כאשר רואים את ילדיו של אברהם אבינו נוהגים במידת האהבה, הרי שזו ההוכחה שאצלו היה עניין זה מושרש בעומק * במימרא זו פסק בעל ההילולא את הדין על עצמו, בבחינת "מרובה מידה טובה" * כאשר בוחרים בדרך הטוב והאמת והישר, הכל צריך להיות במידת האהבה * גם מלמעלה יכולים לפעול על בנ"י ע"י הנהגה מתוך חסד ואהבה יותר מאשר ע"י הנהגה בקו ההפכי * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו
א. בא' ההתוועדויות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל ההילולא, שנערכה גם לכבוד יו"ד שבט, שהי' אז רק ה"יאָרצייט" של אמו זקנתו, הרבנית של אדמו"ר מהר"ש, וגם לכבוד י"ג שבט, ה"יאָרצייט" של אמו הרבנית – אמר בתוך הדברים1:
איתא בגמרא2 "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה" – דקאי ("העושה מאהבה") על אברהם אבינו, כדברי הגמרא לעיל מיני': "נאמר ירא אלקים באיוב3 ונאמר ירא אלקים באברהם4, מה ירא אלקים האמור באברהם מאהבה, אף ירא אלקים האמור באיוב מאהבה, ואברהם גופי' מנלן, דכתיב5 זרע אברהם אוהבי".
וידוע מה שפירש אדמו"ר האמצעי בפסוק זה בהיותו נער צעיר,
– בדייקו בלשון הפסוק "זרע אברהם אוהבי", היינו, שהלימוד ש"ירא אלקים האמור באברהם (היינו) מאהבה" הוא מהפסוק שבו מדובר לא רק אודות אברהם עצמו, אלא אודות "זרע אברהם" –
שבנוגע לאברהם עצמו אין זה חידוש שנקרא "אוהבי" – שהרי אפילו בעל-עגלה, אילו הקב"ה עצמו הי' מדבר עמו, הי' גם הוא עובד את ה' מאהבה;
אלא, מניין יודעים שכל ענינו ותכונת נפשו של אברהם מצד עצמו הו"ע עבודת ה' באהבה – הנה הראי' לזה היא מ"זרע אברהם אוהבי":
כאשר רואים את ילדיו ונכדיו שגם הם עומדים בדרגא ד"אוהבי" – הרי זו הוכחה שאצל אברהם הי' ענין האהבה מושרש בעומק כ"כ ("אַזוי טיף פאַרוואָרצלט"), שלכן נעשו גם בניו ונכדיו כמה דורות לאח"ז – "זרע אברהם אוהבי" (היינו, ש"אוהבי" קאי (גם) על "זרע אברהם").
ב. והנה, דובר כמ"פ6 שסיפורי הנשיאים הם הוראה.
סיפור הנ"ל שסיפר הרבי לכבוד הילולא של יו"ד שבט, שייך גם בנוגע אליו:
במה מתבטא וניכר תכונת נפשו בפנימיותה? – כאשר רואים שענין זה נמשך אצל בניו ונכדיו: "בניו" – כמ"ש7 "ושננתם לבניך אלו התלמידים", ו(מזה מובן ש)"נכדיו" – הם תלמידי תלמידיו,
וכידוע מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא8, שרבינו הזקן, בעל התניא, הי' קורא את רבו המגיד בשם "אבא" ("פאָטער"), ואת הבעש"ט בשם "סבא" ("זיידע"), כיון שרבינו הזקן הי' תלמידו של המגיד, ותלמיד תלמידו של הבעש"ט.
ג. ובהקדים תורת הבעש"ט9 בביאור דיוק לשון המשנה במסכת אבות10 "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" – דלכאורה הול"ל בסדר הפוך, שהרי תחילה עורכים חשבון ואח"כ פוסקים הדין, ולמה נאמר כאן "דין (ואח"כ) וחשבון"?
