נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1153 - כל המדורים ברצף
	השכחה שמביאה לגאווה, ולעומתן – ביטחון בה'
	גאולה בעצם התפילה והבקשה
	בעל ה'תוספות יום טוב' במשנת הרבי
	פרשת עקב
	"כתר שם טוב עולה על גביהן"
	כשהרבי בא לשדה...
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1153, ערב שבת-קודש פרשת עקב, כ"ב במנחם-אב ה'תשע"ו (26.08.2016)

  דבר מלכות

השכחה שמביאה לגאווה, ולעומתן – ביטחון בה'

כיצד מנה הסמ"ג מצווה על-פי הנאמר לו בחלום? * האיש שהיה בכוחו לפרוך גם פלפולו של ה'כביכול'... * מעשה נורא בעיר שהוקשה לה בעיקרי אמונה ונתגלה עוונה * תכלית הפירוד מאלוקות הוא כאשר שוכחים לגמרי את הכוונה העליונה, והעצה לכך – קבלת עול * גם בעניינים הגשמיים בכלל, הכול תלוי במידת הביטחון בה' * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'" שבפרשת השבוע¹ – איתא בסמ"ג² שבתחילה לא היה בדעתו למנות עניין זה בלאו, ומוסיף ש"גם רבינו משה [הרמב"ם, אשר, על סדרו של הרמב"ם סידר גם ר' משה מקוצי את חיבורו "ספר מצות גדול"³] לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין", "וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום [נגלה אליו האלקים בחלום⁴] במראית הלילה הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא וכו'", ובגלל זה מנאו הסמ"ג במנין הלאוין: "אזהרה שלא יתגאו בני-ישראל וכו'" (אף שבשביל זה הוצרך להוציא עניין אחר ממניין הלאוין, שהרי מנין הלאוין אינו יכול להיות יותר משס"ה).

ולכאורה אינו מובן: איך מנאו הסמ"ג במניין הלאוין על יסוד החלום במראית הלילה, הרי ישנו הכלל ש"אין משגיחין בבת קול"⁵, כיון שתורה "לא בשמים היא"⁶, וכפי שמצינו⁷ בעניין בהרת ושער לבן, שיש פוסקים טמא אף-על-פי שקודשא-בריך-הוא אומר טהור, משום שתורה לא בשמים היא?

– (כ"ק אדמו"ר חייך ואמר:) בזמן הצמח-צדק היה יהודי ("פון די עולם'שע") שנחשב ללמדן [היו לו חילופי מכתבים עם הצמח-צדק, ופעם תירץ לו הצמח-צדק מדרש פליאה], שעיקר כוחו היה בקושיא ופירכא ("אָפּפרעגן"). – הרי אין לך דבר שהוא בשלימות, ובמילא, היה מוצא בכל דבר איזה קושיא ופירכא. ואמרו עליו – אינני רוצה לפרוש בשמו – שכאשר יבוא לעולם האמת, בפני בית-דין של מעלה, וישאלוהו אם למד תורה, ויבקשו שיאמר דבר חידוש – אזי יאמר: ריבונו של עולם, יודע אתה שעיקר כוחי הוא להקשות ולהפריך, תאמר אפוא אתה דבר-מה, ואני אקשה ואפריך אותך ("זאָג דו עפּעס, און איך וועל דיר אָפּפרעגן")...

והמענה לזה⁸ – מכיוון שלאחרי כן הונח הדבר בשכלו, כפי שכותב "והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא כו'", לכן, אין זה בכלל "תורה לא בשמים היא", אף-על-פי שהיסוד לזה היה החלום במראית הלילה.

אך השאלה היא לאידך גיסא: כיון שזהו עניין הכי עיקרי – איך יתכן שהרמב"ם לא מנאו במניין הלאוין⁹?

ב. ובכן, עניין זה הוא מהעניינים שאי אפשר ללמדם על-פי נגלה בלבד, ומוכרחים להגיע לביאור על-פי תורת החסידות¹⁰.

ובהקדם המבואר בפרקי דר' אליעזר¹¹ טעם בריאת העולם באופן ש"רוח צפונית אינה מסובבת"¹² ("בבי"ת נברא העולם . . סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"¹³) – "אמר (הקב"ה) שכל מי שיאמר שהוא אלקה, יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי כו'".

והיינו, שהקב"ה השאיר בבריאה עניינים של חסרון, שעל-ידם יהיה ניכר שכללות הבריאה היא על-ידי כוח עליון. ועל דרך שמצינו לעניין עירובין, שכאשר מערבים עיר של רבים צריך להניח בה שיור, כדי שלא תשתכח תורת רשות הרבים¹⁴.

וכן הוא בנוגע לעניין השכל – ששכל עצמו מכריח שזקוקים לעניין שלמעלה מהשכל, כיון שיש עניינים שהשכל אינו יכול להבינם.

