נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1190 - כל המדורים ברצף
	בל"ג בעומר מקבלים נתינת-כוח ללימוד התורה כדבעי
	"שכינה עמהם" – בגלות ובגאולה
	ההיתר ההלכתי ללמוד רפואה
	פרשת אמור
	כדאי הוא רשב"י לסמוך עליו
	"כתר שם טוב עולה על גביהן"
	הלכות ומנהגי חב"ד

בעמדנו בחודש אייר –'אני ה' רופאך': האם לימוד חכמת הרפואה הוא צורך ציבור? פרנסה? או אולי מצווה? * מעלתו של הרמב"ם בהיותו רופא, ועדויות על עיסוקו של הרמב"ן בתחום * שימוש בחכמת אומות העולם לעבודת ה' ולתורתו * לכל אחד תפקיד אישי מיוחד לו * ועל גדר הלכתי שנלמד מגוי

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

כותב כ"ק אדמו"ר הזקן בספר התניא ספ"ח: "העוסק בחכמות אומות העולם – בכלל דברים בטלים יחשב לענין עון ביטול תורה... ועוד זאת... הוא מלביש ומטמא בחינת חכמה-בינה-דעת שבנפשו האלהית בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו... אלא אם כן עושה אותן קרדום לחתוך בהן, דהיינו כדי להתפרנס מהן בריוח לעבוד ה', או שיודע להשתמש בהן לעבודת ה' או לתורתו, וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל וסיעתן שעסקו בהן".

הרבי נדרש פעמים רבות לסוגיא זו באגרותיו ובשיחותיו – ונלקטו להן ב"מראה מקומות הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" פרק ח.

וראה אריכות גדולה בביאור איסור הלימוד בחכמות האומות ואופני ההיתר בספר 'אוצר חידושים בש"ס' סנהדרין (וולפא) עמ' רסג-רפח [והדברים נדפסו גם ב'תחומין' (תשנ"ט) כרך יט עמ' 419-438].

ויש להצביע על כמה נקודות שנזכרו שם: א) בעמ' ערה: בענין זה של צורך הציבור, נכלל גם מה שציוותה התורה לרופא "ורפא ירפא"... והרי המצוה שעל הרופא לרפאות, מכריחה אותו ללמוד ולהתעסק בחכמת הרפואה, ובמילא נעשה גם הלימוד שלו למצוה.

ב) ושם בהערה 12: שבדברי הרבי לא ברור, אם ענין לימוד חכמת הרפואה נכלל בדרגה הראשונה (כהכנה לדבר היתר דפרנסה), או בדרגה השניה (כהכנה למצוה), או בדרגה הרביעית (כמצוה ממש).

ג) בעמ' רפב: הרמב"ן היה בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך בהן... הרמב"ן היה רופא בפועל, ראה בית יוסף סימן קנד.

ד) עמ' רפג: שליחידי סגולה מסוגם של הרמב"ם והרמב"ן... מותר ללמוד את חכמות אומות העולם לא בשביל קרדום לפרנסה, וגם קודם שחסרון ידיעתו בהם מנעו מהבנת התורה וגם לא בחכמות כאלו שמצוה ללמדם כו' אלא כאשר הוא יודע להשתמש בהם אחר כך לעבודת ה' או לתורתו.

עמ' רפה: וכמה מחכמות הטבע מסייעות להבנת עניינים בתורה כנ"ל.

ובלשון הרבי עצמו (י"ט סיון תש"ט – נעתק גם ב'לקוטי שיחות' כרך יב עמ' 198-199) "ותוקף הקושיא היא מלימוד [הרמב"ם] חכמות האחרות וכמו רפואה מספרי גאלינוס... וכן הרמב"ן הי' בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך... שמותר ללמוד חכמות אומות-העולם גם קודם שמנעו חסרון ידיעתו בהם מהבנת התורה, אם רק יודע להשתמש בהן אח"כ לעבודת ה' או לתורתו".