ומבאר הבעש"ט ע"פ דברי המשנה11 "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" – ש"נפרעין מן האדם מדעתו", אלא, שזהו באופן שהאדם אינו יודע מזה, שלכן הרי זה גם "שלא מדעתו":
כדי שיהי' דין צדק – אומר הבעש"ט – מביאים את הנשמה שדנים אודותה, ומספרים לה אודות הנהגתו של פלוני (שהיא מעין ההנהגה שאודותה דנים נשמה זו), ולאחרי שהנשמה פוסקת שדינו של פלוני צריך להיות כך וכך, אזי עושים עמה "חשבון", שבפנימיות הענינים, עשתה גם היא אותו מעשה שעשה פלוני, שאודותיו פסקה בעצמה את הדין.
וזהו "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו": "מדעתו" – כיון שהוא בעצמו פסק את הדין, ו"שלא מדעתו" – כיון שלא ידע שבכך פסק גם בנוגע לעצמו.
ועפ"ז מובן גם הסדר בדברי המשנה "דין וחשבון" – שתחילה הוא ה"דין" שפוסק על הזולת, ואח"כ הוא ה"חשבון" שפס"ד הנ"ל שייך גם אליו.
ואם הדברים אמורים במדה בלתי טובה – הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לשכר ומדה טובה12.
ד. ובנוגע לעניננו:
כיון שהנשיא, בעל ההילולא, סיפר בשם אדמו"ר האמצעי, שכיצד יודעים שכל ענינו של אברהם הו"ע האהבה, ועד שאפילו מדת היראה שהיא מדה הפכית מאהבה, היתה גם מתוך אהבה, הרי זה מתבטא בכך שרואים שגם "זרע אברהם" עומדים בתנועה של "אוהבי" –
הרי כן הוא גם בנוגע אליו – שכדי להביא לידי גילוי את פנימיות הענינים שאליהם התמסר בעל ההילולא בכל מציאותו, הרי זה תלוי במעמדם ומצבם של תלמידיו ותלמידי תלמידיו,
וכאשר רואים שהנהגת תלמידיו ותלמידי תלמידיו היא בקו של אהבה,
– אהבת ה', "ואהבת את ה' אלקיך"13; וכיון ש"אהבתי אתכם אמר ה'"14, הרי נמשך מזה הענין דאהבת ישראל; ובמילא רצונו ליתן להם טוב האמיתי, "טוב לשמים וטוב לבריות"15, שזוהי התורה, כמארז"ל16 "אין טוב אלא תורה, שנאמר17 כי לקח טוב נתתי לכם תורתי גו'", כך, שנמשך גם באהבת התורה –
הרי עי"ז בא לידי גילוי ענין האהבה שהי' אצלו בפנימיותו ועצמיותו – כל ג' האהבות שהם כולא חד18: אהבת ה', אהבת התורה ואהבת ישראל, שלכן נמשך הדבר גם אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
ועי"ז מתקשרים הם והמושפעים שלהם עם בעל ההילולא, וכמדובר פעם19 שכיון ש"זרעו בחיים", הרי "אף הוא בחיים"20,
וכל זה מקרב את כל הענינים הקשורים עם בעל ההילולא – שיומשכו ע"י צינור של אהבה ומתוך אהבה, ויומשכו בגלוי למטה מעשרה טפחים, בבני חיי ומזוני רויחי.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון החדש – "שאַמיל", ואח"כ צוה לנגן "ופרצת"].
* * *
ה. האמור לעיל קשור – בהשגחה פרטית – גם עם המאמר של ה"יאָרצייט", ד"ה באתי לגני:
במאמר הנ"ל21 מובא מאמר המדרש22 "כל השביעין חביבין", שנאמר על משה רבינו, להיותו שביעי לאברהם אבינו, שהוא הראשון.
וע"פ האמור לעיל שענינו ועבודתו של "אברהם אוהבי" מתבטא בכך שאין זה רק בנוגע לעצמו, אלא נמשך במילואו גם אצל "זרע אברהם", אפילו לאחרי כמה דורות – הרי זה מודגש גם אצל משה רבינו, השביעי לאברהם, כדברי הגמרא23 "משה רבינו אוהב ישראל הי'".