וכמו כן הוא בתורה – שישנם כמה עניינים שאינם מובנים בנגלה דתורה, ומהם מוכרח שיש צורך ללמוד גם פנימיות התורה, שדווקא על-ידה יתבארו עניינים אלו¹⁵.

ג. ובנוגע לענייננו:

מבואר בתורת הבעל שם טוב¹⁶ על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'" – שלכאורה אינו מובן: מהי שייכות עניין השכחה ל"רם לבבך", הווא ליה למימר "השמר לך פן ירום לבבך" – ש"עיקר אזהרת כל התורה הוא מצות הזכירה, וההיפוך הריסות התורה ח"ו הוא השכחה", והיינו, שעניין "רם לבבך" בא בסיבת השכחה.

ומקדים, "דיש בשו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה אחת להרמב"ם וחתמו על שאלה זו במספר ע' אלף, ילמדנו רבינו מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה, רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, אם כן גם לנו יש להוכיח ולדרוש אפכא כו',

והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וציוה לתלמידו מהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם", ותוכן התשובה ש"השכל נעשה מברירות הדמים כו'", היינו, שעל-ידי אכילת מאכלים דקים נעשה השכל צלול, ולאידך, על-ידי אכילת מאכלות אסורות נטמטם השכל, "ומדבריכם שנראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן נראה שלא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים . . ואם כן איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים".

ומוסיף שם, ש"מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב כו'". וממשיך שם: "ותדעו נאמנה מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זאת, תדעו שהפורעניות קרובה לכם", ומסיים: "וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם . . ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה".

וכשם שטמטום השכל בא בסיבת מאכלות אסורות,

– ואין הכוונה רק למאכלות אסורות דווקא, שהרי "ברשיעי לא עסקינן"¹⁷, אלא גם לדברים המותרים שהאדם אוכלם למלאות תאוות נפשו, כמבואר בתניא¹⁸ שדברים המותרים הם מקליפת נוגה, אך על-ידי אכילתם למלאות תאוות נפשו, יורד החיות ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות –

כך עניין הגאווה, "ורם לבבך", בא בסיבת השכחה.

ד. ובהקדמה:

שכחה – הוא עניין הגלות, כמו שנתבאר לעיל במאמר¹⁹ [שהוא מיוסד על המאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ולפני זה – של הצמח-צדק, ושל אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, ועד לבעל שם טוב] שבזמן הגלות אומרים בני-ישראל "זכור הוי' מה היה לנו"²⁰, "זכור עדתך קנית קדם"²¹, כיון שעניין הגלות הוא מצד השכחה שלמעלה.

וסיבת השכחה למעלה היא מצד השכחה למטה אצל בני-ישראל, כתורת הבעל שם טוב²² על הפסוק²³ "ה' צלך", "כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ברוך-הוא כביכול עושה מה שהאדם עושה". ולכן, כאשר בני-ישראל באים בטענה על השכחה למעלה – כמו שכתוב בהפטרת יום שבת קודש זה: "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ-י שכחני"²⁴ – ואומרים "זכור הוי' מה היה לנו", משיב הקב"ה שגם אצל בני-ישראל צריך להיות עניין הזיכרון: "עמי זכר נא גו'"²⁵, וסיום העניין "מה²⁶ ה' דורש ממך כי אם עשות משפט וגו'"²⁷.

ועניין השכחה הוא סיבה שעל-ידי זה נעשה "ורם לבבך", שזהו מה שכתוב "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'".

ה. וביאור שייכות עניין השכחה לעניין הגאווה – "ורם לבבך":

בנוגע לשכחה נאמר בהמשך הכתובים "שכח תשכח"²⁸, ב' פעמים שכחה. ומבאר הרב המגיד²⁹ ש"שכח תשכח" פירושו "שישכח גם השכחה", ועל דרך מה שכתוב³⁰ "הסתר אסתיר", שההסתר עצמו הוא בהסתר³¹. והיינו, ששכחה סתם יש בה כוונה – שזהו עניין של ניסיון בשביל תועלת כו', אבל "שכח תשכח" פירושו ששוכחים גם כוונת השכחה, שזהו ריחוק מאלוקות לגמרי.

וכמו כן עניין הגאווה הוא ריחוק מאלקות לגמרי, כידוע³² שעניין הגאווה פוגם בשם י"ה, ואמרו חז"ל³³ "כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם", והיינו, שבנוגע לכל שאר העבירות נאמר³⁴ "השוכן אתם בתוך טומאותם", ורק בנוגע לגאווה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כיון שעניין הגאווה הוא ריחוק ושכחה מאלקות וניגוד לאלקות לגמרי.

