שני תלמידי הישיבה התבוננו בשם שהתנוסס על שלט הבית: דייוויד אומלי-קיס. הם התלבטו. לבסוף החליטו לנקוש על הדלת. "מה נפסיד?", אמרו זה לזה.
זה היה בקיץ האחרון, בימי חופשת 'בין הזמנים', שאותה נוהגים תלמידי ישיבות חב"ד להקדיש להתנדבות ולעזרה לשלוחים הפזורים בעולם. כך מצאו עצמם לוי לברטוב וישראל טרייטל מרחיקים מברוקלין שבניו-יורק לאלסקה.
באותו יום ביקרו בעיירה ביג-לֵייק הסמוכה לעיר ואסילה, שבה מכהן שליח צעיר, ר' מנחם-מענדל גרינברג, בנו של הרב יוסף-יצחק גרינברג, השליח הראשי במדינה ורבה של אלסקה.
מיד עם בואו לעיירה פתח הרב גרינברג הצעיר במאמץ לאתר יהודים שאינם רשומים בדפי הקהילה. בעבודת נמלים ליקט יהודי ועוד יהודי, וכעת זכה לתגבור של שני הצעירים שעברו מדלת לדלת וחיפשו יהודים.
מבעד לדלת החיצונית הבחינו השניים באדם יושב בכורסה. קול נשמע מתוך הבית: "היי, ראי. יש לנו אנשים עם ירמולק'ס! (כיפות)". למשמע הביטוי היידי הבינו השניים שלא טעו בכתובת.
את הדלת פתחה אישה מבוגרת. "אפשר להיכנס לשוחח איתכם?", שאלו השניים.
"עדיף בפעם אחרת", השיבה האישה בנימוס. בלחש סיפרה שאחיה סובל ממחלה סופנית ומצבו כעת אינו מתאים לקבלת קהל. היא הציעה להם להחליף פרטים כדי ליצור קשר בעתיד. השניים כמעט סבו על עקבותיהם, אלא שאז פנה אחד מהם אל הגבר ושאלו: "האם אתה יודע מה הן תפילין?".
"לא", השיב האיש מתוך הבית.
"האם חגגת בר-מצווה?", ניסה הבחור שנית. האיש ענה בשלילה.
"רוצה שנחגוג לך בר-מצווה בשתי דקות?", העז הבחור.
"יודעים מה? היכנסו!", השיב החולה.
בפנים התבררה להם חומרת מצבו. אחותו, ג'וליה, באה לסעוד אותו, מאחר שאין הוא מסוגל אפילו לאכול בכוחות עצמו.
השניים ניגשו להניח עמו תפילין. ברגע שכרכו את הרצועות סביב ידו, אפפה את דייוויד התרגשות גדולה. ארשת פניו השתנתה ללא הכר. ברצינות רבה קרא את מילות שמע ישראל, בפעם הראשונה בחייו. לאחר מכן הכריזו השניים שיחגגו עמו את בר-המצווה. הם החלו לרקוד סביבו. דמעות זלגו מעיניו.
"אתה זוכר, דייוויד?", פנתה אליו אחותו. "אמרת לי שאתה רוצה לקחת איתך משהו לעולם הבא? הנה, קיבלת!".
דקות ארוכות לא היה דייוויד יכול להירגע. "אמת!", אמר בבכי. "האמינו לי – רק בשביל זה היה כדאי לכם לבוא מניו-יורק". אחרי-כן שלח להם מכתב תודה עם תמונות שצילמה אחותו, וכותרתו: "היום השמח ביותר בחיי".
לפני חזרתם לניו-יורק אִרגן הרב גרינברג סעודת שבת קהילתית ליהודי האזור. גם דייוויד ואחותו הוזמנו. למרות מצבו ואי-יכולתו לאכול דייוויד טרח ובא. במהלך הסעודה ביקש ממנו הרב גרינברג לחלוק את סיפורו עם הקהל.
דייוויד סיפר על עצמו, על חייו ועל מחלתו הקשה. צמרמורת עברה בלב הנאספים. "כשנוכחתי שאין תרופה למחלתי", סיפר, "עז היה רצוני להצטייד בדבר מה רוחני לקראת פרידתי מן העולם. פניתי אל אלוקים וביקשתי שייתן לי סימן".
קולו של דייוויד נשבר: "ואז, יום אחד נשמעו נקישות על הדלת. שני הבחורים הנפלאים האלה באו אליי מניו-יורק הרחוקה כדי לחגוג עמי בר-מצווה! אין לי ספק שהם שליחיו של אלוקים אליי. אני מרגיש עכשיו שחזרתי לשורשיי". דבריו עשו רושם עז על הקהל.
גם בימים שלאחר מכן נראה היה שצימאונו של דייוויד אינו יודע מרגוע. הוא ביקש להניח תפילין שוב ושוב, והתקשה ממש להסירן מעליו.
מצבו הבריאותי הידרדר והלך. בליבו של הרב גרינברג גמלה ההחלטה לשוחח עמו על קבר ישראל. כשפתח עמו בדברים בנושא הביע דייוויד התעניינות בעמדת היהדות על שרֵפת הגופה. "חס ושלום!", הסביר הרב. "גופו של היהודי קדוש, וחובה להביאו לקבורה באדמה".
"אם כן, אחזור בי מכוונתי לשרוף את גופתי ואדרוש קבורה יהודית", הדהים את הרב גרינברג.
לקראת הימים הנוראים נסע דייוויד לטאקומה שבוושינגטון, שבה מתגוררת בתו. הוא קוּשר לשליח המקומי, הרב זלמן הבר. בראש השנה וביום הכיפורים השתתף בתפילות בבית הכנסת. בשעת תקיעת השופר אף החזיק את ספר התורה. "ארבע שנות סבל עברו עליי", אמר לרב הבר. "חלומי היה להשתתף בבחירות לנשיאות ארצות-הברית. ואולם עכשיו אני מבין שאת החלום האמיתי שלי הגשמתי: להיות קרוב לאלוקים".
ביום שישי, כ"ו בתשרי, בא הרב הבר לבקרו ולסכם את סידורי ההלוויה. "דייוויד", שאל אותו הרב בסוף המפגש, "מה תרצה שאומר בהלווייתך?"...
השיב דייוויד: "אמור להם שלעולם לא מאוחר להיות יהודי טוב וגאה". הוא התקשה לדבר, אך במאמץ רב הוסיף: "כל זמן שנשמה באפי ארצה להיות צינור להשראת אור השם בעולם. ספר את סיפורי לכל מי שירצה לשמוע, וזה יעניק לחיי המשכיות גם אחרי פטירתי".
ביום שני, כ"ט בתשרי תשע"ז, השיב דייוויד אומלי-קיס את נשמתו המזוככת ליוצרה. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