זאת ועוד:
בין אברהם למשה היו עוד חמשה דורות, וא"כ, היתה גם ההנהגה ד"פחד יצחק"24, וכל שאר המדריגות, כפי שנימנו בספרי קבלה וספרי חסידות, וכמובן גם מפשטות ההנהגה שהיתה בדורות הנ"ל.
אמנם, כל ענינים אלו באים מצד האהבה, ע"ד דברי הגמרא הנ"ל: "ירא אלקים האמור באברהם – מאהבה".
ו. ובהכרח לומר כן גם מצד ענין אחר:
איתא בקבלה בכ"מ שמדת החסד (וכן אהבה שהיא פנימיות החסד25) היא בבחינת "יומא דאזיל עם כולהו יומין"26.
וההסברה בזה – שמבלי הבט באיזה אופן תהי' ההנהגה מלמעלה, הרי עצם הענין שיש להמטה שייכות עם המעלה (באיזה אופן שתהי' השייכות ביניהם), הרי זה רק מצד האהבה.
ובמכל-שכן וקל-וחומר:
גם כאשר מדובר אודות בני-אדם שהם בשני קצוות, האחד הוא פחות ביותר, שאינו שייך לענין של חכמה ושכל, והשני הוא חכם גדול ביותר, שכל ענינו אינו אלא ענין החכמה והשכל – הרי ריחוק הערך ביניהם הוא עד כדי כך, שהאיש הפשוט שאינו שייך לחכמה ושכל, אין לו תפיסת מקום כלל אצל החכם, ונחשב כמו דבר דומם בתכלית.
וכל זה – למרות שמדובר אודות שני בני-אדם, ששניהם נבראים, ושניהם ממין המדבר, וישנם כו"כ נקודות שבהם משתווים שניהם, ואעפ"כ, כיון שאחד מהם נתעלה במדריגה והשני ירד במדריגה למטה מטה, אזי אין קשר ושייכות ביניהם.
ומזה מובן גודל ריחוק הערך שבין בורא לנברא – כמה פעמים ככה, ועד באין ערוך.
וכיון שכן, הרי הא גופא שיכול להיות ענין הבריאה, וכל הענינים שהבריאה מקבלת מהבורא – הרי זה רק מצד מדת החסד והאהבה שלמעלה, שטבע הטוב להטיב27; ומצד זה יכול להיות אח"כ אופן ההנהגה ד"כולהו יומין": לפעמים הנהגה מצד קו החסד, ולפעמים הנהגה מצד קו ההפכי, ולפעמים הנהגה מצד קו האמצעי, קו הרחמים; אבל המקור לכל זה, ד"אזיל עם כולהו יומין" – הו"ע האהבה.
ועד"ז בנוגע להנהגת האדם:
מצד הבריאה כשלעצמה – הרי "עיר פרא אדם יולד"28, ובמילא, אין תפיסת מקום לכל העולם שמחוץ הימנו; ישנו רק מה שהוא רוצה ומבין, וכן יקום, ואילו מציאות הזולת אינה תופסת מקום אצלו, לא בנוגע לקו החסד ולא בנוגע לקו ההפכי, ולכל היותר הרי הוא משתמש בה כפי שמשתמשים עם דומם, צומח או חי.
וא"כ, הא גופא שמתחיל להתבונן במציאותו של הזולת, ועד שמתעורר בתנועה מסויימת ביחס אל הזולת (מצד תכונת נפשו), והיינו, שמציאותו של הזולת מתחילה לתפוס מקום אצלו – הרי זה ענין של חסד ואהבה.
אמנם, כיון שישנו הענין דבחירה חפשית בין שני דרכים, כמ"ש29 "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" (גם ההיפך), אזי יכול להיות שמצד האהבה תהי' אצלו תנועה הפכית, והיינו, לא כמו אצל אברהם שגם היראה היתה מצד אהבה, אלא שנעשה אצלו ענין שמנגד ולוחם ומחריב את ענין האהבה.
ובכל אופן, כדי שתהי' איזו שייכות אל הזולת, הנה ההתחלה בזה היא מענין האהבה, שלכן הרי זה "יומא דאזיל עם כולהו יומין".
