רחובות מנהטן סאנו כהרגלם באותה שעת אחר הצהריים של חודש סיוון תשע"ה. המולת המסחר והעסקים ב'פיפט אווניוּ' המפורסמת נבלמה בחזיתו של בניין מהודר. זה בית חב"ד, שמפעיל הרב יהושע מצגר, ובו מתקיימת בין השאר תפילת מנחה מדי יום ביומו בעבור אנשי העסקים מהאזור.
המתפללים הקבועים התרגשו לראות את האורח שבא להצטרף לתפילה. הרב יצחק-דוד גרוסמן, רבה של מגדל העמק וראש מוסדות 'מגדל אור' שבעירו, שהה בעיר באותה שעה וביקש גם הוא להתפלל מנחה.
התפילה נסתיימה. הרב גרוסמן הרים את עיניו וסקר את המתפללים. הוא ראה שבירכתי האולם יושב על כיסא נמוך אדם עטור זקן שחור ובעל עיניים עצובות. הוא הבחין ב'קריעה' שבדש בגדו, כמנהג אבלים. הרב ניגש אל האיש והחל לשוחח עמו.
התברר כי הבחור בעל תשובה מצרפת. הוא גדל במשפחה שאיננה שומרת תורה ומצוות, וכך התנהלו גם חייו. לפני שנים רבות חלה אביו במחלה קשה. ייסוריו של אביו עוררו בלב הבן תהיות על מהות החיים ותכליתם. פתאום נתן את דעתו לסוגיות שבעבר לא העסיקו אותו. ככל שהעמיק במחשבותיו החל להתקרב ליהדות, ושם מצא תשובות והסברים שהשביעו את צימאון נפשו.
"ומה קרה כעת?", שאל הרב גרוסמן.
"עכשיו אני יושב שבעה על פטירת אמי", סיים הבחור את סיפורו.
הרב גרוסמן החל לנחם את האבל ולחזקו בדברי עידוד. הבחור הנרגש פרץ בבכי. בקול משתנק, וכשדמעות זולגות מעיניו, החל לפרוש לפני הרב את מצוקת נפשו ואת קשייו כבעל תשובה בניו-יורק הגדולה. הוא אף תיאר את הבדידות ואת הניתוק ממשפחתו, והיה ניכר שפטירת אמו הציפה בליבו את רגשות הכאב האצורים בו.
דבריו הנרגשים נגעו לליבו של הרב גרוסמן. הוא החל להרעיף עליו מילות עידוד, וכדברי חז"ל – דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. היה אפשר לראות כי הבחור שואב כוחות מדבריו החמים של הרב.
אבל עדיין הרגיש הרב שחסר לו איזה משפט חזק או סיפור טוב שירומם את רוחו של הבחור. הוא נשא תפילה חרישית בליבו שהקב"ה יזמן לו את המילים המתאימות להביא מזור לנפשו השבורה של האבֵל.
באותו רגע צף במוחו סיפור שאירע לו, והוא מיהר לחלוק אותו עם הבחור ושאר הנוכחים, שהקיפו אותם והאזינו בעניין.
זה היה כשלוש שנים קודם לכן. גם באותו זמן שהה הרב גרוסמן בארה"ב. יום אחד צלצל הטלפון שלו. מעבר לקו היה מנהל סמינר של בנות חוזרות בתשובה. הוא ביקש לחלוק עם הרב גרוסמן מקרה עגום שמעסיק את ההנהלה מאוד בעת האחרונה. "אולי הרב יוכל לעזור", הקדים המנהל.
המנהל סיפר לרב על נערה בעלת תשובה, שלמדה בסמינר בשלוש השנים האחרונות. "אחרי שלוש שנים התעוררה בעיה", נאנח המנהל. "משפחתה של הנערה לא ראתה בעין יפה את התקרבותה לעולם התורה והמצוות. תמיד הביעו בני המשפחה הסתייגות מאורח חייה הדתי וביקרו אותה על הצעד שנקטה.
אך הנערה עמדה בגבורה בַּלעג ובהקנטות, והתמידה בנחישות בדרכה. היא נעשתה שומרת קלה כחמורה, מתוך יראת שמים טהורה. אלא שהמשפחה החליטה לעשות הכול כדי לגרום לה לעזוב את הסמינר. בפעם האחרונה שחזרה הנערה לביתה הופעלו עליה לחצים כבדים, הנערה לא יכלה לעמוד בהם והיא נשארה בבית".
"ובמה אני יכול לעזור?", שאל הרב גרוסמן.
"אני חושב שאם הרב ישוחח איתה יש סיכוי שהיא תתגבר ותשוב ללימודים", השיב המנהל.
הרב גרוסמן נענה מיד. הוא מיהר להתקשר אל הצעירה. ברגע שהציג את עצמו והנערה שמעה את שמו, פרצה בבכי חסר מעצורים.
"למה את בוכה?", שאל הרב גרוסמן.
"בדיוק עכשיו התפללתי לאלוקים", אמרה הצעירה בקול נשנק. "פניתי אליו וביקשתי שייתן לי סימן. שיעשה לי נס. שיראה לי אות שהוא זוכר אותי ואוהב אותי. שאני לא בודדה. שיאיר את דרכי. והנה, בדיוק עכשיו צלצל הטלפון, ואתה, כבוד הרב, משוחח עמי!". בעקבות השיחה הזאת דרכה של הצעירה בחזרה לסמינר הייתה קצרה...
"רואה אתה", דיבר הרב גרוסמן אל ליבו של הבחור, "הקב"ה שומע כל פנייה וכל בקשה. לעולם אל תרגיש בודד!".
"כן, כן...", השיב הבחור, ושוב החלו הדמעות לזלוג מעיניו. "הרב לא יאמין למה שאספר לו עכשיו: ברגעים אלה ממש חשבתי בליבי: כמה אני בודד. כל משפחתי בצרפת. רק אני, שנאלצתי להתנתק ממנה כדי להתקרב אליך, ריבונו של עולם, יושב שבעה לבדי, בעיר רחוקה. פתאום הלמה בי הבדידות ושרפה את ליבי כברזל מלובן. ואז, מתוך עומק ליבי פניתי בזעקה אל הקב"ה: תן לי סימן! הראה לי שאתה זוכר ואוהב אותי! והנה, אך סיימתי את תפילתי, ואתה פנית אליי וסיפרת לי סיפור, שהוא למעשה הסיפור שלי!".
כעת היה תורו של הרב גרוסמן להתרגש עד דמעות. הוא הניח את ידיו על ראש הצעיר, ובירכו בחום. אחר-כך אמר למלוויו: "מי יודע, אולי הקב"ה הנחה את צעדיי שאבוא לכאן רק כדי לתת מענה לזעקת נפשו של הבחור"... | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:08
