבחי רבי' עמ' 15):

אין בזה תביעה חס-ושלום שלי כי-אם שמוסר אני דרישות השלחן-ערוך...

בשיחת נר ה' דחנוכה תש"מ ('שיחות-קודש' תש"מ כרך א' עמ' 676):

הנני מעיין בשולחן-ערוך ומוצא שם דין מפורש, וכשמדובר בדין השולחן-ערוך אין באפשרותו של בשר-ודם (ולא תועיל הסברה לכאן או לכאן) – לשנות דין בשולחן-ערוך של הקדוש-ברוך-הוא!...

בז' שבט תשל"ו ('אגרות-קודש' כרך לא עמ' קד) כותב הרבי:

ידוע ונראה בעליל בלקו"ש [=ב'לקוטי שיחות'] הנדפסים שמשתדל הנני לייסד דברי על אלה שקדמוני ואומר זה "בשעת מעשה" (השיחה)...

ובסגנון דומה כותב בט"ו בשבט תשד"מ (תרגום מאנגלית – 'כפר חב"ד' גליון 1137 עמ' 20):

שכל התוכן של שיחותיי בהתוועדות מיוסד תמיד על ציטוטים מדברי חז"ל במקורות שונים, והדברים נמסרים באופן ברור, וברוב המקרים עם הפניה ישירה אל המקור.

בהתוועדות ש"פ בא תשמ"ח ('התוועדויות תשמ"ח' כרך ב' עמ' 287) מסכם הרבי:

תוכן דכל ענינים אלו מפורש בספרים, כולל ובמיוחד – במאמרים ובשיחות של כב'-קדושת מורי-וחמי אדמו"ר... וכן בספרים שלפני-זה עד להשולחן-ערוך וכו'.

בכ"ג אלול תשמ"ג ('התוועדויות תשמ"ג' כרך ד' עמ' 2019) מסיים הרבי:

לאחרי שהוזכרו עתה עניני תורה, פסוקים מתורה-שבכתב ומאמרי חז"ל מתורה שבעל-פה, כולל מאמרי רבותינו נשיאינו.

ולפעמים מתבטא הרבי כמו בהתוועדות זאת חנוכה תשמ"ב ('התוועדויות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 651):

לאחרי אמירת דברי תורה – מאמרי רבותינו נשיאינו, שבהם כלולים הן פסוקים מתורה-שבכתב והן ענינים מתורה שבעל-פה, כולל רזי דאורייתא עד רזין דרזין – עניני קבלה כפי שנתבארו בתורת החסידות (שאז ענינים אלו הם בתוקף יותר, כמבואר בכמה מקומות (ראה 'לקוטי שיחות' כרך טז עמ' 38 ואילך. ושם-נסמן)).

"באותיות שונות, בלשון עם ועם וכו'"

בש"פ וישלח תשמ"ב ('התוועדויות תשמ"ב' כרך א' עמ' 490) מסביר הרבי את החלק שלו במסירת דברי רבותינו נשיאינו:

ובפרט שהדברים המדוברים הם דברי רבותינו נשיאינו כו', ואמירתם היא באופן שמכניס בזו ומוציא בזו כו', היינו שאומרים את הדברים באותיות שונות, בלשון עם ועם וכו', כי ישנה סברא שכאשר הדברים ייאמרו באותיות אלו, הרי זה קרוב יותר שהדברים יפעלו את פעולתם בנוגע למעשה בפועל.

במאמר ד"ה והיה מדי חודש בחדשו תשד"מ (שנאמר בהתוועדות ש"פ חוקת – 'התוועדויות תשד"מ' כרך ג' עמ' 2055) מתבטא הרבי:

רבותינו נשיאינו שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, ויתר על כן, דאתפשטותי' דמשה בכל דרא ודרא, והנשיא הוא הכל, שהם נותנים את הכל, כולל זה שהדברים הנלמדים בחסידות יהיו מובנים גם בחב"ד ובפרט בדעת שהוא מפתחא דכליל שית, שמזה נמשך גם במדות, ועד שהדברים הנלמדים בתורת החסידות יהיו דם ובשר כבשרו ויומשכו גם במעשה בפועל ויחדרו בכל מציאותו להיות בכל דרכיך דעהו...

כלפי מה הובאו הדברים במאמר?

במאמר הצביע הרבי שענין מסויים הדורש ביאור ("תוכן הענין וההסברה מה שבערב-ראש-חודש כבר ישנו הענין דערב-ראש-חודש. ואין-כאן-מקומו").

