נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו,ט)
צדיק – צדקתו בקיום רצון ה' יתברך היתה באופן דתמים – בתמימות ובשלמות, במשך כל היום, לא רק בשעה שלמד והתפלל, אלא גם בשעה שאכל ושתה וכו'.
(משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו)
בוא אתה וכל ביתך אל התיבה (ז,א)
הפירוש ב'לבוא' אל תיבות התורה והתפילה הוא – ידיעה ברורה ומוחלטת שהעיקר הוא תורה ותפילה, ואילו כל שאר ענייני האדם הגשמיים (כדוגמת פרנסה) טפלים ומשניים.
בשעה שהכרה זו קבועה בנפש האדם – גם העיסוק עצמו נהפך להיות חלק מעבודת הבורא (או לפחות אמצעי למענה), ואין חשש שה'מים רבים' של עסקי הפרנסה ישטפו אותו.
(לקוטי שיחות, כרך א, עמ' 7-8)
ויבא נח ובניו ואשתו... אל התיבה (ז,ז)
'תיבה' רומזת לתיבות התורה והתפילה. אין אדם יכול להסתפק בכך שהוא עצמו נכנס לתיבות התורה והתפילה, כלומר, שנמצא במצב של קדושה ועילוי. מחובתו 'להכניס' גם את בני ביתו – "בניו ואשתו" – אל התיבה.
יתרה מזו: חז"ל אמרו (רש"י דברים ו) "בניך – אלו התלמידים", ו'אשה' רומזת למקבל. 'בן' ו'אשה' כוללים אפוא את כל בני-ישראל, כי כל בני-ישראל, שהם קומה אחת שלמה, מקבלים זה מזה.
כשאדם מכניס ל'תיבה' עוד יהודי, הוא זוכה לעזר ולסיוע מלמעלה בעבודתו הפרטית, ככתוב (פסוק טז), "ויסגור ה' בעדו". וכפי שאמרו חז"ל (תמורה טז) שכאשר העשיר משפיע לעני, מתברכים שניהם, הן הנותן והן המקבל.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 10-8)
נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ז,יא)
שני סוגי טרדות מונעות את האדם מעבודת ה':
"מעיינות תהום רבה" – טרדות הבאות מדברים פחותים וגשמיים, טרדות ודאגות הפרנסה וכיוצא בזה.
"ארובות השמים" – טרדות הנובעות מעניינים נעלים ורוחניים, כמו הטרדות של עסקנות ציבורית וכיוצא בזה.
העצה לשני סוגי הטרדה היא (כנ"ל) – "בוא אל התיבה", להיכנס אל תוך תיבות ואותיות התורה והתפילה.
(לקוטי שיחות כרך א, עמ' 5)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
גם עניין בתורה שהוא בעל תוכן שלילי, כגון עונש המבול, הנה לפי הפירוש הרוחני – כפי שהתורה נלמדת בעולמות העליונים – כולו קודש. זהו שנאמר במדרש (בראשית-רבה פ"ה,א): "מתחילת ברייתו של עולם לא היה קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים... עמד דור המבול ומרד בו... אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם. הדא הוא דכתיב ויהי הגשם על הארץ" ("הגשם, כלומר, אותו הגשם שהיה מששת ימי בראשית", רש"י). היינו, שמצב העולם במשך המבול דומה למצבו הנעלה בתחילת בריאתו – עולם המקלס את הקב"ה.
(לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 16)
ויהי הגשם על הארץ (ז,יב)
כשהורידן, הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה (רש"י)
בוא וראה גודל מעלת התשובה. מאה ועשרים שנה האריך הקב"ה את אפו, אולי יחזרו אנשי הדור בתשובה, אך הם לא חזרו, דבר המעיד על עוצם ירידתם ושפלותם. ואף-על-פי-כן, גם לאחרי שכבר התחיל המבול, היה הדבר תלוי באנשי דור המבול, ואילו חזרו אז בתשובה (ואפילו הרהור של תשובה), הרי בשעתא חדא וברגעא חדא, היו מי המבול נהפכים לגשמי ברכה.
