"רואים במוחש שככל שמתמעט מידת היראת-שמים דחוג מסויים - כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין, או כעין סנהדרין" * "דווקא בחוגים החרדים לדבר ה', למרות גודל שאיפתם לראות בחידוש הסנהדרין, לא נראית מבוכה לרגל העדר הסנהדרין ואין נרגשת בהם העפלה לחידוש הסנהדרין" * "כל אחד ואחד בידו לפעול להסרת הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו"

מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר

בראשית רשימתנו נזכיר תמיהה שהעלה הרבי בעניין השם "סנהדרין", בעת ביקור הרבנים הראשים לארץ-הקודש - הרב אברהם הכהן שפירא שליט"א והרב מרדכי אליהו שליט"א - ביום ג' לפרשת בהר, י"א באייר ה'תשמ"ט ('התוועדויות' תשמ"ט, כרך ג, עמ' 140):

יש להעיר על דבר פלא בנוגע לקביעת שם 'סנהדרין', שלכאורה, שמם בלשון הקודש הוא 'שופטים' ו'דיינים', ואילו 'סנהדרין' הוא שם לע"ז, 'מועצה' - בלשון יוון, ולמה לא קבעו שמם בתורה שבעל-פה בלשון הקודש אלא בלע"ז?!.

בתגובה ציין הרב אליהו כי "סנהדרין" זהו נוטריקון "שונא הדור פנים". על-כך אמר הגיב כי ענין זה הוא על-דרך הרמז, אבל על-פי פשט זהו בלע"ז. בהמשך שב הרבי וחיזק את תמיהתו בעניין, באומרו:

עיקר הפלא הוא בנוגע לשם 'סנהדרין' - שם בתורה (תורה-שבעל-פה), 'מסכת סנהדרין' (אף-על-פי שבמסכת זו עצמה מופיעים גם השמות בלשון-הקודש, 'דיינים', 'שופטים') כולל גם ב'משנה תורה' להרמב"ם, ספרו היחידי  שכתב בלשון הקודש 'בלשון ברורה ודרך קצרה', ולמרות זאת משתמש בביטוי 'סנהדרין' - 'הלכות סנהדרין' ולא 'הלכות דיינים' או 'שופטים'.

"גדולי ישראל בטלוה מכל וכל"

בשנת תשט"ו שיגר האדמו"ר מסטרופקוב, הרה"צ ר' יחזקאל-שרגא הלברשטם, ארבעה עלים מספרו 'דברי יחזקאל שרגא', שהיה אז בתהליך הדפסה, וביקש את הסכמת הרבי לספר. בתגובה שיגר לו הרבי מכתב ארוך (בכ"ט בתמוז תשט"ו - אגרות-קודש, כרך יא, עמ' רצו-חצר) הכולל ברכות לצד הערות "לחביבותא דמילתא", תוך שהוא מזכיר את מנהג רבותינו שלא לתת הסכמות לספרים.

אחת הערות התייחסה לנושא חידוש הסנהדרין בימינו (נדפס בעמ' רצז-ח) ואפשר לראות ממנה את גודל התנגדותו של הרבי לדבר:

למכתב ב-ג [=בן-גוריון] בעניין הסנהדרין, כבר שקלו וטרו בכמה מקומות, ואחדים מאלו שבתחילה הציעו זה או הסכימו על-זה - משכו את ידיהם. אלא שיש מציעים עתה מעין סנהדרין ולא סנהדרין ממש. וכבר היה מעין הצעה כזו בדור שלפני זה, וגדולי ישראל ביטלוה מכל וכל והקטנים (ביראת-שמים) ידעו אשר לא ישמע קולם במחנה ישראל, כי רק דבר הוי' נר לרגלם, ולא ישמע לקול מדברים סרה על מנהיגי ישראל בדרך התורה והמצווה, הלוחמים מלחמתה, ומחזקים את בדקה וכופים את ישראל ללכת בה. ואפילו אם יבואו אליהם בשם מפלגה, פרוגרם, שיתוף שם שמים עם דבר-אחר וכיוצא-בזה - גרש יגרשו אותם מן המחנה. ואם בדור (ה)הוא בטלו הדבר מפני טעמים הידועים, הרי על-אחת-כמה-וכמה בדורנו יתום זה. וד"ל.