ולאחר-מכן המשיך:

והנה בכל הנ"ל על כל-אחד-ואחד מוטלת החובה להשתדל בהבנת הענינים שבחסידות. והרי רצון רבותינו נשיאינו שנקראים בשם נשיאי חב"ד דוקא שהלימוד יהיה באופן דהבנה והשגה בחב"ד שבנפש . . ולא באופן של חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחריה. דהן אמת שקיום הדברים במעשה צריך להיות באופן של חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין לך רשות להרהר אחרי'. וגם יודע הוא בוודאות גמורה שהדברים שנאמרו ע"י רבותינו נשיאינו שהם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו הם אמיתיים בתכלית, ואשר רבותינו נשיאינו (בעלי המאמרים) בטח הבינו את הדברים, וגם יודע שצריך להיות דיוק בשמירת דברי הרב, ובד בבד נדרשת השתדלות שהדברים יהיו מושגים ומובנים גם בשכלו, וכאשר אינו מבין צריך לבקש (לבוא ולדפוק בדלת ובאמצע הלילה) שיסבירו לו הדברים . . וכן נדרשת היגיעה יגעתי ומצאתי-תאמין. ויהי-רצון שיערה עליהם רוח ממרום מרבותינו...

(וסיום המאמר:)

וע"י לימוד החסידות וההשתדלות בהבנת הענינים הנלמדים, שזהו תוכן הענין דהפצת המעיינות חוצה, על-ידי-זה קאתי מר דא מלכא משיחא, בקרוב ממש.

לא מכבר הקדשנו רשימות לחשיבות הרבה שראה הרבי בפירסום מראי-מקומות וציונים (ראה גליונות א'קי - א'קיב) וכן הוקדשו רשימות לזהירותו של הרבי "מלהנהיג מנהגים חדשים – אלא-אם-כן יש לכך מקור הכי נאמן (גליון א'רמד – פרשת נשא תשע"ח עמודים 11-9; "ואין ברצוני להנהיג חידושים" (גליון א'רסג (ש"פ בראשית תשע"ט) עמ' 12) בבסיס הדברים עומד אותו רעיון: התורה ניתנה מפי הגבורה למשה רבינו וממנו נמסרת התורה איש מפי איש, לכן לכל דבר נדרש מקור ונדרשת זהירות בחידוש "חידושים".

הנה לדוגמא מכתב שכותב הרבי לאחד העוסקים בהפצת תורת הקבלה. המכתב מיום כ"ד טבת תשכ"ב ('אגרות-קודש' כרך כב עמ' קא):

ואם בכלל ביארו חכמינו ז"ל גודל הענין דאזנים לקופה, על-אחת-כמה-וכמה כשהמדובר בבאורים דתוכן הדברים. וביתר שאת – בנוגע לספרי קבלה, וע"פ ציווי הבעש"ט בזהירות מיוחדה בלימוד האמור... שמהנכון במאד למלאות ההערות ומראה מקומות לעוד כתבי האריז"ל, ומפרשיו המקובלים, ככל האפשרי... וגודל הענין שבהשוואת הענינים בכתבי האריז"ל, ממקום למקום, בודאי מובן וגם פשוט.

והרי ציונים ומראה מקומות לכתבי האריז"ל (על יסוד מאמר חז"ל דברי תורה וכו' ועשירים במקום אחר),

בודאי רק תועלת וענין בהם...

כלומר: תורת הקבלה יכולה להימסר רק באופן של איש מפי איש, ולכן דרושים מראי-מקומות.

ואפילו בשיחותיו של הרבי:

הנה סיפורו של חותני הגה"ח ר' טובי' שי' בלוי: בשיחת ש"פ משפטים תש"כ אמר הרבי ביאור מסויים, ולא ציין מקור לכך. כתב הרט"ב לרבי, כי בספר מסויים נמצא ביאור זה בשם הבעש"ט. על כך השיב לו הרבי בי"ב אלול תש"כ (אגרות קודש כרך יט ע' תל):

ת"ח על המראה מקום בהנוגע לפתגם הבעש"ט. ובכלל – ההשתדלות ובפרט בכגון דא – בהנוגע לפתגם הבעש"ט לסמוך רק על אותם הספרים המובאים בדא"ח, זאת אומרת שרבותינו נשיאינו סמכו את ידיהם עליהם, ומהם: כתר שם טוב, ספרי הרב מפולנאה, מאור עינים וכו'.

כלומר: מראי מקומות לדברי הבעש"ט הם רק כאלה שהובאו בספרים שנזכרים בתורת נשיאי חב"ד.