ז. ומזה מובן, שכאשר בוחרים בדרך הטוב והאמת והישר, שזוהי דרך התורה, שנקראת "תורת חיים" (חיים גם בעוה"ז הגשמי והחומרי) – הרי אע"פ שהתורה כלולה מכל הענינים, כמ"ש30 "חצבה עמודי' שבעה", שהם שבעת המדות שישנם אצל בני-אדם31, צריכים להיות כל הענינים מצד אהבה, והיינו, שאיך שיהי' אופן ההנהגה אל הזולת, הרי זה צריך להיות מצד אהבה אמיתית אל הזולת.
והיינו, כשם שבאברהם היתה גם היראה מצד אהבה (כנ"ל), כן הוא גם ב"זרע אברהם", שגם כאשר ההנהגה היא בפועל באופן אחר, ובפרט כאשר נמצאים בזמן הגלות שאז צריכה להיות לפעמים הנהגה שאינה בקו החסד בגלוי – הרי זה צריך לבוא אך ורק מצד האהבה, ולא מצד ענין הפכי מזה.
וזוהי ההוראה לכל אחד ואחד מבני אברהם,
– שבזה נכללים כל בנ"י, ואפילו גרי-צדק, שכן, אף שיש דעה שגר אינו יכול לומר "לאבותינו"32, מ"מ, נקרא גם הוא "בן אברהם", כיון שאברהם הי' "תחילה לגרים"33 (וזהו החידוש של אברהם לגבי יצחק ויעקב),
ולהעיר גם מהשייכות לעבודת בנ"י בזמן הגלות, כמארז"ל34 "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" –
שהנהגתם צריכה להיות בקו האהבה, שזהו הקו של אברהם אבינו, שפעל גם ב"זרע אברהם" הענין ד"אוהבי", ועד שאפילו בשעה שצריך לנצל את הקו ד"ירא אלקים אתה"4, הרי גם זה צריך לבוא מצד אהבה.
ח. ובנוגע לפועל:
כל זמן שהאדם אינו בטוח בעצמו בענין האהבה – אזי יזהר מתנועה הפכית, שהרי יכול להיות שיש לו בזה פני' שלא מצד האהבה.
וזהו גם מה שאומר רבינו הזקן בתניא פרק "לב" – "והן לא, לא הפסיד":
כאשר ההנהגה היא בתנועה שאינה מצד האהבה – הנה אם מצליח ומכוון, אזי מוטב, ואם לאו, אזי ישנו ענין של הפסד;
משא"כ כאשר ההנהגה היא בתנועה של אהבה, ללא חשבונות – הרי אם הצליח להחזירו למוטב, בודאי טוב, ואפילו אם מתעכב הדבר, "והן לא", הרי אפילו בשעת מעשה "לא הפסיד" (כמבואר בארוכה בתניא פרטי הדברים)35.
ובענין זה ביחוד השתדל ביותר בעל ההילולא36 – לנטוע את הענין דאהבת ישראל בלב כל אחד, ובאופן שגם כאשר צריכים לפעמים לנצל תנועה הפכית, ידעו, שגם תנועה זו צריכה לבוא מצד אהבה דוקא, ובמילא, כאשר באים הדברים לידי פועל, הנה בענין של אהבה וחסד ורחמים אין מה להיות זהיר ומחושב ("זיין אויסגערעכנט") אפילו עד הקצה התחתון, שהרי "הן לא, לא הפסיד"; משא"כ בנוגע לתנועה הפכית – צריך להיות זהיר ומחושב, עד שבא לידי הוכחה גמורה לעצמו שמוכרח לנצל תנועה זו לפי שעה, ובשעת מעשה זוכר בעצמו – ובאופן שניכר גם אצל הזולת – שתנועה זו גופא היא מצד אהבה37.
ט. והנה, כיון שמדתו של הקב"ה היא "מדה כנגד מדה"38, אלא כמה פעמים ככה,
– וכנזכר לעיל39 מאמר רבינו הזקן40 בשם המגיד על הפסוק41 "דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", "שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה" –
הנה כאשר הנהגת האדם עם סביבתו היא בתנועה של אהבה, ואפילו כשצריכים לנצל ענין של יראה, הרי זה גם מצד אהבה, שלכן הרי זה רק בלית-ברירה, כאשר אין כבר אפשרות אחרת – אזי פועל גם בה"דמות כמראה אדם עליו מלמעלה", שאופן ההנהגה מלמעלה שמתנהגים עמו ועם בני ביתו יהי' רק מצד האהבה, ולא תהי' כלל ההנהגה בקו ההפכי.
