שאלה הלכתית גדולה התעוררה על כשרות המקווה בעיר סובוטיצה (סובוטישט) שבסרביה. השאלה החמורה איימה לפסול את כשרות המקווה, והקהילה היהודית הייתה קטנה ודלה מכדי להשקיע את הכספים שהיו דרושים לתיקון התקלה.
פרנסי הקהל תלו את יהבם במרא דאתרא, רבי ישראל שויֶר, שכוּנה 'רבי ישראל הרואה', על היותו בעל רוח הקודש. ואולם הוא הבהיר להם שאין בכוחו להכריע בשאלה סבוכה זו, ויש להביאה לפתחו של אחד מגדולי פוסקי הדור, המסוגל ליטול על כתפיו את ההכרעה.
בני הקהילה פנו אל ה'חתם סופר' וביקשוהו לבוא לסובוטיצה, לחוות את דעתו באשר לתקלה במקווה. התרגשות רבה אפפה את הציבור למראה דמותו ההדורה של הגאון באה בשערי העיר. אחרי קבלת הפנים המכובדת ניגשו כולם לעניין שלשמו הוזעק ה'חתם סופר'.
בני הקהילה עקבו בעניין אחר תנועותיו. רגעים ארוכים התכופף והביט מקרוב במבנה המקווה. שולי בגדיו הוכתמו בבוץ, אך הגאון לא חס על כבודו, אלא אף נשכב מלוא קומתו ארצה, כדי להיטיב לבדוק את הפגמים שהעמידו את כשרות המקווה בספק.
"שמעו נא", פנה ה'חתם סופר' אל המרא דאתרא ואל נכבדי הציבור, וניער את הלכלוך שדבק בכפות ידיו. "לכתחילה, כדי שהמקווה יהיה מהודר בלי עוררין, היה ראוי לבצע בו תיקון מסוים. ואולם הדבר כרוך בשיפוץ מורכב, שיגרור הוצאות מרובות, וידה של קהילתכם הקטנה בוודאי איננה משגת לממן זאת. לכן אני פוסק שהמקווה כשר וראוי לשימוש כפי שהוא. יכולים אתם להשתמש בו בלב שקט".
ימים חלפו. זמן רב אחרי אותו ביקור נזדמן רבה של סובוטיצה למקום שבו נכח גם ה'חתם סופר'. הגאון התעניין מה עלה בגורל המקווה שבחן. חיוך עלה על פני הרב. הוא סיפר ל'חתם סופר' בהתפעלות על יהודי מתושבי המקום, אדם מבוגר, שאחרי עזיבתו של ה'חתם סופר' את המקום ניגש אל הרב, והתעניין בדבר עלויות השיפוץ שעליו דיבר ה'חתם סופר'.
כששמע את הסכום הנקוב הביע נכונות לתרום את כולו. "אבל כל זה בתנאי", הוסיף ואמר, "ששמי לא יתפרסם בין הבריות". בתחילה ניסה הרב להניאו מהמעשה, ביודעו שהכסף הוא בוודאי החסכונות שחסך לעת זיקנה. "הלוא ה'חתם סופר' קבע כי המקווה כשר", ניסה לשכנעו. ואולם האיש עמד על רצונו כי התיקון יתבצע בכספו. וכך היה. המקווה בא על תיקונו לשמחת הכול.
למשמע הדברים אורו עיניו של ה'חתם סופר'. הוא שיבח את האיש האלמוני על מעשה התרומה, והוסיף ואמר: "יהודי שעשה מעשה נאצל כל-כך – הייתי מוכן לבוא עמו בקשרי השידוכין!".
עבר עוד פרק זמן, ושוב נפגשו הרב שויֶר וה'חתם סופר'. הפעם זה היה במעיינות המרפא שבעיר פיישטיאני. גם הפעם נסבה שיחתם על המקווה המשופץ, וה'חתם סופר' שב והביע את הערכתו המיוחדת לתרומתו של אותו יהודי אלמוני. גם הפעם חזר על הצהרתו כי יהיה מוכן להשתדך עם אדם שכזה.
הפעם בא הרב מוכן. "דעו נא", פנה אל ה'חתם סופר', "כי בנו של אותו יהודי לומד בישיבתכם, בפרשבורג. שמו אליהו בן ר' מנחם-מנלי קורניצר. אין לי ספק שזה יהיה שידוך הולם בעבור בתכם גיטל שתחיה".
הבת, גיטל, הצטנעה ונחבאה אל הכלים, אך הכול ידעו כי היא אישיות מיוחדת במינה. צדקתה ומידותיה התרומיות יצרו לה ברבות השנים הילה השמורה לצדיקים וקדושים בלבד. אביה היה מכנה אותה 'ילדתי הקדושה'. המפליגים בשבחה השוו את גדולתה לזו של אחיה, ה'כתב סופר', בכבודו ובעצמו.
בו במקום החל ה'חתם סופר' לקדם את הצעת הנכבדות הזאת. אכן, בתו גיטל כבר הגיעה לפרקה, וראוי לבחור לה חתן הראוי לה. באיגרת ששיגר מפיישטיאני אל חותנו, רבי עקיבא איגר, בח"י בתמוז תקצ"א, בישר ה'חתם סופר' על דבר השידוך שנרקם:
"ואבשר טוב וברכת מזל טוב, כי פה נגמר ונכתבו תנאים בתי הכלה גיטל תחיה עם אחד מתלמידַי, הלומד בישיבתנו, שמו הבחור הר"ר אליהו בן נגיד אחד שמו הר"ר מנלי מק"ק סאבטיש, והוא יחיד לאביו ואמו הישישה".
התלמיד עדיין היה צעיר לימים, אולם ה'חתם סופר' חזה את עתידו כגדול בישראל, כפי שהוא מוסיף וכותב לחותנו: "מוכשר להיות מופלג בתורה בעזרת ה' יתברך, והוא ירא שמים ושוקד יומם ולילה על דלתי התורה".
שמחת הנישואין התקיימה בל"ג בעומר תקצ"ב. לבני הזוג נולדו שישה בנים, שגדלו להיות תלמידי חכמים, והמשיכו את השושלת המפוארת של משפחת סופר.
את זכותה בהעמדת דור ישרים מבורך זקף נכדהּ של הרבנית גיטל לזכות צניעותה המופלגה, עד שבצעירותה התפללה כי יוסר חינהּ מעליה. אביה ה'חתם סופר' בירכהּ על כך ואמר: "תזכי לבן מאיר עיני ישראל בתורתו וצדקתו". ואכן, זכתה הרבנית שבנה-בכורה הוא רבי עקיבא קורניצר, שהיה גדול בישראל ומופת לרבים.
(על-פי 'הדרת מרים') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
