הימים ימי חודש שבט תש"ס. שעת בוקר שגרתית בבית חב"ד למטיילים בבנגקוק שבתאילנד. שליח חב"ד, הרב נחמיה וילהלם, שבא למקום כארבע שנים קודם לכן, הבחין באישה מבוגרת היושבת שעות רבות בבית חב"ד, מכונסת בעצמה, פניה נפולות, ודוק של עצב נסוך עליהן.
למחרת בבוקר באה האישה שנית ושוב התבודדה זמן רב. הרב וילהלם פנה אליה והתעניין בשלומה. האישה השפילה את מבטה ונמנעה מלפתח עמו שיחה. נראה היה כי מטען רגשי כבד רובץ על לבה, אך היא מסרבת לחלוק עמו את מצוקתה.
באה השבת. האישה באה לסעודות וגם בהן ישבה מכונסת בעצמה. הרב וילהלם ביקש מאחת האורחות לנסות לדובב אותה. זו הצליחה במשימתה. האישה גוללה לפניה את סיפורה, וזו המליצה לפניה בחום לשתף את הרב וילהלם במצוקתה. האישה נענתה ושפכה באוזניו את לבה.
היא גרושה מתל-אביב, אם לבן ובת. הבת נישאה לצעיר גרמני וירדה מן הארץ. נשאר עמה הבן, אבל בעת האחרונה היחסים ביניהם הורעו מאוד.
"כל הבעיות החלו מיום שבני חזר בתשובה", הטיחה בו האישה במרירות. "זה היה לפני כשנה, במהלך טיול בהודו. כשחזר לארץ החלו החיכוכים. בתחילה מילאתי את כל בקשותיו. הכשרתי את המטבח. קניתי פלטת חימום לשבת. עם הזמן הדרישות החמירו. הסכמתי להפסיק לעשן בשבת, אך הוא דרש ממני לשמור שבת כהלכתה.
"בשלב הזה נשברתי. השארתי לו את כרטיס האשראי שלי, ארזתי מזוודה ועזבתי את הבית. אינני מסוגלת לחיות כך. סיכמתי עם העוזרת שתיכנס הביתה במהלך השבוע לנקות את הבית, לכבס וכדומה, ובינתיים אני כאן".
הרב וילהלם נותר פעור פה. "ומדוע לא יתכבד הבן לחפש לעצמו מקום מגורים אחר? מדוע אם מבוגרת צריכה לעזוב את ביתה?", שאל.
"אני אוהבת אותו ולא רוצה לסלקו מביתי", השיבה האישה בכאב. "העדפתי להתרחק. אז אני יושבת כאן, בלי שום תכניות, אובדת עצות".
הרב וילהלם חש רצון להתערב ולסייע לאישה. "תני לי את מספר הטלפון של בנך ואשוחח עמו", הציע. "אני מקווה שאצליח להעמיד אותו על טעותו".
"אין לך סיכוי", השיבה האישה, "הוא יסרב לדבר איתך. שום דבר לא ישכנע אותו".
הרב וילהלם לא אמר נואש. הוא ישב וכתב לצעיר מכתב ארוך ומנומק, בן שני עמודים, ובו ניסה להאיר את עיניו. במכתבו הדגיש את חשיבות מצוות כיבוד אם, והזכיר לצעיר כי הוא עצמו, אילו היו לוחצים עליו לפני שנה לקיים מצוות, היה מגיב בהתרחקות ולא בהתקרבות.
"במקרים רבים", כתב, "אדם שחזר בתשובה הוא ההזדמנות הראשונה של משפחתו וחבריו לראות מקרוב אורח חיים של שמירת מצוות, ולכן זו זכות גדולה, או להפך חלילה – חובה גדולה, כאשר ייתן דוגמה לא נכונה. חובה לתת לכל אדם את הקצב שלו".
הוא תיאר במכתב את התרשמותו מאהבתה של אמו אליו, וחתם את מכתבו בהצעה: "אשמח מאוד שתצלצל אליי או תענה לי בכתב, וכמובן אשמח לעזור לך בכל עניין שאוכל". האישה מסרה לו את מספר הפקס' בביתה, והרב וילהלם שיגר את המכתב וקיווה לטוב.
למחרת באה האישה במצב רוח עכור עוד יותר. "הוא כעס מאוד על שאני מערבת רבנים", אמרה בשיברון לב. "הוא אמר שכלל לא קרא את המכתב, אלא קרע אותו והשליך אותו לפח האשפה".
לבו של הרב וילהלם נכמר. הוא חש השתתפות עמוקה בצערה של האישה, אך גם חוסר אונים. כמה ימים אחר-כך עזבה האישה את בנגקוק.
חלפו שנתיים. סעודת שבת שגרתית בבית חב"ד. אווירת פתיחות שרתה סביב השולחן. המשתתפים חלקו עם המסובים חוויות ותובנות. צעיר בעל חזות חרדית, שישב כל הזמן בשקט, ביקש את רשות הדיבור. הוא סיפר:
"לפני שלוש שנים, אחרי השירות הצבאי שלי, יצאתי לטיול ארוך במזרח הרחוק. בעקבותיו חזרתי בתשובה. כשחזרתי לארץ נסחפתי להתנהגות קיצונית מאוד. הקונפליקט עם אמי, שאורח החיים הזה היה זר לה לחלוטין, היה בלתי-נמנע. היא נשברה, עזבה את הבית וטסה לתאילנד.
"כאן, בבית חב"ד, שמע הרב וילהלם את סיפורה וכתב לי בפקס' מכתב ארוך. כשראיתי את המכתב התמלאתי כעס. קרעתי את המכתב בזעם והשלכתי אותו לפח. כשאמי התקשרה מתאילנד צעקתי עליה. לאחר מכן נרגעתי קצת והתמלאתי סקרנות לראות מה הרב כתב. ניגשתי לפח האשפה, הוצאתי מתוכו את הקרעים, והרכבתי את המכתב מחדש. קראתי בשקיקה כל מילה.
"הדברים חלחלו ללבי. כמה ימים הייתי אפוף הרהורים. התחלתי להבין את גודל טעותי. בסופו של דבר התקשרתי לאמי, התנצלתי על התנהגותי השגויה וביקשתי את סליחתה. היא חזרה לארץ ויחסינו שבו לתיקנם".
הצעיר עשה אתנחתה קלה, הישיר את מבטו אל הרב וילהלם ואמר: "באתי לכאן למטרה אחת ויחידה: לפגוש אותך ולהודות לך על שהצלת את האחווה המשפחתית שלנו".
הצעיר קם והתחבק עם הרב וילהלם חיבוק ממושך, בעוד הנוכחים מזילים דמעות התרגשות. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