וכידוע שגם מלמעלה יכולים לפעול על בנ"י ע"י הנהגה מתוך חסד ואהבה יותר מאשר ע"י הנהגה בקו ההפכי,
ואילו הצורך להשתמש בהנהגה בקו ההפכי אינו אלא בשביל הענין ד"רחץ הוי' צואת בנות ציון"42 (כמבואר באגה"ק43),
ובזה גופא – יכולים לפעול שיחליפו זאת בענינים רוחניים44, ורק באופן ש"אחד מכם גולה לברבריא כו'"45, ועי"ז הרי הוא מוציא את כללות ישראל,
וכמו בהענין ש"הוא46 מחולל מפשעינו"... בנוגע לכל עניני היסורים כו' שהיו אצל בעל ההילולא, שעי"ז הוציא את כל השייכים והמקושרים אליו, ועי"ז גם את כללות בני ישראל47,
הרי כל ענינים אלו היו כבר "די והותר", ועכשיו צריך לבוא הזמן שתהי' הנהגה של אהבה, ואהבה גלוי', בטוב הנראה והנגלה.
ועי"ז ימשיכו בקרוב ממש את הגאולה, שאז תהי' ההנהגה באופן ד"כשאני נכתב אני נקרא"48, והיינו, ששם הוי', מדת הרחמים, יהי' לא רק "נכתב", אלא גם "נקרא", היינו, שגם הקריאה שענינה גילוי תהי' בשם הוי', שהו"ע גילוי הרחמים והחסד, בטוב הנראה והנגלה.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן (אבינו מלכנו), ואח"כ צוה לנגן ניגון אדמו"ר האמצעי].
* * *
י. והענין בזה:
דובר לעיל בהמאמר49 אודות המעלה שישנה בענין העשי' – עשי' לעילא50, שזוהי המעלה של מצוות מעשיות דוקא.
וזהו גם הטעם שכללות המצוות נכללים בהקו דגמילות חסדים, וכפי שמביא רבינו בתניא51 ש"בכל תלמוד ירושלמי היא (הצדקה) נקראת בשם מצוה סתם .. מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות כו'", היינו, הנקודה הפנימית דכללות ענין המצוות.
אמנם, לפעמים יכול להיות שכאשר נגשים ליהודי בשביל ענין של צדקה, אזי מתחיל לענות שעכשיו אוחז הוא באמצע התפלה, באמצע הלימוד, ואינו יכול להתעסק בעניני ממון – ליתן צדקה עבור ענין פלוני, מוסד פלוני או איש פלוני.
ובעומק יותר:
כאשר אומרים ליהודים – כפי שנהג הרבי בעל ההילולא, שהי' קורא לאברכים ואומר להם – עד עכשיו ישבתם על התורה ועל העבודה, בעיר שיש בה יהודים שומרי תורה ומצוות, ישיבות וכו', מבלי לידע מכל ענינים של נסיונות והעלמות והסתרים, אבל עכשיו, צריך כל אחד ליטול את תרמילו על שכמו ("נעמען דעם פּעקל אויף די פּלייצעס"), ולנסוע למקום שעדיין אין בו לא תורה ולא מצוות, ולהפיץ שם יהדות, ולהתחיל מענינים כאלו שהם לפי ערך ההבנה וההשגה באותו מקום: אל"ף בי"ת כפשוטו, אל"ף בי"ת של יהדות, אל"ף בי"ת של מעשה המצוות, כשרות, טהרת המשפחה, שמירת שבת וכו' (ומובן, שאי אפשר לדבר שם בענין של הבנה והשגה עמוקה בתורה, כיון שאנשי המקום לא שייכים עדיין לכך) – אזי טוען:
יש לו ברירה להיות שקוע ("אַיינגעטרונקען") בתפלה ולימוד במשך כל היום כולו – שאז, דבר בטוח הוא שכל מה שלומד הרי זה תורתו של הקב"ה, וכאשר מתפלל, כל אחד לפי מעמדו ומצבו, בין אם יש לו כוונה עמוקה בתפלה, או רק פירוש המילות כפשוטו, הרי בודאי נעשה אצלו איזה שינוי בשעת התפלה (שאינו באותו מעמד ומצב כמו בשעה שקורא עיתון או הולך ברחוב);
וא"כ, למה לו לחפש ענינים של אושר ("גליקן") – לנסוע למקום מנוכר, בשעה שאין יודעים אם הוא יצליח שם אם לאו, אם ישמעו אליו אם לאו, ויש שם כמה העלמות והסתרים ונסיונות כו'.