ו. ועל-פי זה יש לבאר הטעם שהרמב"ם לא מנה עניין זה במניין הלאוין:

מצד חומר עניין הגאווה – אין זה דומה לשאר העבירות, כיון שזהו עניין של שכחה מאלוקות לגמרי, ונכלל בלאו של עבודה זרה.

ועל דרך המבואר בפירוש מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"³⁵ – שבעולם נעלה יותר הרי זה אכן עניין של עבודה זרה.

* * *

ז. איתא בדרושי אדמו"ר מהר"ש³⁶ בעניין מה שכתוב בזהר³⁷ בפירוש "ועמך כולם צדיקים"³⁸, "מאן דאתגזר אקרי צדיק", שעל-פי זה, גם "מה שכתוב לא יתן לעולם מוט לצדיק³⁹, זהו לכל ישראל שנקראים צדיקים בגין דאתגזרון כו'", "ולפי זה צריך להבין הלא אנו רואים שהרבה מישראל דחוקים מאד בפרנסה . . למה אינו נמשך השפעה לישראל לפרנס כל אחד ואחד בשפע"? – "אך יש לומר דבאמת לא יתן לעולם מוט לצדיק קאי על כל ישראל כנ"ל, ומפני מה הוא הדוחק לפרנסה מאד, להיות כי הביטחון הוא אינו כדבעי למהוי . . כשאינו בוטח כדבעי . . מפסיק השפע בפרנסה [והוא כמשל סגירת ברז השפעה ("פאַדרייען דעם קראַן")], ואם היה בוטח בהשם יתברך . . היה משתכר ביותר הרבה והיה מתקיים בו הפסוק השלך כו'".

וכן הוא גם בנוגע להמשכת ההשפעות על-ידי הרבי⁴⁰:

ובהקדם מה שאמרתי כבר לאחד (לפני שנתיים), אשר מה שרוצים לראות רואים: כאשר מפרשים את עניין ההסתלקות כפשוטו, ורוצים לראות את גודל העילוי של הרבי, שגן עדן התחתון אינו די, וגם גן עדן העליון אינו די; רקיע השביעי הוא אמנם נעלה ביותר, אבל מדריגתו של הרבי הוא נעלית עוד יותר – הרי כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב⁴¹, ממלא הקב"ה את רצונו ומראה לו את העילוי של הרבי, שהרבי הוא למעלה מרקיע השביעי, והוא, נמצא למטה...

אבל כאשר מפרשים את עניין ההסתלקות כפי שהרבי מבאר במאמר ד"ה באתי לגני שהוציא-לאור ליום היאָרצייט⁴², שהסתלקות הוא גילוי האור שבבחינת רוממות, היינו, שעם היותו עניין של רוממות הרי זה נמשך למטה, וכמבואר באגרת הקודש⁴³ מאמר הזהר⁴⁴ "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – אזי מראים לו מלמעלה כיצד "אשתכח" בעולם למטה, ורואה בעיני בשר את ההשפעות שנמשכים על-ידי הרבי.

ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקראו בשמו ואמר: "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונזער עצם נאָר אויך מיט אונזער התפשטות" (אנו נהיה שלימים לא רק עם העצם שלנו, אלא גם עם ההתפשטות שלנו)⁴⁵.

והיינו, שההשפעות של הרבי הם לא רק בהיותו נשמה בגוף, כאשר ראו אותו בעיני בשר, אלא גם לאחר ההסתלקות, כאשר לא רואים אותו בעיני בשר, – ואדרבה, לאחר ההסתלקות ההשפעה היא באופן נעלה יותר, כיון שבטלים ההגבלות שמצד הגוף –

לא רק בחצי כדור העליון, אלא גם בחצי כדור התחתון, כידוע פתגם אדמו"ר הזקן (שנתבאר בארוכה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁴⁶) שבחצי כדור התחתון לא היה מתן-תורה, ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.

ח. [. .] וכמו כן צריכה להיות הנהגתו של כל אחד בענייניו הפרטיים – לעורר בעצמו מדת הביטחון, שעל-ידי זה תהיה הנהגתו בדרך של "ואתהלכה ברחבה", ובלשון הכתוב⁴⁷ "הרחב פיך", ואז – "ואמלאהו".

והעניין בזה:

בני-ישראל משתמשים בעניינים הגשמיים באופן שמנצלים אותם לקדושה ועושים מהם כלים לאלקות, ובלשון הרמב"ם⁴⁸ "החכם ניכר כו' במאכלו וכו'", ומונה עשר דברים – כנגד עשר ספירות, ובמילא גם כנגד עשר כוחות הנפש, "שנשתלשלו מהן"⁴⁹ – שביניהם גם עניינים ששייכים לפרנסה גשמית.