והרבי מסיים:

ורואים במוחש שככל שמתמעט מידת היראת-שמים דחוג מסויים - כן תגדל ההתלהבות שלו לרעיון הסנהדרין, או כעין סנהדרין.

"מנצלים רגש דתי למטבע מזוייף"

בשנת תשי"ח פירסם העיתונאי משה פלר, מעיתון 'הבוקר', ריאיון שערך עם הרבי (פורסם גם ב'דגלנו' ומשם ב'הרבי - שלושים שנות נשיאות' עמ' 15). הריאיון עסק רבות בנושאי דת ואמונה ובין השאר נדרש הרבי לעניין הסנהדרין. להלן קטעים מהריאיון:

מנושא זה עברנו לעניני דת. לשאלתי, מה דעתו על שינויים בדת וריפורמה, השיב כי מן הנמנע לשנות חוקים אשר ניתנו על-ידי בורא העולם. התורה היא תורת חיים, שניתנה עד סוף כל הדורות ובה יש למצוא את הפתרון לכל השאלות ה"מודרניות" המתעוררות.

הרב מחלק את הלא-דתיים לשלושה סוגים:

א. המקבלים את הדת, אך אינם עומדים בניסיון.

ב. השוללים את הדת.

ג. העושים דת משלהם; מנצלים רגש דתי למטבע מזוייף.

היהודי המאמין, אך מתוך שיצרו הרע מתגבר עליו והרי הוא עובר על המצוות, עדיף, לדעת האדמו"ר, על הרבאיי, שהוא עצמו, אישית, שומר מצוות אך הוא מטיף לשינויים בדת; שכן הרי הוא מסית ומדיח, והרי הוא הופך את הרע לאידיאל. ואילו הראשון - יש עדיין סיכויים שיחזור בתשובה.

אשר לבעיות-דת בחיינו המודרניים - נותן האדמו"ר דוגמה מהגיאומטריה האויקלידית: כל שנה מוסיפים חוקים חדשים, ברם יש להם יסוד אחד וקבוע. אויקלידס וארכימדס לא חשבו על הטלוויזיה, ואף-על-פי-כן משתמשים בחוקיהם לשם הפעלתה. כך גם בדת - כל היסודות וכל הכללים ניתנו, יש רק לבררם בדיוק; וזאת, כמובן, חובתם של הרבנים - סבור האדמו"ר.

אך לשאלה, האם לדעת האדמו"ר יש - או מיותר - להקים סנהדרין, כפי הצעתו של הרב מימון, משיב הרב בשלילה: "אסור להקים סנהדרין, כי הסנהדרין יילחם נגד התורה ולא יגן עליה. אנו מכירים את המצב הקיים ואינני רואה את התנאים ההכרחיים להקמת הסנהדרין, כל זמן שלא ימצאו אנשים מתאימים: שונאי בצע וכו'. אין כל אפשרות להקים סנהדרין".

וכאן בא האדמו"ר בביקורת רבה על החוגים הדתיים בארץ. "הדתיים יראים לומר בגלוי שעם ישראל צריך להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', שהמדינה חייבת להיות מושתתת על יסודות התורה. המילה תאוקרטיה מטילה אימה על כולם, כמשהו הנוגד את הדמוקרטיה: נגד המדע, נגד המודרניזם.