ואעפ"כ, תובעים ממנו שיפסיק בתפלתו לקונו, ויעסוק בעשי' גשמית – להתעסק עם יהודים ("דבר אל בני ישראל"), גם כאשר מדובר אודות יהודים כאלו שצריכים לפעול עליהם להיות "כופר בעבודה זרה" (שעל זה אמרו15 "כל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה"), כפי שהי' בשעת קרי"ס, כדאיתא במדרש52 (בביאור טעם הצורך בעבודתו של נחשון שקפץ לים53, כיון) שבב"ד של מעלה הי' קטרוג על בנ"י שהם בשוה רח"ל עם המצריים, "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", נוסף לכך שהיו עדיין קודם קבלת התורה.
וזוהי ההוראה שנכתבה בתושב"כ:
להוי ידוע, שהי' פעם יהודי בשם משה רבינו, שמצד עצמו לא הי' שייך לעולם כלל, להיותו "מורם מעם",
– וכמ"ש הרמב"ם54 בביאור ההפרש שבין נבואת משה לשאר כל הנביאים, ש"כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ("אבריהם מזדעזעין וכח הגוף כשל כו'"55), ומשה רבינו אינו כן .. הי' כח בדעתו .. להבין דברי הנבואה והוא עומד על עמדו שלם", היינו, שלא רק נשמתו, אלא גם הגוף הגשמי, רמ"ח אברים הגשמיים, קיבלו את הנבואה, וללא התפעלות, ע"ד נשמת שאר הנביאים –
ומשה רבינו הי' עומד ומתפלל להקב"ה, לא בשביל עצמו, בשביל איזו פני', אלא בשביל בנ"י,
ואעפ"כ אמר לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך":
ההוראה לא היתה שביחד עם התפלה צריך להיות גם "דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך", אלא "מה תצעק אלי",
וע"ד הפתגם שאמר פעם כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע56, שכאשר רוצים לפעול בכל העצם, אי אפשר שיהי' זה בדרך ממילא, אלא צריכים להתמסר לכך ("מ'דאַרף זיך אין דערויף אַריינלייגן"), וכיון שכן, הרי אם ימשיך לעסוק בתפלה, ובאותה שעה יעסוק גם ב"דבר אל בני ישראל" ו"הרם את מטך", אזי הפעולה ד"הרם את מטך" ו"דבר אל בני ישראל" לא תהי' בכל העצם.
ולכן, כאשר מגיע זמן שצריכים להציל יהודי – אזי גוברת חשיבות הצלתו של יהודי, אע"פ שלעת-עתה הוא עובד ע"ז, עד כדי כך, שבשביל הצלתו, לא זו בלבד שמותר להפסיק בתפלה, אלא עוד זאת, שישנו ציווי: "מה תצעק אלי"!
ועל יסוד הוראה זו ראינו אופן הנהגת הנשיאים, כנ"ל.
צדיקים דומים לבוראם"57:
(התוועדות ש"פ בשלח תשי"ט – תורת מנחם כרך כה עמ' 17 ואילך)
______________________________
*) התוועדות נערכה באולם "בילטמאָר".
1) שיחת ש"פ בא תש"ד ס"ה (סה"ש תש"ד ע' 55).
2) סוטה לא, א.
3) איוב א, ח. ב, ג.
