בצורת קשה הִכתה את מרוקו בשנת תרצ"ו. זו הייתה השנה השחונה השנייה ברציפות. היעדר הגשם פגע קשה בחקלאות ובמקור התזונה של התושבים. מחירי המזון האמירו בתלילות, ורעב כבד השתרר ברחבי המדינה.
מראות קשים נראו ברחובות. מזי רעב היו מוטלים בכל פינה, מתייסרים בייסוריהם. המחסור במים גם הוביל להידרדרות בהיגיינה ולהתפשטות מחלות ומגֵפות. נראה היה שקטסטרופה ענקית מאיימת על המדינה.
המצוקה גם הובילה לעלייה במעשי שחיתות וגנֵבה. העזתם של הגנבים גברה, ולעתים שדדו מזון לאור יום. היהודים נהפכו לקרבנות כפולים של שנת הבצורת, כי הפכו ליעד לגזל מזון, בלי פחד ומורא.
כך קרה למשפחה אחת בת שש נפשות, שהצליחה להשיג בדי עמל קילוגרם אחד של קמח, הישג נדיר באותם ימים. ואולם הקמח שנשלח למאפייה לא חזר ממנה; גזלנים התנפלו על בני המשפחה בדרכם למאפייה וחמסו את המצרך הנדיר.
תושבי הכפרים הביטו בייאוש באדמותיהם היבשות. רבים מהם ניסו להשקיט את הרעב באכילת שורשי שיחי בר מסוימים. הם ייבשו את השורשים וטחנו אותם לקמח. אך החלשים שבהם מתו מן המזון הזה.
באותן שנתיים איומות ניהלה הקהילה היהודית מאבק איתנים כדי להציל נפשות. לעניים חולקו מנות קצובות של אורז, ואפילו מוסלמים באו להתחנן על נפשם ולזכות במעט אוכל.
הכול נשאו עיניים לשמים בחרדה ובתפילה לגשמים. באותה עת הייתה מרוקו מדינת חסות של צרפת. המקורבים לשלטון נהנו משפע רב, ואילו המוני תושבי מרוקו נידונו למוות אכזרי. הן המוסלמים הן היהודים קיימו תפילות המוניות כדי לבטל את מכת הבצורת הקשה.
גדולי רבני מרוקו הכריזו על ימי תפילה משותפים לכל תושבי המדינה, ובהם נקראו הכול לעזוב את עיסוקיהם ולהתכנס בבתי הכנסת בתפילות לגשם. גם המוסלמים פנו אל מנהיגי הציבור היהודי בבקשה לקיים תפילות, מתוך הכרה בכוחם של היהודים לעורר את רחמי הבורא ולהביא ישועה.
בעיר מרקש ניכרה תכונה רבה לרגל יום תפילה מרכזי שנקבע בשל עצירת הגשמים. הוכרזה תענית, ובשעת בוקר נהר הציבור בהמוניו לרחבת התפילות שבבית העלמין. שם, תחת השמש הלוהטת, עמדו יהודי העיר, ובראשם נכבדי העדה, ונשאו תפילה בלב נשבר, לפי נוסח מיוחד שחיברו הרבנים.
הדיין רבי מרדכי קורקוס נשא דברי התעוררות מרגשים. למשמע נאומו לא נותרה בקהל עין יבשה. הוא פרט על הנימים העדינים שבלבבות, ורוח גדולה של תשובה אפפה את יהודי העיר. מכל עבר נשמע קול בכי חרישי. אחר-כך קראו פעמיים את כל ספר התהילים.
ברגע השיא של התפילה קראו את פרק סה שבתהילים שוב ושוב, במין מעגליות שהזכירה את תפילת חוני המעגל. כמאה פעמים קראו את הפרק העוסק בברכת הארץ: "פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ... תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ, בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ".
בין המתפללים היה חביב איבגי, אז ילד בן שמונה בלבד, שהאירוע נחקק בזיכרונו לנצח. מה שהתרחש בדקות הקרובות היה לא-ייאמן. השינוי התחולל בשעת תפילת מנחה. תחילה נדמה היה שהשמש הקופחת רק החלישה מעט את עוצמתה. משב רוח קליל חלף על פניהם היגעות של המתפללים, שעמדו על רגליהם במשך כל היום בחום הכבד. אך מרגע לרגע הסתמנה תפנית חדה במזג האוויר. פתאום נקוו טיפות על פני המתפללים, ולא אגלי זיעה היו אלה.
כאשר שליח הציבור, שהיה מן המקובלים הנחבאים אל הכלים, פצח בשירת 'אדון עולם', נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה. איש לא נחפז לביתו מפני הגשם; להפך, שמחה גדולה הציפה את הלבבות. במשך יממה רצופה לא פסקו הגשמים מלהרוות את אדמתה היבשה של מרוקו. מאותו יום נשברה הבצורת, וסימני חיים שבו ונראו על הארץ.
שנים רבות חלפו. חביב גדל ועלה לארץ, אך תמיד נצר בלבו את מראות התפילה הבוקעת רקיעים ומורידה גשמים. בלבו בערה סקרנות: מי היה שליח הציבור המסתורי באותה תפילת מנחה?
שנה אחת ביקר במרקש, וסייר בבית העלמין שבו טמונים גדולי העדה המרוקנית. בעודו עובר בין המצבות ומצלם אותן פנתה אליו אישה מבוגרת, יהודייה מקומית, והתעניינה לפשר מעשיו. כאשר התברר לה כי הוא יליד מרקש, שאלה פתאום: "אתה זוכר את הבצורת של שנת תרצ"ו?".
"את מתכוונת לתענית הציבור ולתפילת ההמונים? בוודאי!", השיב.
"ואתה זוכר את הרב שהתפלל מנחה באותו מעמד?", הוסיפה הקשישה לשאול.
לבו של חביב החל להלום בחוזקה. "זה היה סבי, רבי סעיד גנון", אמרה האישה והוסיפה: "אחרי התפילה אמר בחשש כי נראה לו שבאותה שנה יעזוב את העולם, וכך היה!".
כשסיימה את סיפורה, צעדו השניים, מלוּוים בבני משפחתה של האישה, לעבר קברו של הצדיק הנסתר שיצא סוף-סוף מאלמוניותו.
(על-פי ספרו של חביב איבגי, 'אבני זיכרון לקהילת מראקש') | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