מעלת הרמב"ם בהיותו רופא

א] בקשר להרמב"ם – הנה מצינו להפוסקים המבליטים את העובדה שהתחשבותם בדעתו ההלכתית היא בשל היותו רופא.

ולדוגמא:

1. ברכי יוסף אבן העזר סימן ה אות ה: וכיון דתוספות מסכימים עם הרמב"ם הכי נקטינן כי הוא היה הבקי שברופאים כמ"ש עליו הנימוקי יוסף עצמו בזה הדין.

2. מחזיק ברכה יורה דעה סימן נא אות טז: ואפ"ל דסבר הרמב"ם מכח חכמת הרפואה והטבע... דהרמב"ם בקי מאד ברפואה ובטבע.

3. כסא רחמים לאבות דרבי נתן פל"א בפירוש ככר לאדן שם: מים חיים באדם זה מ"ר של אדם. וכבר נודע כמה רפואות יש בהם והרמב"ם ז"ל בחכמתו היה מכיר בהם כל חלקי החולי לסוגיהם ולמיניהם אי אשתנ"י לגריעותא או אשתנ"י למעליותא.

ב] "הרמב"ן היה בקי בכמה חכמות" – כך מפורש ב'שם הגדולים' לחיד"א (בערכו אות מ סקס"ב):

הרמב"ן מלבד גדולת חכמתו בתלמוד ועל דרך האמת עוד היה חכם בחכמת המחקר ורופא מובהק ופילוסוף...

[ויש בטעם לצטט את דברי הרמב"ן עצמו בהקדמת פירושו עה"ת "וכמו שיפעל הרופא הבקי בסמים מיוחדים בעת מה הצריך אליהם, להיותו יודע איכות הסמים וסגולתם כן חדרי התורה" – הרמב"ן איפוא למד והשווה בין חכמת הרפואה לתורה].

ג] בפירושו של הרמב"ן לתורה מצינו מספר פעמים שהוא מזכיר – ויתר על כן מסתמך על רופאים וספרי רפואות.

דוגמאות אחדות:

א. (ויגש מה, כד): "ויפג לבו" ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב, והיה כמת. וזה הענין ידוע: בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות, כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף, ויאפס הלב בהתקררו.

ב. (תזריע יב, ב): "כי תזריע" איש כו' בו לובן שממנו גידים ועצמות.. וגם דעת הרופאים ביצירה כך היא...

ג. (שם יג, ג): "עמוק מעור בשרו"... ויאמרו הרופאים בספריהם: הבהרות נראה מהן מהצרעת... נגע גדול שלא יתרפא.

ד. (שם שם, כט): "בראש או בזקן" כעין המורפיא"ה השחורה שהזכירו הרופאים... והוא הנגע שקורין לעוזות שלנו טיני"א, ובערבי[ת] אלסעפ"ה... וזה דעת חכמי הצרפתים... החליים הנקראים מחלת שועל ושבילי הנחש...

ה. (חוקת כא, ט): "ויעש משה נחש הנחושת" וידוע מדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם, או בראות דמותם.. נשוכי הכלב השוטה.. אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב.. וימותו כמו שכתוב בספרי הרפואות כו' וזה אמת היא בפלאי כחות הנפש כו' כי צווה ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו [=של הנחש] ושמו וכשיהי' האדם מביט בכוונה אל נחש הנחושת, שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי, להודיעם, כי השם ממית ומחיה.

ו. (ויצא ל, יד): "דודאים: והן על צורת בני אדם, כי יש להן דמות ראש וידים כו' והשרש הוא שאומרים עליו האנשים שיועיל להריון.. אבל לא ראיתי כן באחד מספרי הרפואות המדברים בהם...".

