אלה היו הימים שלפני פסח תשע"א (2011). הרב חיים סלבטיצקי, שליח חב"ד בפורט-לודרדייל שבפלורידה, נכנס למשרדו של רופא יהודי ממכריו, להעניק לו מצה שמורה ולאחל פסח כשר ושמח. הרופא קיבלו בידידות, האזין למסרים של חג הפסח והודה לו על הדאגה והאכפתיות. "באה לכאן עכשיו מטופלת יהודייה", אמר לרב, "אולי תציע גם לה מצה שמורה?".
בחיוך אדיב פנה הרב סלבטיצקי אל האישה והציע לה מארז מצות. תגובתה הייתה בלתי-צפויה לחלוטין. פניה נהפכו כעוסות והיא החלה לנזוף ברב: "אינני מאמינה, אינני שומרת את החגים היהודיים", הטיחה בו. "באיזו זכות אתה פונה אליי ומציע לי מצות?".
הרב סלבטיצקי הופתע, אך לא נרתע. "אני מצטער", השיב לה בנועם, "אך כנראה נפלה אי-הבנה. אינני מוכר את המצות, אלא נותן אותן ללא תמורה". זעמה של האישה לא שכך. "בשום אופן לא!", סיננה. הרב סלבטיצקי הושיט לה את כרטיס הביקור שלו, והפטיר: "אם תזדקקי לדבר מה, אל תהססי להתקשר אליי".
חלפה חצי שנה. שלושה ימים לפני ראש השנה צלצל הטלפון של הרב סלבטיצקי. "שלום", אמרה האישה מעברו השני של הקו, "אני האישה שפגשת בקליניקה לפני חצי שנה. רציתי לבקש ממך דבר מה".
"ברצון רב", השיב הרב סלבטיצקי.
"אבי מאושפז במרכז הרפואי בעיר", החלה האישה לספר. "ימיו ספורים, ובקשתו היחידה היא לשוחח עם רב. אינני יודעת מדוע שמרתי את פרטיך, אך מכיוון שאינני מכירה רב אחר, אני פונה אליך".
כעבור שעתיים היה הרב סלבטיצקי בחדרו של החולה. שם המתינו לו האישה ולצידה אחותה. במיטה שכב אדם מבוגר, כחוש ומיוסר. "חוץ מעצם הידיעה שאנו יהודיות", החלו לספר לו, "לא היה ליהדות שום ביטוי מעשי במשפחתנו. לא חגים, לא מצוות. עכשיו אבינו חולה מאוד, והופתענו למשמע בקשתו להזמין לכאן רב".
עיני האיש אורו כשהבחין ברב. בקול חלוש הציג את עצמו. סקר את קורות חייו, את המחלה הקשה שממנה הוא סובל, ואת תחזית הרופאים, הצופים לו ימים ספורים. התפתחה שיחה על החיים ומשמעותם, ובסופה ביקש האיש משתי בנותיו לצאת מהחדר. "אנא, סגור את הדלת", ביקש מהרב, ואחז בידו. ופתאום פרץ בבכי נסער. דקות ארוכות התייפח. כשנרגע אמר: "נולדתי יהודי, ואני רוצה למות כיהודי".
הרב הרגיע אותו. "בבוא העת אדאג לך לקבורה יהודית", הבטיחו.
האיש נענע בראשו לאות שכוונתו לא הובנה. "נולדתי יהודי, ואני רוצה למות כיהודי!", שב על בקשתו.
"מה כוונתך?", כיווץ הרב את מצחו.
"הוריי לא מלו אותי", אמר החולה. "כעת, כשאין איש בחדר, אנא, עשה מה שצריך...".
הרב סלבטיצקי נדהם. בקושי הצליח למצוא מילים לומר לאיש שאיננו מוהל. "אנא, דאג לְמה שצריך, אני מבקש ממך!", הפציר החולה.
בו במקום טלפן הרב לשני מוהלים ושניהם הביעו את הסכמתם לבוא למול את היהודי. כאן התעוררה בעיה: הצוות הרפואי הבהיר שלא יאפשר למול אדם במצבו. "ממה אתם מפחדים, שאמות?", הגיב החולה באירוניה, ואולם הרופאים עמדו בסירובם.
הרב סלבטיצקי לא הרים ידיים. הוא שיתף רופא מכר, והחל מסע לחצים על הנהלת המרכז הרפואי לאפשר לחולה למלא את בקשתו האחרונה. לבסוף נמצא מוצא: את המילה יעשה רופא מניו-יורק, מוהל בהכשרתו, המבוטח על-ידי חברת הביטוח שבה מבוטח המרכז הרפואי.
הרופא התרגש למשמע הסיפור, ולמחרת בבוקר, ערב ראש השנה, בא בטיסה לפלורידה. בצהריים נכנס החולה בבריתו של אברהם אבינו וקיבל את השם שלמה.
עיניים רבות דמעו באותו מעמד. אחר-כך שלמה ביקש לדבר. הוא התגבר על חולשתו ואמר: "אתם ודאי מכירים את הביטוי 'רגשות אשם יהודיים'. ובכן, מעודי לא סבלתי מ'בעיה' זו. לא ייסרו אותי רגשות אשם על שאינני יהודי די הצורך.
"ברגע שהרופא אמר שנותרו לי כמה ימי חיים בלבד, חשבתי על חיי. היו לי הרבה קשרים. כסף, בית גדול, מכוניות מפוארות ואפילו ספינה. אך לא היה לי קשר עם עצמי, עם הנשמה שלי, עם מי שאני באמת. בבת אחת הציף אותי צער עמוק על הריקנות שאפפה את חיי. זכרתי שלא נימולתי, ופתאום היה ברור לי שזה מה שעליי לעשות. בעבור נשמתי. אנשים אמרו לי שזה לא חשוב, בוודאי במצבי הנוכחי. החלטתי שזה מה שאעשה. כעת אני מוכן לפגוש את אלוקיי".
כמה ימים אחר-כך, בערב יום הכיפורים, ביקר הרב סלבטיצקי בחנות של אחד ממכריו, וסיפר לבעל הבית בהתרגשות את הסיפור. אחד העובדים, שהִטה אוזן לדברים, ביקש לדבר עם הרב סלביטצקי בפרטיות. "אני בן 38", אמר. "היגרתי לכאן מרוסיה. התביישתי לספר שאינני מהול, אך לאחר ששמעתי את סיפורך – אני מבקש שתעזור לי לעשות ברית מילה". באותו שבוע נכנס גם היהודי הזה בבריתו של אברהם אבינו.
כעבור כמה ימים, בחג הסוכות, השיב שלמה את נשמתו המזוככת ליוצרה.
(תודה לרב חיים סלבטיצקי, שחלק עמנו את הסיפור) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