וכיון שבנוגע לעניינים רוחניים, כמו הוצאת שבת ויום-טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה, אומר הקב"ה "לוו עלי ואני פורע" – יכול יהודי להתנהג באופן כזה גם בנוגע לפרנסתו הגשמית, כיון שגם ענייניו הגשמיים נעשים כלים לאלוקות, והיינו, שכל יהודי יכול לעשות מכל דבר – עניין של "שבת", ומכל שכן "יום טוב".

ואף-על-פי שיכול להיות שנמצא במעמד ומצב שהרצון שלו בגשמיות בשביל לנצל זאת לעניינים רוחניים אינו באמת לאמיתו, אלא הרצון שלו הוא גם בגשמיות מצד עצמו – אין זה נוגע, וכפי שמצינו⁵⁰ ש"חסד אומר יברא", אף שאין זה באופן של אמת, שלכן "אמת אומר אל יברא", מכל מקום, חסד אמר יברא, כמבואר באגרת נפש השפלה⁵¹.

– שמעתי מאחד החסידים, שבליובאוויטש היו אומרים שאגרת נפש השפלה היא מענה על מה שכתב אדמו"ר הזקן באגרת-הקודש שבספר התניא⁵² שבה מוכיח את החסידים על ה"מנהג . . לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בענייני העולם הגשמי כו'", ואף-על-פי-כן, המשיכו חסידים לשאול בעניינים גשמיים, ועל זה הוא המענה באגרת נפש השפלה, שהתקשרות נפש השפלה היא על-ידי גשמיות, ובמילא צריכה להיות ההשפעה גם בגשמיות⁵³.

* * *

ט. [כ"ק אדמו"ר ציוה לתלמידים שהולכים לבתי-כנסיות לחזור דא"ח – שיאמרו לחיים, ואחר כך אמר:]

כאשר הולכים לדבר בבתי-כנסיות בפני בעלי-בתים, צריכים לומר עניין מפרשת השבוע. – תחזרו אפוא על המדובר לעיל בעניין "ורם לבבך ושכחת גו'", וכן אודות חיזוק מדת הביטחון וההנהגה באופן של "ואתהלכה ברחבה".

ונקודת הדברים:

בפרשת השבוע נאמר "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך גו' ורם לבבך וגו'", ומנאו הסמ"ג במניין הלאוין, בגלל שאמרו לו בחלום במראית הלילה "שכחת את העיקר כו'", שזהוא עניין של ריחוק ושכחה מאלקות לגמרי.

והעצה שלא יהיה עניין "רם לבבך" – הוא עניין הקבלת עול, כי, קבלת עול הוא היפך עניין "רם לבבך".

וזהו הקשר להתחלת הפרשה "והי' עקב תשמעון", אפילו עניינים שהם בבחינת עקב⁵⁴ – כי, כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול, אזי אין חילוק בין קלות לחמורות, ובמילא נעשה "עקב תשמעון".

ועל-ידי זה – "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", ההבטחה לאבות אברהם יצחק ויעקב, וכן לאחרי זה, ההבטחה לאבות החסידות, רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וגם בנוגע לעניינים גשמיים.

ומצד הבטחה זו צריך להיות עניין הביטחון בה' ביותר,

– וגם עניין זה הוא ההיפך מ"ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", והיינו, שבמקום השכחה מה' ח"ו צריך להיות הביטחון בה' –

ובמילא צריכה להיות ההנהגה גם בעניינים הגשמיים באופן של "ואתהלכה ברחבה", "לוו עלי ואני פורע" – כיון שמנצלים את העניינים הגשמיים עצמם לעשותם כלים לאלקות, והיינו, שגם בדברים הגשמיים יורגש הייחוד שהוא לבדו ואין זולתו.

– ולהעיר מהמבואר בתניא⁵⁵ שההרגש שהוא לבדו ואין זולתו הוא מדריגת החכמה. וזהו גם טעם השם "תלמידי חכמים" ולא "חכמים" על-פי חסידות⁵⁶ [נוסף על הטעם על-פי נגלה, שהתואר "חכם" קשור עם עניין הסמיכה⁵⁷, ובזמן הזה אין סמוכים⁵⁸] – ש"תלמיד חכם" היינו שמקבל (תלמיד) מבחינת החכמה, היינו, שנרגש אצלו העניין שהוא לבדו ואין זולתו, וגם בנוגע לעניינים הגשמיים, שנעשים כלים לאלקות.

וכל זה נעשה בעיקר על-ידי לימוד החסידות, ועד שעל-ידי זה זוכים לקיום היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

* * *

י. [כ"ק אדמו"ר ברך ברכה אחרונה, ואחר כך אמר:]

הגיע כבר הזמן ("מ'מעג שוין באַלד") לברך ברכה אחרונה על הגלות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם⁵⁹ בפירוש מה שכתוב בהגדה "שהקב"ה חישב את הקץ" – שמצד התענוג למעלה בעבודת הבירורים שבזמן הגלות, היתה הגלות יכולה להימשך עוד ועוד ("ציעהן און ציעהן"), ועל זה נאמר שהקב"ה "חישב את הקץ", שמוותר על התענוג שלו, כדי להוציא את בני-ישראל מהגלות.