עוד מצינו להרמב"ן שמצטט את חכמי הטבע ולשונות העמים וכו' ולדוגמאות: 1. מקץ מא, מה: "צפנת פענח: ואל תשתומם בעבור שקראוהו סופרי המצרים מוניוס". 2. ויגש מג, כ: "בי אדוני – כגון מלת אבוי בלשון-קודש, והיא ידועה בלשון ערב כו' ובלשון יוון – ביא [בית רפויה בשוו"א] יאמרו אותה על הדוחק והצער". 3. תשא ל, כג "מר דרור: עברית וארמית וערבית שוות בו ובלשון אגדה פרסית או יוונית, נקרא "אנמרנויין", קרוב לזה. וגם בלשון רומיים נקרא מיר"א". 4. שם: "וקנה בושם: והוא העץ הטוב הנקרא בלשון רומי ליניו אלוא"י, כי אקס"י עץ בארמית – לילואין כשמו ובלשון יוון נקרא כן ממש אקסי לואין וכן שמו בערבית אל עוף טייב". 5. נטף שם, שם לד: "הוא צרי... הארס בלשון יוון – טריאק"...

עדויות על התעסקותו של הרמב"ן ברפואה סופקו לנו ע"י תלמידו הרשב"א שהעיד (שו"ת ח"א סימן קכ): "ואני ראיתי את הרב רבנו משה בן נחמן ז"ל, שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרי' בשכר לרפאותה כדי שתתעבר".

ובמקום נוסף (סימן קסח): "ושמעתי כי גם מורי הרב רבי משה ב"ר נחמן ז"ל היה עושה אותם צורת אריה לאותו חולי, כמו שאמרת, ולא חשש לכלום". ואם המדובר באותה תשובה בשמועה בלבד – הרי בסימן תתכה מפורש שהוא שמע זאת מהרמב"ן עצמו ("ושמעתי ממורי הרמב"ן ז"ל... ואינו חושש לכלום").

ובאותו ענין ממש בתשובה סימן תיג: פעם אחת שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם [=מונטפלייר] על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה והתרתי... ואמרתי שגם מורנו הרב הגדול רבינו משה בן נחמן ז"ל היה מתיר ועושה, ואין לנו גדול ממנו בחכמה ובמנין וביראת חטא".

ובהמשך: "שכל מה שנתאמת נסיונו.. מותר לעשות משום רפואה (עיין שם עוד דברים נפלאים)".

מכל האמור למדנו איך עשו הרמב"ם כמו הרמב"ן שימוש בחכמות האומות לעבודת ה' ולתורתו.

יהודי עשה תפקידך ואל תבט לצדדין

לא פעם הדגיש הרבי שעל כל אחד מוטלת המשימה לבצע את תפקידו שלו ולא של זולתו. בהתוועדות י"ג תמוז תשט"ו סיפר הרבי על נשמות התועות שהחליפו תפקידיהם (ראה 'תורת-מנחם' כרך יד עמודים 199-197).

ובמספר הזדמנויות אף הזכיר את הדיוק כי עבודה זרה בדקות ענינה "עבודה שהיא זרה לך" (ראה תורת מנחם כרך לו עמ' 228 הע' 167).

לכאורה, העירני חכם א' – ניתן למצוא לכך אסמכתא בדברי הרמב"ם הלכות כלי המקדש פרק שלישי הלכה יו"ד: "וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים, כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים.. וכן הלוים עצמן מוזהרין שלא יעשה אחד מלאכת חברו: לא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר" וכו'.

– וראה בפרק שביעי הפותח ב"חמשה עשר ממונים היו במקדש" ושם בהלכה ג: "זה שעל נעילת שערים – על פיו נועלים ועל פיו פותחין. ואין התוקעין כו' אלא ברשותו" ועד"ז (שם בהלכות ד. ה. ז. ח. ט. יו"ד. יג. יד-טז. כ) מודגש שכל אחד הממונים הוא (ואנשיו?) [והם] בלבד יעשו תפקידם.

למה לא תיקנו מגבית להעניים לצורך ר"ה וסוכות?

בשיחת יום ב' דראש השנה תשל"ח – אז תיקן הרבי מגבית לצרכי חגי תשרי (ושאר החגים) – ('לקוטי שיחות' כרך יד בהוספות) ביאר הרבי כי מלכתחילה לא רצו לתקן "מגבית לעניים" ובכך לפתוח פתח בהכרזה ח"ו על עניות בתחילת השנה – ראש השנה וחג-הסוכות – שכן מבקשים שהכל יהיה בסימנא טבא, ולא כמו שנהוג מקדמת דנא לערוך "קימחא דפיסחא" קודם חג-הפסח – ראה בהרחבה ברשימותינו "גאון בחסד" בשלהי שנת תשע"ו.

