ר' משה, בנו של הצדיק רבי פינחס מקוריץ, התגורר בעיר סאלוויטה. הוא היה בעליו של בית-דפוס גדול ומצליח. גדולי תורה רבים בחרו להדפיס את ספריהם אצלו, וביניהם גם רבי שניאור-זלמן מלאדי, שביקש לגמול בכך טובה לאביו, רבי פינחס, על התורה שלמד מפיו. ברבות הזמן התעשר ר' משה ונודע כגביר גדול וכבעל-צדקה.

סיפורנו עוסק באירועים שקדמו להקמת בית-הדפוס. באותם ימים נדרש כל הרוצה להקים בית-דפוס לקבל רישיון מיוחד מהשלטון. משרדי הממשלה שכנו בפטרבורג הבירה, ותהליך קבלת הרישיון היה ארוך ומייגע. הבקשה לרישיון עברה דרך פקידים רבים, ולבסוף הגיעה לשולחנו של השר לענייני דפוס וצנזורה. לאחר שעברה את כל המסלול ואף זכתה לאישור השר, עשתה הבקשה את כל הדרך חזרה - דרך שרשרת הפקידים - עד שהגיעה לידי מגישה.

בבקשו להקים בית-דפוס שם אפוא ר' משה את פניו לפטרבורג. בדרכו לשם החליט לנטות ממסלולו ולסור אל רבי שניאור-זלמן (שבאותם ימים היה 'מגיד' בליאוזנה) – לזכות בברכתו.

לאחר ששמע את דברי ר' משה נענה רבי שניאור-זלמן ואמר: "אם לעצתי תשמע, שנה את יעד נסיעתך מפטרבורג למוגילוב".

"למוגילוב?!", התפלא ר' משה.

"כן", נענה הרבי ומיד הוסיף: "סע למוגילוב, מצא שם את ר' ישראל המלמד ובקש ממנו כי ייסע עמך לווילנה".

"לווילנה?!", השתומם ר' משה שנית.

"עשה כן וה' יצליחך", הפטיר הרבי, בלי תוספת הסברים.

ר' משה, שהיה בדרכו לפטרבורג, בא במבוכה. מצד אחד התקשה למצוא את חוט ההיגיון בעצת הרבי. מצד שני החשיב מאוד את רבי שניאור-זלמן והאמין בכוחו ובקדושתו, ולכן בא להתברך מפיו. לבסוף ניצחה אמונת-החכמים שבליבו את ההיגיון שבמוחו. קם ונסע למוגילוב.

כל הדרך למוגילוב הוסיף ר' משה להוגיע את מוחו ולהבין כיצד  המפגש עם המלמד ממוגילוב יסייע לו לקבלת רישיון להקמת בית-דפוס. בהגיעו למוגילוב פנה לבית-המדרש הגדול והתעניין היכן גר "ר' ישראל המלמד". נדרש לאנשים זמן-מה עד שנזכרו כי אמנם יש בעירם מלמד תינוקות, יהודי כבן שישים, ישראל שמו.

כעבור שעה איתר ר' משה את המלמד. סיפר לו דברים כהווייתם וציפה להסבר כלשהו. המלמד, שלא נמנה עם עדת החסידים, הביט בו כמשועשע. "מניין בכלל הרבי שלך מכיר אותי?", שאל, "ואולי התכוון בכלל למישהו אחר?". ר' משה התקשה להסתיר את מבוכתו. הוא נאלץ לגייס את כל כוחות האמונה שבליבו כדי לשכנע את המלמד הספקן להתלוות אליו לווילנה.

"מה בדיוק אתה מתכוון שנעשה שם בווילנה?", תהה המלמד באירוניה.

"למעשה...", גמגם ר' משה, "בעצמי איני יודע... אך זה מה שהורה הרבי ".

רק לאחר שהעניק למלמד כמה מטבעות, 'שכר בטלה', ניאות להצטרף אליו. בהגיעם לווילנה פנה ר' משה לבית הגביר המפורסם, ר' מאיר רפאל'ס. הוא סיפר לגביר את השתלשלות הדברים וקיווה כי יהיה בידו לשפוך אור על עצת הרבי; אך גם בעיני הגביר היו דברי הרבי כחידה. ר' משה החליט להישאר בווילנה עד שמשמים יאירו את דרכו.

הגיעה שבת. בצהרי היום יצאו השלושה - הגביר, המלמד ור' משה - לטייל מעט בחוצות וילנה. בעודם פוסעים ליד אחד הגנים הגדולים בעיר ניגש אליהם איש לבוש הדר, ופתאום קרא בהתרגשות: "ר' ישראל! ר' ישראל!"... המלמד הביט בו בפליאה, מאמץ את מוחו בניסיון לזהותו.

"התכירני?", הוסיף האיש ושאל.

המלמד לא הכירו והאיש אמר: "אני הוא בערל, תלמידך לפני עשרים שנה, אולי מעט יותר". רק לאחר שהוסיף עוד כמה פרטים מזהים נזכר המלמד בתלמידו לשעבר. הוא סקר אותו מכף רגל ועד ראש בהבעה של אכזבה עמוקה. האיש לא נראה כפי שר' ישראל ציפה לראות את תלמידיו. למעשה, חזותו הייתה נכרית לגמרי.

"עד היום אני זוכר אותך לטובה", אמר לפתע האיש, מנסה להטות את השיחה לאפיק חיובי. "אני שמח מאוד", הפטיר המלמד בחמיצות, "במה זכיתי?". הלה העלה זיכרון ישן, על מעשה-משובה חמור שעשה בילדותו ושבגללו עמד ללקות כמה מלקות. "לא אשכח את הרגעים הללו. חבריי עומדים סביב ואני פוחד ומבוייש. באותן שניות התפללתי שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותי. בדיוק אז הופעת אתה, מנעת את ההלקאה והצלת את עורי וכבודי. אינך יכול לשער כמה הייתי אז אסיר-תודה לך. למעשה, עד היום אני חש כי לא פרעתי את חובי לך".

"מה אירע בהמשך חייך?", התעניין המלמד.

האיש סיפר: "אחר-כך החלטתי כי אין מקומי בישיבה. נכנסתי לאוניברסיטה, משם המשכתי הלאה, והנה אני היום היכן שאני". המילים האחרונות נאמרו בתערובת של אי-נוחות קלה עם נימה של גאווה.

"מה הפירוש 'היכן שאני'?", תהה המלמד.

"היום אני", השתעל האיש קלות, "היום אני השר הממונה על הדפוס והצנזורה. לפני שבוע עזבתי את משרדי בפטרבורג ובאתי לנפוש כאן מעט".

למחרת זכה ר' משה ברישיון המיוחל להקמת בית-הדפוס. בדרכו לליאוזנה, להודות לרבי על עצתו המופלאה, שרוח-הקודש ריחפה עליה, הצטרף לר' משה חסיד נוסף - ר' ישראל, המלמד ממוגילוב.