(משיחת ש"פ עקב, כ' מנחם-אב ה'תשי"ג. תורת מנחם כרך ט, עמ' 116-120; 124-129)

_____________________________

1)     ח, יא-יד.

2)     מל"ת סד. וראה גם בסוף ההקדמה.

3)     ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם והסמ"ג אות מו. וש"נ.

4)     כן הובא בכתר שם טוב סי' שפא.

5)     ב"מ נט, ב. וש"נ.

6)     נצבים ל, יב. וראה ב"מ שם.

7)     שם פו, א. רמב"ם הל' טומאת צרעת ספ"ב. הובא בלקו"ת ס"פ תזריע.

8)     ראה גם "רשימות" חוברת קמו ע' 15, ובהנסמן שם בהערה 46.

9)     ראה גם בברית משה לסמ"ג שם.

10)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ז ס"ע 112. ח"ח ע' 100. ע' 116 הערה 147. ועוד.

11)   פ"ג.

12)   ב"ב כה, רע"ב.

13)   ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (קרוב לסופה). ב"ר פ"א, יו"ד.

14)   ראה עירובין פ"ה מ"ו ובפרש"י והרע"ב. רמב"ם הל' עירובין פ"ה ה"כ-כא. שו"ע ואדה"ז או"ח ר"ס שצב.

15)   ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 209.

16)   ראה ספר בעש"ט עה"ת פרשתנו אות ח. האזינו אות ד-ו. וראה גם כתר שם טוב סי' שפא. קפו.

17)   ראה יומא ו, א. וש"נ.

18)   פ"ז.

19)   ד"ה אלה מסעי דש"פ מטו"מ (לעיל ע' 76 ואילך).

20)   איכה ה, א.

21)   תהלים עד, ב.

22)   ראה כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סע"ח. וש"נ.

23)   תהלים קכא, ה.

24)   ישעי' מט, יד.

25)   מיכה ו, ה.

26)   שם, ח.

27)   ראה אוה"ת פרשתנו ע' תקיד ואילך. נ"ך ח"ב ע' א'פה ואילך.

28)   ח, יט.

29)   או"ת ס"פ תבוא.

30)   וילך לא, יח.

31)   ראה ספר בעש"ט עה"ת פ' וילך אות ד' ואילך, ובהנסמן שם.

32)   ראה תו"א תצוה פג, סע"א ואילך. מג"א צה, א ואילך. ובכ"מ.

33)   סוטה ה, א.

34)   אחרי טז, טז.

35)   כ"ה בתניא אגה"ת פ"ז. אגה"ק רסכ"ה. וראה לקו"ש חי"ז ע' 20 הערה 33. וש"נ.

36)   סה"מ תרכ"ו ע' קסח-קע.

37)   ח"ב כג, א. וראה גם זח"א צג, רע"א. צה, רע"ב.

38)   ישעי' ס, כא.

39)   תהלים נה, כג.

40)   ראה גם תורת מנחם – התוועדויות ח"ב ע' 184 ואילך.

41)   ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד ע' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

42)   סה"מ ה'שי"ת ע' 112 ובהערה.

43)   ביאור לסכ"ז (קמו, ב).

44)   ח"ג עא, ב.

45)   ראה סה"ש תורת שלום ע' 246 ואילך.

46)   אגרות-קודש שלו ח"ב ע' תצב ואילך. וש"נ.

47)   תהלים פא, יא.

48)   הל' דעות רפ"ה.

49)   תניא רפ"ג.

50)   ב"ר פ"ח, ה.

51)   נדפסה באגרות-קודש אדה"ז ח"א ע' קנא ואילך (וראה בהנסמן שם ע' תנה).

52)   סי' כב.

53)   ראה גם התוועדויות תנש"א ח"ד ע' 200 הערה 101.

54)   ראה תנחומא ופרש"י ריש פרשתנו (נתבאר בלקו"ש חי"ט ע' 89 ואילך).

55)   פל"ה בהג"ה.

56)   תו"א מג"א (בהוספות) קיט, ג.

57)   ראה אנציק' תלמודית ערך חכם (ע' נג). וש"נ.

58)   ראה שם ערך הוראה (ע' תצב). וש"נ.

59)   סה"מ תש"ח ע' 151.

 משיח וגאולה בפרשה

גאולה בעצם התפילה והבקשה

מה מועילה בקשת הגאולה כאשר הגלות מתארכת?

