הוא לקח עמו מעט בגדים, שמיכת קיץ ומזון לכמה ימים, ואמר לבני משפחתו: "בעזרת ה' אחזור בקרוב". רעייתו ושלושת ילדיו של יוסף-אהרון ברנט ליוו אותו במבטיהם. הוא והם לא העלו על דעתם כי לעולם לא ייפגשו עוד.
זה היה בשנת תש"ב. יוסף-אהרון, יליד מרגיטה שברומניה (כיום בטרנסילווניה), התגורר אז בעיר באנפי-הוניאד. מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה. היהודים גויסו לפלוגות של עבודת פרך מסוכנות, כמו פינוי מוקשים בחזית הרוסית.
יוסף-אהרון סבר כי הוא נלקח למשימה קיצרת זמן ובסופה ישוב לביתו. במהרה התברר לו ולחבריו כי הוטלה עליהם משימה להוביל ציוד ואספקה אל הכוחות ההונגריים באזורי הלחימה, וכי שחרורם אינו נראה באופק.
הדרכים המרכזיות היו צריכות להיות פנויות בעבור הצבא הגרמני, והם נאלצו לצעוד בשבילי עפר בוציים, ולגרור עגלות עמוסות, שעליהן ישבו חיילים והצליפו בהם באכזריות.
שבועות רבים, שנדמו בעיניהם לנצח, נמשך המסע. אלף וחמש-מאות קילומטרים צעדו היהודים האומללים עד שהגיעו ליעדם – הכפר ניקולסקי שעל גדת הנהר דון ברוסיה. שם הועסקו בתחזוקת כביש ששימש ציר מרכזי.
הם הועבדו בתנאים מחפירים. רבים מהם לא שרדו. אך היה להם סדר יום קבוע יחסית, ואפילו תפילות במניין בכל בוקר וערב.
התקופה ה'רגועה' הזאת הגיעה אל קיצה באמצע חורף תש"ג, כשהצבא האדום הבקיע את קווי ההגנה של הצבא הגרמני, והחלה הנסיגה הגדולה של כוחות בעלי בריתו.
יוסף-אהרון וחבריו נדדו ממקום למקום, עד שהגיעו לאוקראינה, לכפר בונדורובקה, הסמוכה לברדיצ'ב. גם שם הוסיפו להתעלל בהם.
ואולם גם בתוך הרוע הבלתי-נתפס הבזיקו ניצוצות של אור.
יום אחד נשלחו כמה עשרות יהודים ליער, לכרות עצים בעבור המחנה. את הקבוצה ליווה חייל. הם היו חלושים כל-כך, עד שדיי היה בחייל יחיד להשגיח עליהם. השומר לא בזבז את זמנו בצעידה חסרת מעש. הוא הכה את היהודים בלי הרף, ונראה שואב הנאה מרובה מסבלם.
בעוברם ליד אחד הבתים נשמעה פתאום קריאה רמה: "עצרו!". מפתח הבית יצא גבר גבוה, לבוש מדי קצין של הצבא ההונגרי. האיש סקר את הצועדים במבט קשוח. היהודים השפילו את ראשם בפחד. ליבם התכווץ מאימת הצרה החדשה שבוודאי תינתך על ראשם.
אלא שאז סימן הקצין לחייל להתקרב אליו. כשעמד מולו הצביע הקצין על הקרקע ופקד: "ארצה!". החייל המבוהל מיהר לציית והשתטח מלוא קומתו. "קום!", רעם קולו של הקצין, וכשנתמלאה פקודתו, חזר וצווח: "ארצה!". ושוב "קום!".
בדקות הבאות העביר הקצין את החייל סדרה של עונשי מאמץ, והשפיל אותו אל מול היהודים שבהם התעמר. הוא הריץ אותו מכאן לשם, הכתיב לו תרגילי התעמלות, ולא הפסיק עד שהחייל קרס, וכבר לא היה מסוגל לבצע את המטלות שהנחית עליו הקצין.
או-אז העמידו הקצין על רגליו וסטר על לחייו כמה סטירות מצלצלות. "התבייש לך!", צרח עליו. "כיצד אתה מתעלל באנשים החלושים הללו? הלוא אין להם כוח לצעוד על רגליהם! הם תשושים. זה עתה החלימו ממחלת הטיפוס. במקום להניח להם להבריא, אתה מאלץ אותם לרוץ ואף מכה אותם?!".
פניו של החייל היו סמוקות ממבוכה, אך הקצין לא הִרפה. "גיבור גדול אתה על המסכנים האלה", נזף בו. "הבה נבחן את אומץ ליבך ואת גבורתך בשדה הקרב, ולא מול אסירי כפייה אלה, שאין בכוחם להשיב לך כגמולך".
כעת פנה אל קבוצת היהודים, שעמדה משתאה. הוא התעניין בשלומם ובמצבם וביקש לדעת את מניינם. ואז הורה ששניים מהם יתלוו אליו לביתו. שם צייד אותם במזון בעבור הקבוצה כולה: כל שני אנשים קיבלו כיכר לחם וקופסת סרדינים.
לחייל הורה: "עליך להוביל אותם בקצב איטי, כמטיילים, ולחדול לחלוטין מלהריץ אותם ומלהתיש את כוחותיהם".
הוא פנה אל הקבוצה ואמר: "בהגיעכם ליעדכם שבו לנוח כמה שעות בחיק הטבע. אחר-כך איספו עצים, כל אחד ואחד כמה שביכולתו לשאת. אל תעמיסו עליכם יותר מזה!".
נרגשים ונפעמים נפרדו היהודים מהקצין האלמוני. "אם יש בעולמנו בני-אדם כאלה", אמר יוסף-אהרון לחברו, בעודם צועדים אל היער, "הרי שעדיין לא אבדה תקוותנו". האירוע נסך בקרב היהודים המיוסרים כוח ואמונה. הנה, עדיין יש מעט שפיות וחמלה בים השנאה והאנטישמיות.
יוסף-אהרון ביקש לשמר בזיכרונו אותו רגע נדיר של טוב-לב. הוא גזר את התווית מאריזת הסרדינים שקיבל מהקצין, והחזיקה בחיקו למשמרת, כדי להראותה בעתיד לילדיו ולספר להם על 'המלאך המושיע'. ואולם היא אבדה לו בתלאות שבאו עליו בהמשך.
את זהות הקצין לא ידעו. האיש רק גילה שהוא מנהל תחנת הרכבת בעיר קאשוי, ושהוא מתומכי מסריק (נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה) ולא מתומכיו של הורטי (עוצר הונגריה).
(על-פי 'בסתר המדרגה') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
