העיקול היה חד. גלגלי הרכבת הנוסעת במלוא המהירות חרקו, והקרון נטה הצִדה מעט. חפצים החלו ליפול. צבי-אלימלך שונפלד, המכונה הירשל, הרים את מבטו לעבר המזוודה שלו בדיוק ברגע שזו החלה לנוע ממקומה. הוא זינק לעברה, אך זה היה מאוחר מדיי. המזוודה התעופפה היישר לעבר החלון הפתוח ונפלה החוצה.
"התפילין!", נמלטה זעקה מפיו. "התפילין שלי במזוודה!".
אלה היו הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה. הירשל התנער מן הגיהינום שעבר בשנות המלחמה והחל לפעול למען יתומי המלחמה ששרדו. הוא וחבריו אספו ילדים יהודים שנותרו בחיים והביאו אותם לבוקרסט, בירת רומניה. עתה ליווה קבוצת ילדים יהודים מדרבצן שבהונגריה לגרוסוורדיין שברומניה.
מה עושים עכשיו? התפילין! הוא שמר עליהן מכל משמר, במאמצים על-אנושיים, גם בשעות הקשות ביותר. עתה פתאום נלקחו ממנו בדרך מטופשת כל-כך.
הוא זכר היטב את הרגע שבו נכרתה ברית בינו ובין התפילין שלו. זה היה כאשר גויס למחנה כפייה. הוא וכמה מחבריו החליטו שלא להכניס לפיהם מאכלי טרֵפה. בקושי רב הצליחו לשרוד, על-ידי שהחליפו את מנות המרק הדלוח במעט לחם. או-אז גמלה בלבו ההחלטה שלא לעזוב את התפילין ולו לרגע אחד. לעיתים, כששמע על ביקורת מתקרבת, הטמין אותן בשלג. כל פרידה כזו מילאה אותו חרדה ששוב לא ימצאן. אך בדרך נס התפילין תמיד המתינו לו. רבים זכו להניח אותן בהיחבא, במסירות נפש ממש.
עם התמורות במצב הלחימה נשלחו הירשל וחבריו לחזית. שם אולצו לכרות שוחות, לפרק מוקשים ולהציב מכשולים נגד טנקים. הם היו בין הפטיש ובין הסדן. מולם הרוסים היורים לעברם, ומאחוריהם קלגסי השטן הנאצי, המשגיחים עליהם בשבע עיניים לבל יברחו. גם אז לא נפרדו הירשל והתפילין. הוא החזיק אותן על גופו, בכיס אחד תפילין של יד ובכיס השני תפילין של ראש.
בחורף תש"ד (1944) הגבירו הגרמנים את קצב משלוחי המוות של היהודים האומללים. הירשל וחבריו, שהיו עתה בהרי הקרפטים, החליטו להימלט. יום אחד ניצלו רגע של היסח הדעת וברחו ליערות. שם חפרו מחפורות מוסוות והסתתרו. בלילות היו מסתננים אל הכפרים הסמוכים, מתחננים לעזרת האיכרים ומבקשים מעט לחם או תפוחי אדמה כדי להחיות את נפשם. הללו ריחמו על האסירים הנמלטים, נמנעו מלהסגירם לידי מבקשי נפשם והעניקו להם מזון.
הימים חלפו בדריכות גדולה. הגרמנים סיירו ללא הרף ביערות במאמץ ללכוד את היהודים הנמלטים. בוקר אחד, כשסיים הירשל את תפילתו והעביר את התפילין לידי אחד מחבריו, נשמעה נביחה. המסתתרים בבונקר קפאו בפחד. אחרי הנביחה נשמעו פסיעות מתקרבות. כעבור רגעים שמעו את פסיעות הגרמנים מעל ראשיהם. הם כלאו את נשימותיהם והתפללו בלחש.
ופתאום פרץ כלב לתוך המחילה. היהודים נסוגו בבעתה לאחור, מביטים בחיה מטילת האימה, שאומנה לשסע בני-אדם לגזרים. זהו, בא קיצם.
לתדהמתם, הכלב לא השמיע קול. הוא עמד מולם כמשותק, לא הניע איבר. ולפתע הסב את ראשו כמחפש את פתח היציאה. הירשל סימן לחבריו והללו הצטופפו כדי לאפשר לכלב לזהות את דרכו. כעבור רגע כבר לא היה שם. דקות ארוכות עוד ישבו קפואים, עד שצעדי הגרמנים נדמו. רק אז קלטו את גודל הנס. "זה בזכות התפילין", אמרו זה לזה.
והנה, דווקא עכשיו, כשכל אימי המלחמה כבר מאחוריו – התפילין אבדו. דמעות זלגו מעיניו. "ארד מן הרכבת ואלך לחפש את המזוודה", אמר בנחישות לחברו. "יצאת מדעתך?", ניסה הלה להניא אותו מן הרעיון, אך לשווא. בתחנה הקרובה ירד הירשל מן הרכבת והחל לצעוד על המסילה בדרך ההפוכה.
זמן רב צעד, אך הוא לא חש כלל את העייפות. ופתאום הבחין במזוודתו בשולי הדרך. בשמחה גדולה מיהר לפותחה, ולא היה קץ לאושרו כשנשק לתפילין היקרות. הירשל פנה לשוב לתחנת הרכבת. כעת היו צעדיו קלילים יותר. בתוך כמה ימים הגיע לגרוסוורדיין, ומשם התעתד להמשיך את מסעו לבוקרסט.
כמעט עלה לרכבת הנוסעת לבירה, ופתאום חש מישהו אוחז בו מאחור. "הירשל", שמע לחישה, "אל תעלה אל הרכבת!". הוא הסב את פניו וראה מולו אחד מחבריו הצעירים. הלה היה נסער. "השלטון הקומוניסטי, שהשתלט על רומניה, החל לרדוף אותנו. סוכני חרש ממתינים ליד דירתך. כמה מחברינו כבר נתפסו".
"אני לא מאמין", מלמל הירשל, "התפילין הצילו את חיי פעם נוספת!". הוא סיפר לחברו מדוע ירד מן הרכבת. כשסיים, ביקש החבר הנרגש להניח את התפילין. "בשמחה", השיב הירשל.
כעבור זמן מה חזר הצעיר ועיניו לחות מדמעות. "אני מוכרח להתוודות לפניך", אמר להירשל. "מאז המלחמה לא הנחתי תפילין; אבל מהיום והלאה אני מקבל עליי שלא להחסיר יום אחד בלי להניח תפילין!".
הירשל היגר לארה"ב והקים משפחה גדולה. הוא נפטר בשנת תשע"ג, בהיותו בן 98.
(תודתנו לדניאל גראסקי מירושלים, נכדו של בעל המעשה) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