וראיה קצת לדבר ממ"ש בספר החינוך מצוה טו:

"ודלת הארץ בעת יכינו סעודה גדולה ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם לפי שהוא חידוש אצלם" מה שאין כן "מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם" ולכן (את קרבן הפסח) "לא נוציאהו לחוץ".

כלומר:

לראש השנה וחג הסוכות איננו רוצים להכריז כי בני ישראל הם במצב של "ודלת הארץ" , אלא להיפך אנו במצב של "מלכי ארץ" – אם כי כמובן יש הבדל בהסבר הדברים:

לפי דברי החינוך הסימן להעניות הוא כאשר העני שולח לאחרים, בעוד לדברי הרבי המקבל הוא העני, וק"ל. (ועוד שלמעשה הנה בזמן הגלות הונהגה "קימחא דפסחא" וכו', ואכ"מ).

ועוד באותו נושא:

בהזדמנות נוספת ענה הרבי לשאלת היחיד (בדרך צחות) כי בפסח נאמר "שבעת ימים תאכל מצות" משא"כ בחג-הסוכות כו' (ראה 'ימי מלך' כרך ב' עמ' 904).

דברים אלו מתאימים לנימוקו השני של בעל הרוקח בטעם שמכריזים כל דכפין וכל דצריך בליל הסדר: כי אנו חייבין יותר להספיק את העניים... וקל-וחומר בפסח דכתיב ביה 'בערב תאכלו מצות', הכתוב קבעו חובה, ומטעם זה תיקנו ישראל בכל הפסחים לתת חטים לעניים כו'.

[אמנם בשאלת הרבי בלקו"ש חי"ד קובע שחגי תשרי יקרים יותר מפסח (!), ואילו הרוקח כתב שכן מצינו בשאר ימים טובים בספר עזרא (נחמיה ח, י) שאומר לישראל אכלו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו וכמו-כן אומר זה לזה 'כל דכפין ייתי ויכול' גם כי אנו חייבין יותר להספיק את העניים בשלשה רגלים מבשאר ימות השנה וכו' – כלומר, לדברי הרוקח שווים זה לזה].

בשמים ממעל ועל הארץ מתחת

ב'היום יום' כ"ד חשון: "בענינים הרוחניים צריכים להסתכל במי שהוא למעלה ממנו.. בענינים גשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטה ממנו" ויש לציין כי מעין זה הוא מאמר החכם שהובא ב'חיבור התשובה' להמאירי מאמר א' פ"ז: "בחכמה הבט למעלה ממך ובעושר הבט למטה ממך".

גדר הלכתי שנלמד מגוי

הרבי קרא ללמוד מכל אדם כולל מגויים, וכבר הארכנו בזה באחדות מרשימותינו במדור זה – בעבר .

והצבענו בין השאר על המושגים "מאכל בן דרוסאי"; "עטיפת הישמעאלים" שחז"ל למדו מגויים וכדומה.

 ויש להוסיף כי תורתינו תורת-אמת למדה ממעשהו (הבלתי-רצוי) של הגוי לוט הלכה למעשה, וזהו "שכרות של לוט":

1] ראה שו"ע אדמו"ר הזקן הלכות נשיאת-כפיים קכח, נא: "הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות".

2] בשו"ע הלכות שחיטה סימן א סעיף ח: "שכור שהגיע לשכרותו של לוט" – ומוסיף אדמו"ר הזקן בסעיף קטן מז: דהיינו שעושה ואינו יודע מה עושה (רמב"ם הלכות מכירה פרק כט הלכה יח. שו"ע חושן-משפט סימן רלה סעיף כב) – דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט לכתחילה.

חז"ל, למדו, איפוא, הלכה למעשה מהנהגתו של לוט הגוי.