לכאורה נשאלת שאלה: מאחר שהגלות נמשכת כבר למעלה מ-1900 שנה, זאת אומרת, שכבר עברו כמה וכמה דורות שבני-ישראל נמצאים בגלות, אם-כן אינו מובן: איזה עילוי נפעל בהיות הנשמה בגוף – "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה", "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" – ובמשך כל שנים אלו נמצאת היא בזמן הגלות?!

ובסגנון אחר: איזה תועלת יש לנשמה הנמצאת בגוף מזה שלאחרי מאות שנים יהיה עניין הגאולה?!

והנה אחד הביאורים בזה הוא – על-פי הידוע שבמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא, ולכן כאשר יהודי חושב אודות עניין הגאולה, הרי שם הוא נמצא!

ועל דרך זה מובן בנוגע לעניין התפילה על הגאולה. ובהקדים:

תפילה אמיתית עניינה – "כעבדא קמי מריה", שזהו תנאי עיקרי בעניין התפילה. וכפי שמבאר הרמב"ם (הלכות תפילה רפ"ד) ש"חמישה דברים מעכבין את התפילה", כולל "כוונת הלב", "כאילו הוא עומד לפני השכינה" (שם הט"ז), היינו, שאם חסרה כוונה זו הרי זו תפילה בטלה, כי חסר העניין העיקרי שבתפילה, וכפי שמאריך הגר"ח מבריסק בביאור דברי הרמב"ם...

והנה, כאשר יהודי עומד ומתפלל "כעבדא קמי מריה", ומבקש מהקב"ה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", "ותחזינה עינינו בשובך לציון", וכוונתו בזה היא – לפשוטם של דברים, "אני מתפלל לדעת זה התינוק", (ורק לאחרי זה באים כל הרמזים והכוונות שבדבר) – כבר יש לו את עניין הגאולה באופן ד"עולמך תראה בחייך".

ביטול ה"פיזרן לבין האומות"

אבל עדיין נשאלת השאלה: סוף-כל-סוף עדיין בני-ישראל נמצאים במעמד ומצב ד"פיזרן לבין האומות"?!

והביאור בזה – אחדותם של ישראל נפעלת על-ידי קיום מצוות אהבת-ישראל – "ואהבת לרעך כמוך". דהנה, כאשר יהודי מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כדבעי, הנה מאחר שמציאותו של "רעך" היא "כמוך", הרי כשם שאינו יכול להיפרד מעצמו, כמו-כן אינו יכול להיפרד מחבירו, היות ש"רעך" הוא "כמוך"!

וכמבואר בירושלמי (נדרים פ"ט ה"ד) המשל מב' ידיים של גוף אחד, שלא שייך שיד אחת תזיק ותרע ליד השנייה, מאחר שמדובר אודות ב' ידיים של גוף אחד. וכמו כן מובן בנמשל – שכל בני-ישראל הם מציאות של גוף אחד, ולכן ישנו החיוב של "ואהבת לרעך כמוך"...

ועל-פי זה מובן מה שמרעישים כל כך אודות עניין "אהבת ישראל", שזהו "כלל גדול בתורה", "ואידך פירושה הוא זיל גמור", כמבואר ומודגש גם בנגלה דתורה, ועל-אחת-כמה-וכמה בספרי מוסר וחסידות – כי על-ידי זה מבטלים את עניין "פיזרן לבין האומות".

(משיחת כ"ף מנחם-אב ה'תשמ"ב. התוועדויות תשמ"ב כרך ד, עמ' 2037-2039 – בלתי מוגה)

 ניצוצי רבי

בעל ה'תוספות יום טוב' במשנת הרבי

גודל העניין לסיים ב'טוב' באופן הנעלה ביותר * סיפור הקמצן בעל החסד... * האם יש מקום למנהג נשיאת מזוזה גם בדרכים? * הסבר בדברי התוספות יו"ט למעלת קדושה שנייה שהיא ב'חזקה' ולא בכיבוש * חיזוק מדבריו שגם טף חייבים ב'הקהל' – אפילו קטני קטנים * ומהו הסברו המיוחד למשמעותם של סימני המכות "דצ"ך עד"ש באח"ב"?

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

לא זקוק ל'הסכמה'..

ה'תוספות יום טוב' אינו זקוק ל'הסכמה'. הוא היה גדול בישראל וכו' וכו', הן בתחום תורת הנגלה הן בתחום תורת הנסתר וסודות התורה – כידוע ומפורסם...

כך התבטא הרבי במהלך התוועדות יו"ד שבט תשל"ב (שיחות קודש תשל"ב כרך א' עמ' 373).

