הוא הביט ימינה ושמאלה בחשש, ואז אזר אומץ וחצה את המפתן. רבי משה דבראשוילי, רב הקהילה היהודית, נכנס במבט מושפל אל חנות התכשיטים ברחובה הראשי של כותאיסי שבגרוזיה. בכיס מעילו הייתה טמונה מעטפה קטנה, ובה שתי טבעות זהב, שביקש למכור.
הימים קשים. המשטר הסובייטי הלאים נכסים. קופות הקהילות התרוקנו. מקבלי השכר עמדו לפני שוקת שבורה. רבים מהם הגיעו לפת לחם.
גורלו של רבי משה לא היה שונה. באותו זמן שני ילדיו, אברהם ורבקה, גם נפלו למשכב. לא היה לו כסף למימון שכר הרופא והתרופות לילדיו. הוא כבר לווה כספים רבים וטרם הצליח להשיבם.
באין ברירה החליט למכור את טבעות הנישואים של רעייתו ושל אימו, וכך התייצב נכלם בחנות התכשיטים. "במה אפשר לעזור לך?", שאל בעל החנות. רבי משה הכניס את ידו לכיסו. חרדה אחזה בו: הטבעות היקרות אינן! עיני המוכר נתלו בו בתמיהה. רבי משה מלמל: "שום דבר", סב על עקביו ויצא מן החנות.
רגליו נשאוהו אל הגן העירוני. הוא התיישב על ספסל, והחל לחטט בכיסו, אולי תימצא האבידה. כשנואש, הוציא מכיסו ספר תהילים והחל לקרוא בו בדמעות.
תפילתו הנרגשת נקטעה למשמע קול שיעול. הוא הרים את עיניו והבחין באדם זקן היושב על הספסל מולו ומתבונן בו. דעתו של רבי משה לא הייתה פנויה לעוברים ושבים, והוא חזר לאמירת התהילים.
לפתע הבזיקה במוחו מחשבה: אולי שכח את הטבעות בביתו? בצעדים נמרצים הלך לביתו. החיפושים הקדחתניים לא העלו דבר. מיואש ומיוזע שלח ידו לכיס מעילו, להוציא את ממחטתו, ולפתע חש מגע מתכת קר – הטבעות!
נדהם הוציא מכיסו את האוצר היקר. אנחת רווחה בקעה מפיו. איך לא הבחין בהן? הוא נשא את עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אנא ממך, קודם שלח רפואה לילדיי, ואחר-כך נסה אותי!".
הוא מיהר שוב אל החנות, והפעם לא הרפה מאחיזתו בטבעות שבכיסו. רגע קודם שנכנס לחנות חש מכה בכף ידו האוחזת בטבעות. הוא הפנה את מבטו בדאגה, וראה לפניו אדם צעיר שמחזיק בשתי הטבעות שלו. "מה קורה כאן?", קרא בבהלה, "החזר לי מיד את הטבעות שלי!".
"פעם הן היו שייכות לך", השיב האיש, "כעת הן שלי. וזו כבר הפעם השנייה שגנבתי אותן ממך. עכשיו הן שוב שלי. אם ארצה, אתן לך אותן במתנה. אם לא ארצה – לא אתן".
"מתנה?!", התרעם הרב, "אתה תיתן לי במתנה טבעות ששייכות לי?!".
"אכן", השיב הגנב בנחת, "והנה אני נותן לך אותן במתנה".
"הסבר לי את פשר מעשיך", תהה הרב. "מדוע ציערת אותי כל-כך?".
"ראה", נאנח האיש, "ניסיתי לגנוב ממך בעבר, אך תמיד כיסיך היו ריקים. גם אצלי הפרנסה לא משהו. השווקים מתרוקנים, הכסף נעלם. עד שסוף-סוף מצאתי אצלך רכוש כלשהו, נהגת בדרך מוזרה, והתיישבת לקרוא בספר".
"מניין לך?", תמה הרב.
"זוכר את הזקן שישב על הספסל מולך?", קרא הגנב בחיוך שובב, והוציא מכיסו זקן מלאכותי והדביקו לסנטרו במומחיות. "שעה שלמה ישבתי מולך והשתעשעתי לראות את ניסיונות החיפוש שלך. פרצתי בצחוק, והסוויתי אותו בשיעול מעושה".
"אני רואה שאתה אמן במלאכתך", אמר רבי משה, ופנה לדרכו.
"רגע, רבי!", אמר הגנב בנימת תחנונים, "בקשה אחת לי אליך: אמור קדיש על הוריי".
"לבקשה כזאת לא אסרב", השיב הרב.
עיני הגנב אורו. "אנא קנה 'מפטיר' לעילוי נשמתם", אמר, והושיט לרב כמה שטרות. לזה סירב הרב. "לא אקח ממך כסף גנוב!", הבהיר. לגנב לא נותרה ברירה: "מה אעשה כדי שתקבל מידי כסף?", שאל.
"לך לעבוד כמה שעות ביושר!", השיב רבי משה.
"מי ייתן לי עבודה?!", קרא הגנב בייאוש. אחרי רגע התנער: "יודע מה, אלך לחפש לי עבודה כשרה".
רבי משה נכנס לחנות התכשיטים למכור את הטבעות, אולם המוכר, שעמד על מצוקתו, סירב לקנותן, והתעקש להעניק לו הלוואה ארוכת טווח. רבי משה הודה לו, והצליח לממן את הטיפול הרפואי לילדיו, ואלה חזרו לאיתנם.
עתה ביקש לקיים את הבטחתו ולהתפלל על הוריו של הגנב, אך עקבותיו של זה נעלמו. יום אחד הופיע האיש בביתו. "ימים רבים חיפשתי עבודה, וסורבתי שוב ושוב, עד שנעשיתי שוליית שען. כסף זה", הניח סכום נכבד על השולחן, "הוא כסף כשר".
רבי משה רשם את שמות הנפטרים והפטיר: "עדיף שהבן יאמר קדיש על הוריו".
"הייתי רוצה", נאנח הגנב, "אך אינני יודע לקרוא בסידור".
"אכתוב לך את הקדיש באותיות גרוזיניות", הציע רבי משה. נהרה עלתה על פני הגנב. "אתפלל בכל יום", הבטיח.
כעבור זמן חזר הגנב אל רבי משה, פניו חבולות ועיניו כבויות. "חבריי הִכו אותי", סיפר. "הודעתי שאני מפסיק לגנוב, והם כעסו עליי. אבל לא איכנע!".
ואכן, בחלוף הזמן נהפך הגנב לבעל תשובה גמור, התפרנס ביושר מיגיע כפיו, ונהג כיהודי ירא שמים.
(על-פי 'האות והמופת') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