"אך אין כל ניגוד. אם לפי הדמוקרטיה - 'אחרי רבים להטות', הרי שהמדובר בעניינים הנתונים לשיקול דעתו של האדם בלבד. ולא בעניינים הנתונים לבורא, כשם שאין דעת הרבים יכולה לשנות חוק הטבע, ואף אם יחליטו ברוב קולות - החוק לא ישתנה, וכך גם ביחס לתורה, שאיננה ניתנת להצבעת רוב ומיעוט".

וטענה נוספת בפי האדמו"ר: "אין לוותר כמלוא הנימה על 'שולחן ערוך'. אין זה עניין מסחרי, ואין לוותר על מצווה קלה כדי לקבל מצווה חמורה, חוץ ממקרים של פיקוח-נפש".

"כל עניינה יהיה רק להוליך שולל"

ההתייחסויות הקצרות הללו זכו להבהרה רצינית ורחבה בשלהי שנת תשכ"ח, כאשר בחודש אלול פנה אל הרבי עיתונאי רציני, בעל הכרה יהודית עמוקה, ואשר זכה לא-פעם ל'יחידויות' ארוכות אצל הרבי. המדובר בעיתונאי אליהו עמיקם, חבר מערכת 'ידיעות אחרונות'. הרבי יצא מגדרו, כהגדרתו-הוא, ובאיגרת ארוכה ומפורטת שוטח את משנתו בסוגיה (אגרות-קודש, כרך כה, עמ' רנג-רנו):

מר אליהו עמיקם שי'

שלום וברכה!

הנני לאשר קבלת מכתבו מיום ו' אלול, ותוכנו משאל על נושא חידושה של הסנהדרין.

כידוע רגיל אני להימנע מלהשתתף בעניינים כמו אלו, ומטעמים שונים. אבל בשים לב שכ' מקשר את המשאל עם "הקרע המתרחב והולך בין רובה של אוכלוסית ישראל לבין מוסדות הדת כו' מחד, ומאידך סכנת הטמיעה המאיימת על רובו של העם היהודי בארצות הפזורה", כמו שכותב בראש מכתבו, וביודעי אשר כ' הוא סופר רציני אשר הבעיות הרציניות תופסות מקום אצלו ורגיל להביע דעתו בלי חת, ושגישתו לבעיה האמורה גם-כן, בלי ספק, נובעת מלב קרוע ומורתח על המצב בכלל, החלטתי לצאת מגדרי ולענות על שאלותיו.

והנה עצם המשאל בנוגע חידושה של הסנהדרין - הסובב על ג' שאלות (א) אם רואני צורך לחידוש הסנהדרין, (ב) אם כן -כיצד רואה אני את דמותה, (ג) ואם לאו - הסיבות להתנגדותי - מיוסד, כאמור, על ההנחה שהמצב באה"ק ת"ו ובגולה מעורר את בעיית הסמכות הדתית ואשר חידוש הסנהדרין כאילו התרופה להמצב. ואני שואל את כ' מאין לו זה? האם אמת נכון הדבר אשר חידוש הסנהדרין  הוא תרופה, ולא עוד אלא התרופה היחידה, להמצב השורר בחיי הרוח והדת של עמנו כהיום הזה?

אילו באמת היתה מחלוקת ובלי סדר בכמה עניינים בשטח ההלכה, שנפלו איזו ספיקות בבירור ההלכה, ונחלקו בהם גדולי ישראל, הללו אומרים כך והללו אומרים כך, ועל-פי ההלכה עצמה אי-אפשר שיתברר הדבר להלכה למעשה אלא אך ורק על-פי סנהדרין, שבכוחה לא רק להוציא פסק אחרון אלא גם לכפות את קיומו, או שכל אלו שהיו מחולקים בדעתם יהיו נשבעים ועומדים להיכנע להחלטת הסנהדרין בלי פקפוק והרהור - אילו כך היה המצב, היה מובן גודל השאיפה של אותם החוגים הרוצים בחידוש הסנהדרין, כדי לבטל המחלוקת ולהביא שלום בעולם.