רבי יו"ט ליפמן הלוי העליר (ה'של"ט – ה'תי"ד) היה אחד מגדולי חכמי אשכנז ופולין. תלמיד המהר"ל מפראג, "היה אב"ד בפראג ובוינא וברוסיא ובקראקא ונתגדל באשכנז וידע מנהגן של ישראל בכל תפוצותיהם" (החיד"א ב'שם הגדולים' מערכת גדולים אות יו"ד סצ"ב מהר"ר יום טוב הלוי העליר). שם ב'שם הגדולים', מתאר הרב החיד"א את חיבוריו ופעליו של התוספות יו"ט. באחד מחיבוריו (פני דוד פרשת מקץ) הוא אף מכנהו בתואר "גאון עוזינו הרב תוספות יו"ט", ובמקום נוסף כתב: "הרב תוספות יו"ט הפליא עצה ודחה כל פירושי רבותינו המפרשים ושייר דרך לעצמו" [וראה על מהדורות בדברי התוספות יו"ט ב'מחזיק ברכה' או"ח סימן סר סעיף ד].

במהלך השנים הביא הרבי פעמים רבות מדבריו, בעל-פה ובכתב. פעמים הסתמך על שיטתו, פעמים הביא חיזוק לדבריו, אך לא היסס גם לחלוק עליו (ראה בשיחה לעיל מתשל"ב, שם מתבטא הרבי ש"מתקבל יותר תירוץ של אחד האחרונים").

סיפור שהחזיר בתשובה

אחד ה'מופתים' המפורסמים של הרבי נקשר בתוספות יום-טוב. היה זה הרה"ג ר' דוד שוחט שקיבל פעם את הסכמתו של הרבי להרצות בפני קבוצת אנשי דת נוצרים, לגבי השקפת היהדות בנושא הצדקה. את הרצאתו סיים הרב שוחט בסיפור על ה'תוספות יום טוב', אשר ביקש להיקבר אחר פטירתו מעלמא דין, ליד אדם שנחשב בקהילה כקמצן ולאחר פטירתו נודע שהיה בעל חסד גדול. סיפור זה הביא את אחד מצאצאיו של אותו אדם לחזור לחיי תורה ומצוות מלאים [ויש אומרים שהרבי הוא שהורה "לספר את הסיפור על 'התוספות יום טוב' ומצוות צדקה!"]...

התחלת וסיום הש"ס

"ולהעיר אשר שישה סדרי משנה, התחלתם במ"ם פתוחה – 'מאימתי', וסיומם במ"ם סתומה 'בשלום', תוספות יום טוב סוף עוקצין.." – כך מצטט הרבי במספר מקומות (וראה גם לקוטי שיחות כרך כט עמ' 290 הערה 33), ומוסיף לציין למאמרים של הרבי מהר"ש שם נתבאר ענין זה.

מסיימים בטוב

סיום הש"ס במסכת עוקצין הוא: 1) במאמרו של ר' יהושע בן לוי "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות". 2) מאמרו של ר' שמעון בן חלפתא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום".

ופירש "התוספות יום טוב":

אף-על-פי שרבי שמעון בן חלפתא היה זקן בימי רבי... ואילו רבי יהושע בן לוי לא חשבוהו בגמרא אלא כאמורא... אף-על-פי-כן ראה רבינו הקדוש להקדים מאמרו של ריב"ל למאמרו של רשב"ח, כדי שתהא החתימה בשלום.

והסיק מכך הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשד"מ (התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 633):

ובזה רואים הדגשה מיוחדת בכלל ד"לסיים בטוב" – ש"בטוב" גופא יש להשתדל לסיים בענין הכי נעלה, כי: מאמרו של ריב"ל "עתיד... לכל צדיק... ש"י עולמות" הוא גם "דבר טוב", ואף-על-פי-כן השתדל רבינו הקדוש לסיים בדבר טוב נעלה יותר – בענין השלום "כלי... לישראל" ועד כדי שינוי הסדר!

"חפצא" של שמירה

בשיחה ארוכה (לקוטי שיחות כרך י"ט שיחה ה' לפרשת עקב) מסביר הרבי, אשר מזוזה היא חפצא של שמירה בעצם גם שלא בשעת קיום המצוה.

בין השאר מסתייע מפירוש התוספות יום-טוב (לדברי המשנה כלים פי"ז מט"ז): "מקל שיש בו בית קבול מזוזה" – "ואפשר שהיו אנשים בזמן המשנה נושאים מזוזה עמם וחשבו זה למצוה ולשמירה להם". ומכיון שהדברים הובאו ולא הופרכו משמע שיש מקום להנהגה זו – והנאמר בתוספות יו"ט "וחשבו זה" שמזה משמע שאינו כן – מוסב על "למצוה" (ושמירה של מצוה). עם זאת מציין הרבי "ראה תוספות אנשי שם שם". [וראה  גם אגרות קודש כרך ד' עמ' קנט].

