שבריר שנייה עמד לפניו. ליבו הלם בפראות. ידיו, שלפתו את כידון האופנוע, התמלאו זיעה קרה. מכונית הספורט שעטה לעברו במהירות, במסלול התנגשות בלתי-נמנע. לבלום או להאיץ? עצירה פתאומית של האופנוע תביא לידי התהפכותו. אם ימשיך בנסיעה לא יוכל לחמוק מפגיעת המכונית. האם אלה רגעי חייו האחרונים? חלפה בו מחשבה מבעיתה.
זה היה בשנת תשס"ח. יום שישי, שלוש אחר הצהריים, כיכר נאסיון, מרכז העיר פריס. הרב הרשי דרוקמן, שליח חב"ד בעיר סן-מור הסמוכה, סיים סבב פגישות עם בני קהילתו שמקום עבודתם בפריז, ויצא לעבר ביתו.
הוא בלם בחדות את האופנוע, וכצפוי האופנוע החליק והוא הועף ממנו למרחק רב ונחבל באספלט הרטוב.
כשהתאושש, למרבה המזל בהכרה, חלפה במוחו מחשבה: אני עלול להידרס על-ידי מכונית חולפת. הוא פקח עין אחת והביט סביבו. רכב אחד בלם מאחוריו. הוא מוגן. הרב דרוקמן ניסה להניע את גפיו, ונדהם לגלות שיצא בלא פגע.
הולכת רגל חשה אליו. "הכול בסדר?", שאלה, "אפשר לעזור?".
"אני חושב שאני בסדר", השיב הרב דרוקמן, והסיר את הקסדה מעל ראשו. האישה הביטה בו בעיניים נדהמות. היא לא ציפתה לגלות שהנפגע הוא יהודי מזוקן...
"הכול בסדר?", הוסיפה ושאלה, הפעם בעברית. כעת היה תורו של הרב דרוקמן להיות מופתע. "כן, ברוך השם", השיב גם הוא בעברית.
התברר כי הנזק שנגרם לאופנוע היה קטן מן הצפוי. הרב דרוקמן הודה לאישה על העזרה והתכונן להמשיך בדרכו. "עוד מעט שבת", הסביר לה, "ועליי להגיע לביתי בזמן".
הזכרת השבת המתקרבת גרמה לפניה של האישה להחליף הבעה. הרב דרוקמן, בחושיו החדים, זיהה שיש כאן משהו. "את מדליקה נרות שבת?", גישש. "לא!", באה התשובה, "אין לי משפחה, ואני לא שומרת שבת".
הרב דרוקמן הרים את הכפפה. "נשמח לארח אותך השבת בביתנו!", הציע. האישה התנצלה ואמרה שיש לה תכניות אחרות לשבת זו. "בשבת אחרת אשמח בהחלט", אמרה. הרב דרוקמן מסר לה את כרטיס הביקור שלו, והאישה הזדהתה בַשם ניקול לוי ומסרה לו את מספר הטלפון שלה.
עברו כמה שבועות. האישה לא יצרה קשר. הרב דרוקמן חיפש את המספר שהשאירה לו, ולא מצא אותו. ברבות הימים נשכח הסיפור מליבו.
חלפו ארבעה חודשים. בוקר אחד קיבל הרב דרוקמן הודעה ממספר לא-מוּכר. זו הייתה פרסומת למופע בהשתתפות אמן מפורסם. הרב דרוקמן כמעט מחק את ההודעה, ואולם מסיבה שלא הייתה ברורה לו החזיר לשולח שאלה: "מי זה?".
לא חלפה דקה והטלפון שלו צלצל. "הרב דרוקמן, אתה זוכר אותי?". זו הייתה ניקול לוי.
"בוודאי!", השיב בהתרגשות, "אנחנו עדיין ממתינים לבואך לשבת".
"מתי אפשר לבוא?", שאלה האישה.
"בשבת הקרובה!", באה התשובה.
בסעודת השבת הציג הרב דרוקמן לפני שאר האורחים ובני המשפחה את האורחת, ואמר: "היא הייתה השליחה משמים לסייע לי ברגע התאונה!".
חיוך צופן סוד עלה על פניה של האורחת. "נראה לי שכדאי שתשמעו את הגרסה שלי לסיפור", והחלה לספר:
"אני בת ארבעים וחמש. הקשרים ביני ובין משפחתי נותקו לפני כעשרים שנה. קשה לחיות בבדידות, על-אחת-כמה-וכמה כיהודייה. בבית הוריי הקפידו על ערכי המסורת, אך מיום שאני מתגוררת בגפי, התנתקתי. וכי אעשה קידוש לבדי בשבת?
"לפני כשנה מצאתי משרה בחנות נעליים ב'פְּלֶצְל' (האזור היהודי העתיק בפריס). קיוויתי שאולי העבודה בסביבה יהודית תגרום שיזמינו אותי לשבת. לאכזבתי איש לא הזמין אותי. איש גם לא התעניין איך אני מעבירה את השבתות.
"התחלתי לכעוס. אלה היהודים שאת חברתם חיפשתי? החלטתי להתנתק מבני עמי. נותרה רק בעיה אחת: בכל ליל שבת עלו בזיכרוני הנרות, הקידוש והגעגועים למסורת האבודה. החלטתי למצוא תעסוקה בליל שבת שתסיח את דעתי. בדיוק נתקלתי במודעה מעניינת: מקהלת הכנסייה מחפשת חברים חדשים, והחזרות נערכות בלילות שבת!".
דממה שררה בשולחן השבת של משפחת דרוקמן. כולם האזינו בנשימה עצורה. "התקבלתי לשורות המקהלה", סיפרה ניקול, "וכבר יותר משנה, בכל ליל שבת, אני מתייצבת בכנסייה. אחר-כך אני שבה לביתי, והעייפות מכריעה אותי בטרם אני מספיקה לחשוב על נרות השבת, החלות והקידוש.
"כך היה עד אותו יום שישי. יצאתי מהבית לקניות, ופתאום ראיתי אופנוע מתגלגל על הכביש... למרבה ההפתעה, נפגע התאונה קם ו...הזמין אותי אליו לשבת!
"במשך כמה חודשים התחבטתי אם זה אכן אות משמים שעליי לשוב אל עמי, ולבסוף החלטתי לעזוב את מקהלת הכנסייה ולבוא לסעודת שבת".
דמעות עלו בעיני האישה. "אתה חושב שאני הייתי שם בשבילך?", פנתה אל הרב דרוקמן, "לא; אתה היית השליח מלמעלה לגרום לי לעזוב את הכנסייה, ולמצוא את הדרך אל עמי ומורשתי!".
(תודה לרב דרוקמן) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