אבל  תא נחזה אם כך היא המציאות. וההוכחה לזה: נראה מהו המצב בכל אותם ענייני התורה והמצווה שהם ברורים לגמרי ולא שנויים במחלוקת; האם נשמרים הם מצד כל החוגים הנ"ל? ובכלל, האם כל המשתתפים במשאל זה, או בשאלת חידוש הסנהדרין בכלל, נכנעים לסמכות התורה בהאמינם כי היא תורה מן השמים, הן תורה שבכתב והן תורה שבעל-פה, ואשר היא תורת חיים, תורה מלשון הוראה, הוראה והדרכה בכל חיי האדם הפרטי וחיי הציבור והעם כולו, בכל פרט ופרט של החיים היום-יומיים? שאם כן הוא, הרי ידוע לכל בר בי רב אשר גם בהעדר הסנהדרין לא אלמן ישראל וההלכה קובעת איך להתנהג אפילו במקום שיש ספיקות בעניינים שעל-פי ההלכה רק הסנהדרין יכולה לברר אותם. שלכן, דווקא בחוגים החרדים לדבר ה' והמקיימים את מצוות התורה בפועל ובדייקנות, למרות גודל שאיפותם לזכות לראות בחידוש הסנהדרין, בזמן המיועד לזה בתורתנו הקדושה ובאופן הראוי, הנה דווקא בחוגים חרדים אלו לא נראית מבוכה לרגל העדר הסנהדרין ואין נרגשת בהם העפלה לחידוש הסנהדרין, וגם לא מורגש כל-כך בחייהם הפרטיים והציבורים העדר סמכות דתית וכולי עד כדי כך שיהיה מקום ח"ו לאותן חששות הנזכרות במכתבו.

ואלו מהדורשים חידוש הסנהדרין אשר אינם מסורים ונתונים לתורה ולמצוותיה, הרי ברור הדבר שאין מכירים במהות הסנהדרין ולא יודעים מה טיבו של עובר זה, או שלכתחילה אין בדעתם להישמע לסנהדרין. שהרי ברור הדבר שאין בכוח הסנהדרין לוותר על קוצו של יו"ד מהתורה, ועניינה אך ורק להורות על-פי התורה, ולעמוד על המשמר שמשפטיהם יצאו מהכוח אל הפועל, בלי חת משום איש ומשום דבר, ובלי היכנע למישהו לבד לרצונו של הקב"ה המתגלה בתורתנו הק'. וממילא טועים אלו החושבים שעל-ידי חידוש הסנהדרין יוסרו כמה "חומרות" ויותרו כמה איסורים בחיי הפרט והציבור, שמלבד עצם הטעות שבשאיפה לקולות, הנובעת משרירות הלב ופריקת עול המוסר וכולי, הנה אין מקום לשנויים ה"מקווים", האלה.

וכן טועים אלו שחושבים שעל-ידי חידוש הסנהדרין יתאחה הקרע בין שומרי התורה ומצותיה ובין אלה שלעת עתה מנגדים לתורה ולמצוותיה, שהרי ברור הדבר שגם בהתחדש הסנהדרין לא יפחת ממספר הל"ט מלאכות האסורות בשבת, ולא יקל דבר בענייני אישות וצניעות, ולא תהיינה פשרות בחינוך כשר על טהרת הקודש וכולי וכולי.

המורם מהאמור הוא אשר סיבת הקרע הנזכר אינה בהעדר הסנהדרין ובמילא אין התרופה בחידושה. אלא התיקון היחידי הוא אשר כל אלה שיש להם השפעה בכל החוגים שבדור הזה יכירו את האמת, ויודו ולא יתביישו גם אם טעו ברואה ע"ע, ויפרסמו דעתם ומסקנתם בתוך כל החוגים, אשר יסוד קיום האומה הוא אך ורק קיום התורה והמצוות בחיי היום-יום, בלי פשרות ושינויים, כי לא ככל הגויים בית ישראל.