(ספר השיחות תשמ"ח כרך א, עמ' 26)
ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה (ז,יב)
ולהלן (פסוק יז) הוא אומר ויהי המבול. אלא כשהורידן – הורידן ברחמים, שאם יחזרו, יהיו גשמי ברכה; כשלא חזרו, היו למבול (רש"י)
יש לתמוה, הרי בפסוקנו נאמר שהגשם ירד "ארבעים יום וארבעים לילה", ואיך היה יכול להיות גשמי ברכה?! ויש לומר על-פי המבואר בחסידות, שהמבול בא לטהר את הארץ מטומאתה, ולכן נמשך ארבעים יום, כדוגמת המקווה ששיעורו ארבעים סאה. והיינו, שהמבול הוא עונש רק עבור אנשי דור המבול, אך כשלעצמו הוא עניין חיובי, טהרת הארץ. לפי זה מובן, שהגשם – גשמי ברכה – נמשך ארבעים יום, שהרי פנימיות המבול היא גשמי ברכה, טהרת העולם.
(לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 26)
חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים (ז,כ)
מצוות-עשה תלויות באותיות ו-ה של שם הוי', ומצוות לא-תעשה – באותיות י-ה. בני דור המבול חטאו במצוות לא-תעשה – זנות, גזל וכו' – ופגמו באותיות י-ה. לכן "חמש-עשרה (בגיטרייה י-ה) אמה מלמעלה גברו המים".
(אור התורה בראשית כרך ג, עמ' 1252)
ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר (ט,טו)
המבול, שנמשך ארבעים יום, היה בבחינת טבילת העולם במקווה, ששיעורו ארבעים סאה. טבילה זו נועדה "לשחת כל בשר", "לשחת הארץ", היינו לבטל את ה'בשריות' ואת ה'ארציות' של העולם. לפי זה יש לשאול: מהו התוכן הפנימי של שבועת הקב"ה שלא להביא עוד מבול לשחת את הארץ?
ויש לומר, שתכלית הכוונה היא שיהיה עולם, ובאופן ד"לא ישבותו", ועולם זה, כפי שהוא במציאותו, יהיה כלי לגילויי אור הנעלים ביותר. והיות שהכוח לכך כבר ניתן על-ידי הטבילה במי המבול, שוב אין צורך נוסף בביטול העולם.
(לקוטי שיחות כרך ל, עמ' 20)
ותהי שרי עקרה אין לה ולד (יא,ל)
בכל מקום שנאמר אין לה – הווה לה (היתה לה לאחר מכן). ותהי שרי עקרה אין לה ולד, הווה לה – וה' פקד את שרה... (מדרש רבה)
בתורת החסידות מוסבר מאמר רז"ל (שבת קנו) "אין מזל לישראל", שהבחינה הנקראת 'אין' (ספירת הכתר, הנקראת 'אין' על שם שאינה מושגת ומובנת), היא המזל לישראל.
וזהו: "אין לה ולד" – הולד שלה נמשך מבחינת 'אין', שהיא דרגה נעלית ביותר, שאינה מתגלה בקלות, כי אם כעבור זמן רב. ולכן נולד יצחק כעבור זמן רב, כאשר מבחינת 'אין' נעשה 'אני'. ככתוב (תהילים ב): "אני – היום ילידתיך".
(אור התורה כרך ד, עמ' א)
וימת תרח בחרן (יא,לב)
הנון הפוכה. לומר לך, עד אברם חרון אף של מקום בעולם (רש"י)
נו"ן סופית רומזת על המשכת אור מקיף שלמעלה מהשתלשלות, "מעלה עד אין קץ", בפנימיות, "למטה עד אין תכלית". שהרי המספר נו"ן רומז על שער החמישים דבינה, שהוא למעלה מהשתלשלות, אור מקיף; וציור האות מורה על המשכה למטה. לכן נרמזה התחלת תקופת אברהם באות זו דווקא, שכן עד לתקופה זו ניזונו הבריות מחסד עליון שלמעלה מהשתלשלות, אור מקיף; אך עם התחלת תקופת אברהם, התקופה של "שני אלפים תורה" (ע"ז ט,א). נמשך אור זה בפנימיות.
(לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 67) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