4) בראשית כב, יב.
5) ישעי' מא, ח.
6) ראה גם תו"מ חכ"ד ע' 302. וש"נ.
7) דברים ו, ז ובספרי ופרש"י.
8) ראה סה"ש תרצ"ו ע' 78 ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ חכ"ג ע' 53.
9) ראה כתר שם טוב בהוספות סקי"ב ואילך. וש"נ. וראה גם תו"מ ח"ח ריש ע' 207.
10) רפ"ג.
11) שם מט"ז.
12) ראה יומא עו, א. וש"נ.
13) ואתחנן ו, ה.
14) מלאכי א, ב.
15) קידושין מ, א.
16) אבות פ"ו מ"ג.
17) משלי ד, ב.
18) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 2 ואילך.
19) ראה גם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט דאשתקד בתחלתה (תו"מ חכ"ב ע' 30 ואילך). וש"נ.
20) תענית ה, ב.
21) סה"מ תש"י ע' 111.
22) ויק"ר פכ"ט, יא.
23) מנחות סה, סע"א.
24) ויצא לא, מב.
25) ראה תניא אגה"ק סט"ו. לקו"ת ואתחנן יב, ג. ראה לב, ד. ובכ"מ.
26) ראה זח"ג קג, א-ב. קצא, ב. הנסמן בלקו"ש ח"ה ע' 174 בשוה"ג.
27) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).
28) איוב יא, יב.
29) נצבים ל, טו.
30) משלי ט, א.
31) ראה או"ת להה"מ סת"ד (ק, ב). אוה"ת לך לך (כרך ד) תרפג, א. חנוכה (כרך ה) תתקלא, א. בהעלותך ע' שכב. סה"מ תרל"ג ח"ב ע' שלז. תרל"ד ע' רלז. תרע"ח ע' שמג.
32) ביכורים פ"א מ"ד.
33) חגיגה ג, א. וראה תשובת הרמב"ם – נדפסה ברמב"ם הוצאת שולזינגער (נ.י. תש"ז) בהוספות לח"א סי"ט. תשובות הרמב"ם (ירושלים תש"כ) כרך ב סרצ"ג.
34) פסחים פז, ב.
35) ראה גם "מ"מ, הגהות והערות קצרות" לתניא שם (ע' קצט) ב"לקוטי פירושים". וש"נ.
36) ראה גם שיחת יו"ד שבט תשי"ד סכ"ג ואילך (תו"מ חי"א ע' 36 ואילך).
37) ראה גם שיחת יו"ד שבט תשט"ז בתחלתה (תו"מ חט"ז ע' 40 ואילך).
38) סנהדרין צ, סע"א. וראה סוטה ח, ב ואילך.
39) שיחת ש"פ שמות, מבה"ח שבט ס"ט (תו"מ חכ"ד ע' 326).
40) אג"ק הצ"צ ח"א ס"ע שכה. וש"נ.
41) יחזקאל א, כו.
42) ישעי' ד, ד.
43) סכ"ב.
44) ראה זח"ג קנג, א. הובא ונת' בתו"א ר"פ שמות. אוה"ת שם ע' ח ואילך. (כרך ז) ע' ב'תעז. ואילך. ובכ"מ.
45) שהש"ר פ"ב, ח.
46) ישעי' נג, ה. וראה סד"ה באתי לגני דיו"ד שבט תשי"א (תו"מ ח"ב ע' 202. סה"מ שבט ע' רעא).
47) ראה גם תו"מ חי"ד ע' 182.
48) פסחים נ, א. וש"נ.
49) פ"ד (לעיל ע' 8).
50) זהר ח"ג קח, ריש ע"ב. ח"א קטו, א (הובא בלקו"ת פינחס עח, ב).
51) פל"ז (מח, ב).
52) ראה מכילתא בשלח יד, כח. שמו"ר פמ"ג, ח. יל"ר בשלח שם.
53) סוטה לז, א. מכילתא שם, כב. במדב"ר פי"ג, ז.
54) הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו.
55) שם ה"ב.
56) ראה סה"ש קיץ ה'ש"ת ע' 57. תש"ב ע' 119. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