ואשר לעצם חידוש הסנהדרין, וניסוח המשאל על-פי ג' השאלות הנ"ל, יש לענות על כולן כאחת: כל המעיין בהלכות מינוי סנהדרין ויודע מי הוא הראוי על פי ההלכה למנות סנהדרין, ומי הראוי להיות חבר הסנהדרין וכולי, ברור יהיה לו אשר כמו שאי-אפשר היה שיתחדש הסנהדרין מיום שבטלה עד עתה, כך לא בטלו המניעות והעיכובים לחידושה על-פי ההלכה גם עכשיו, וכל ארגון שבשם "סנהדרין" יכונה מבלי התחשב עם ההלכה, הרי מובן שאין זו אלא רמאות גדולה ובשום פנים לא תיחשב לסנהדרין, וכל עניינה יהיה רק להוליך שולל ויותר מאשר תתקן תקלקל וגם הרווחים המדומים לא תביא.

אבל ההכנה האמיתית לחידוש הסנהדרין היא, כאמור, על-ידי כך שכל אשר בידו להשפיע להשיב עטרת התורה ליושנה, ולהחזיק ולהפיץ שמירת התורה והמצוות בחיי יום-יום, יעשה כן באומץ, ולא יבוש מפני המלעיגים. וכל אחד ואחד בידו לעשות, כל אחד כפי מעמדו ומצבו, להסיר את הסיבות שבשבילן בטלה הסנהדרין, ולקרב את הגאולה האמיתית על-ידי משיח צדקנו, שאז יקויים היעוד ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה וכולי.

בכבוד ובברכה.

חשש לעורר רעיון מעין סנהדרין

גם בשנת תשכ"ז הביע הרבי עמדתו "שלילית בהחלט - בנוגע לאסיפה עולמית דרבנים באיזה מקום שיהיה", כך מגלה הרבי באיגרתו לגאון החסיד הרב שלמה-יוסף זווין (אגרות-קודש, כרך כד, עמ' שז). באותה איגרת מספר הרבי על דברים שאמר למר משה יפה, מראשי 'היכל שלמה' בירושלים ת"ו: "...אמרתי לו דעתי בנוגע לתכניתו - (כינוס עולמי של בתי-הכנסת (אורטודוקסים) בירושלים ת"ו) - שכיוון שבית-הכנסת הרי זה 'עניין דת' מובהק - הרי זה (כינוס עולמי) תיכף ומיד מעורר (אצל כמה וכמה על-כל-פנים) הרעיון דהכנה לסנהדרין וכיוצא בזה, ולכן וועלן זיין [=תהיינה] צרות - בפרסום התוכנית".

"סכנה לדת ותורה ומצוותיה"

באותם ימים שיגר הרבי איגרת אל הרב יצחק-רחמים ניסים  (ה'ראשון לציון' דאז) ובה כתב לו (שם עמ' שח-שט) כדלהלן:

לדעתי אני - איזו אסיפה שלא תהיה... עלולה להביא היזק רב [ברומא]... ומעניין לעניין באותו עניין, עלי להוסיף, מיוסד על עמדת גדולי ישראל בדור שלפנינו, שלדעתי ברורה - כל אסיפה שיש לה אופי של כינוס עולמי מרבני ומנהיגי ישראל... כרוכה בסכנה לדת ותורה ומצוות בתוככי עמנו בני ישראל בכל מקום שהם; סכנה רצינית על אתר וסכנה גדולה פי כמה בהאסיפה שתבוא אחריה... (ובהזמן שבין אסיפה לאסיפה - עת שלטון המזכיר וכו'). וכל גדולי ישראל בדור שלפנינו התנגדו לאסיפות כאלו, עד שאפילו אסיפות שנתקיימו במדינות מסויימות על-פי גזירות המלכות ... הביטו על זה כעל גזירה קשה.

וראה עוד באגרות-קודש, כרך כה, עמ' סא-ב פט-צ.