מדורים נוספים
	שיחת השבוע 1624 - כל המדורים ברצף
	המרדף חשוב, הבנייה יותר
	יש חדש
	תולעת השני בעבודת ה'
	הכרובים
	למי תודה
	מקיימי העולם
	מהפך בטבריה
	משכן בעולם הגשמי
	חוויית המשכן בשילה הקדומה
	עלייה למפטיר

בין החומרים שנדרשו בני ישראל להביא לצורך בניית המשכן היה "תולעת שני" – צמר צבוע בצבע אדום, המופק מתולעת השני. בספרי הקבלה מבואר  שהמילה 'תולע' זהה בגימטרייה (506) לשם "אבגית"ץ", המרכיב את ראשי התיבות של השורה הראשונה בתפילה "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה".

הנביא ישעיה (מא,יד) מכנה את עם ישראל 'תולעת' ואומר: "אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב". על כך אמרו חז"ל (תנחומא, בשלח ט): "מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, כך ישראל אין להם אלא תפילה". גם יהודי הלומד תורה נמשל לתולעת, כדברי חז"ל (מועד קטן טז,ב) על דוד המלך, ש"כשהיה יושב ועוסק בתורה היה מעדן עצמו כתולעת".

בכוח הפה

על-פי זה יש לפרש את תפילת "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", שאותיותיה הראשונות עולות בגימטרייה 'תולע': כאשר 'ימינך' מתחזקת, על-ידי 'גדולת', שהיא התורה, זוכים ל'תתיר צרורה' – גאולת ישראל.

כשם שתולעת השני מבקעת את העץ החזק בפיה, כך ישראל, על-ידי העבודה בתפילה ובתורה, מכים וקורעים את הקליפות וכוחות הרע. אלא שיש לזה תנאי – שהלימוד והתפילה ייעשו מתוך התבטלות לקב"ה, ולא בתחושת גאווה והתבלטות. נקודה זו נרמזת בתולעת, המבטאת שפלות והכנעה, כפי שאמר דוד המלך בתהילים (כב,ז): "ואנוכי תולעת ולא איש".

שני יסודות

התפילה ולימוד התורה הם שני היסודות המרכזיים בעבודת ה'. התפילה, הנרמזת בפסוק "והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", עניינה עלייה למעלה, ועל-ידה עולים הדברים הגשמיים ומתחברים לקדושה. לעומתה, התורה עניינה לקלוט כאן למטה את התורה היורדת מלמעלה, ועל-ידה שופע אור אלוקי עליון מלמעלה למטה.

שתי העבודות האלה צריכות להיעשות באופן של 'תולעת', בתחושת התבטלות לקב"ה. האדם צריך לברוח מתחושת ישות עצמית וגאווה בלימוד ובתפילה, ועל-ידי כך הוא מכרית את יניקת הסטרא אחרא.

הרע מתבטל מאליו

על המשיח אומר הנביא ישעיה (יא,ד): "והִכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע". כאשר אדם מתמקד בלימוד ובתפילה בפיו ובשפתיו, אין הוא נדרש להתמודד בדרך כוחנית עם הרע, אלא הרע מתבטל מאליו, בבחינת "עבודתו נעשית על-ידי אחרים".

זו מעלתו הגדולה של עם ישראל, המכונה "תולעת יעקב", שכוחו בפיו. מדוע זכו לחשיבות גדולה כל-כך, עד שבשבילם נברא העולם? מפני שהם מחברים את הרוחניות עם הגשמיות על-ידי התורה והתפילה שהם אומרים בפיהם, מתוך התבטלות לאלוקות, ובלשון הכתוב (ואתחנן ז,ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים"; וכדברי רש"י: "ממעטין עצמכם", ולכן "חשק בכם".

(תורת מנחם תשמ"ה, כרך ג, עמ' 1847)