הנה סיפור דומה:

כאשר הרה"ח ר' יהושע מונדשיין ע"ה שאל את הרבי מדוע לעניין שייכות הפרשה עם הזמן בו קוראים אותה נוהג הרבי לציין לדברי השל"ה ולא לדברי הזהר הקדוש המובאים בשו"ת "מנחת אלעזר" להרה"צ ממונקאטש זצ"ל – השיב לו הרבי ('אגרות קודש' כרך כ"ז עמוד שב):

ציון המקור לשייכות תוכן הסידרה וזמנה לשל"ה – כי כן ציין הצמח-צדק ([ב"אור התורה" פרשת] וישב רסח, א). מה-שכתב בזה המנחת-אלעזר (מזהר חלק ב, רו, ב) – ראיתי מאז.

כלומר: למרות החביבות הרבה שרחש הרבי להרה"צ ממונקאטש, כידוע, הקפיד הרבי לציין אך ורק למקור המצויין בדברי כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק".

ומעניין לעניין:

במהלך רוב השנים, כל ספר שהרבי הזכיר, ואיננו מעולמה של חסידות חב"ד, נהג הרבי לציין כמקדים או מדגיש, כי הספר או מחברו נזכרים בתורת החסידות או שהיו מקובלים אצל רבותינו נשיאי חב"ד.

לדוגמא: "לפי פירוש הפנים יפות – מהספרים שהובאו בספרי החסידות בכמה מקומות מהנדפסים, ועוד יותר, במאמרי החסידות שלעת-עתה עדיין לא נדפסו" ('לקוטי שיחות' כרך ה' עמ' 397; תורת מנחם כרך מא עמ' 337). וכן: "האבודרהם – מהספרים שהובאו בתורת החסידות" ('תורת מנחם' כרך נו עמ' 68) "חסד לאברהם – ספר שהובא בדרושי הצמח-צדק" (שם עמ' 298) "שו"ת הרמ"ע מפאנו – ספריו הובאו בדרושי חסידות" (תורת מנחם כרך נג עמ' 282). וישנן עשרות דוגמאות.

מכיון שהרבי הוא ממשיך "שביעי להראשון", ולכן מזכיר הוא במאמרי ושיחות הדא"ח רק ספרים שהזכירו קודמיו בנשיאות.

בשולי הרשימה יש להוסיף:

בענין ידיעת שם אומרו מסביר הרבי בש"פ האזינו תש"ל (תורת מנחם כרך נח עמ' 76) כי ידיעת שם אומרו מוסיפה גם בהבנת והשגת הענין, ואין זה רק שלילת הגזילה (כפסק-דין המגן אברהם או"ח סימן קנו ס"ק ב) או לענין ד"מביא גאולה לעולם".

בשיחת יום ב' דחג-השבועות תשח"י (תורת מנחם כרך כג עמ' 56 ואילך) נתבאר הטעם שרבותינו נשיאינו לא הקפידו לומר דבר בשם אומרו:

ע"פ נגלה – אין חיוב (א) כשהכל יודעים שעיקר תורתו היא מרבו, (ב) כשהדבר נתעצם בשכלו (ולכן מצינו כמה ענינים שנשמעו מן השמים ונפסקו להלכה; ועל-אחת-כמה-וכמה בפנימיות התורה, שהם "כולא חד".

ובדומה לזה במאמר החסידות ד"ה שלום רב תשל"ח (תורת מנחם סה"מ מלוקט חלק ב' סוף עמ' קנט ואילך הערה 99).

ובשיחה מוגהת משנת תשנ"ב מסיק הרבי ('לקוטי שיחות' כרך לו עמ' 185):

בגדר התורה יש ב' דברים: (א) מסירה מדור דור, (ב) מה שישראל מוסיפים ומחדשים בתורה,

הענין הראשון – כאשר הענינים נמסרו לו בייחוד מפי אומרו – מחייב אמירת דבר בשם אומרו (גם כאשר אחר-כך נתאמת הדבר בכלי שכלו). בעוד הענין השני – אינו מחייב אמירת דבר בשם אומרו, שכן הוא כולו מצד החידוש דישראל.

אמנם – הדגשת המעתיק – גם החידוש דישראל בנוי על כללי הלימוד שנמסרו איש מפי איש, וממילא גם בזה מודגשת מסירת התורה דור אחר דור.

ואולי מטעם זה אכן מצינו אצל הרבי את התביעה בהזדמנויות שונות לדעת וללמוד את כללי הלימוד הן בתורת הנגלה והן בתורת החסידות.