טהרה מזרזת גאולה

טהרה מזרזת הגאולה. לקביעה זו שחוזרת ונשנית מספר פעמים (אגרות קודש כרך וא"ו עמ' רצז; כרך י"א עמ' רמה; כרך יג עמודים שכח-ט) מציין הרבי כמקור "עין תוספות יו"ט מסכת יומא בסופו ורמב"ם סוף הלכות מקוואות".

דוגמא מבריות המים

במכתבו מראש חודש ניסן תשל"ב (אגרות-מלך כרך ב' עמ' פב) קובע הרבי:

תורה, יהודים ויהדות בכלל – אינם עניינים נפרדים.. בכל פרט מפרטי מהותו, הן בקשר לגופו והן בקשר לנשמתו, ובכל פרטי חיי היום יומיים, צריך להיות חדור תורה ויהדות.

ומדגיש הרבי, ולא "שכאילו על היהודי להתקשר עם התורה ולחיות חיי יהדות מזמן לזמן או בתקופות מסויימות, אלא שהם כולי חד".

כמקורות לדברים הללו מציין הרבי:

ראה ברכות סא,ב: דגים... במקום חיותנו. יתרה מזו לדעת רבן שמעון בן גמליאל (מקואות פרק ו משנה ז') –"כל שהוא מבריית המים טהור" – אלא שאין הלכה כמותו – נתבאר ב[מאמר] דיבור המתחיל וראיתי אני, תרס"ב. אבל הרי פסקינן כוותי' בהא דזבחים (כב,א).

וכבר שקלא וטריא בזה בתוספות יום טוב מקואות שם. והאריך בזה בספר גולות עליות שם. חיבור לטהרה הלכות מקואות כלל ב' בסופו (ולפי עניות דעתי בשינויא דחיקא). ועוד. ואין כאן מקומו.

מהו "כביכול"!

ממכתב הרבי משנת תש"ל (איגרות קודש כרך כו עמ' תצ"ו):

...פירוש "כביכול" – ראה תוספות יום טוב סנהדרין פרק ו' משנה ה'. רש"י יומא (ג,ב). מגילה (כא,א), הפירוש כב-יכול הובא בתשבי ודוחהו.

קדושה שנייה בחזקה

בעניין קדושה שניה שנתקדשה הארץ בזמן שעלה עזרא, כתב הרמב"ם (ספ"ו מהלכות בית הבחירה (הט"ז)):

"וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה" [שלכן היא מקודשת גם עתה], ומפרש התוספות יו"ט (עדויות פ"ח מ"ז) שהכוונה היא ל"חזקה שהחזיקו מיד מלך פרס שנתן להם רשיון להחזיק בה" (לקוטי שיחות כרך ט' עמ' 68 הערה 62).

דברי התוספות יו"ט באו להסיר את קושיית ה'כסף משנה':

א) איני יודע מה כח החזקה גדול מכח הכיבוש ולמה לא נאמר בחזקה גם כן – משנלקחה הארץ מידנו בטלה החזקה (!), ב) ותו בראשונה שנתקדשה בכיבוש וכי לא היה שם חזקה, אטו מי עדיפא חזקה בלא כיבוש מחזקה עם כיבוש.

ותוכן דברי התוספות יו"ט: גדול כח חזקה מכח הכיבוש לפי שכיבוש נכרים של נבוכדנצר בא ומבטל כיבוש ישראל, בעוד החזקה שהחזיקו מיד כורש מלך פרס שנתן להם רשות להחזיק הוי חזקה מדעת הנותן ואין כיבוש יכול לבטלנה.

התוספות יו"ט ממשיך: "ואין להשיב מנתינת השם יתברך שנתנה לישראל בראשונה – שיש להשיב שכמו שה' יתברך נתן לישראל הארץ כך נבאו נביאיו שיעלו מחריבים ויטלו מהם, וכן נבאו על כורש מלך פרס שיחזירה. אבל על לקיחת האומה הזאת מידנו לא מצינו בה נבואה בפירוש, ולפיכך שלא כדין נטלוה מידינו ואין קרקע נגזלת".

הרבי מקשה על תירוץ זה שמביאו בהרחבה (לקוטי שיחות כרך ט"ו שיחה ה' לפ' לך לך) אחרי ניסיון להביא את דברי ה'חתם סופר' (שו"ת יורה דעה סימן רלג) ["אלא שלא הביא דברי התוספות יו"ט" – הערה 30], ומיישב כדלהלן:

חלוקת קדושת הארץ לא נפעלה על ידי בעלות בני ישראל עד שנכנסו לארץ על פי הציווי.

וכך מתורצת הקושיה הראשונה:

בביאה הראשונה נצטוו ישראל שהכניסה תהיה באמצעות כיבוש, ולכן הכיבוש הוא שפעל חלות הקדושה, ולא הועילה החזקה לעניין זה. אך בביאה שנייה, שנצטוו לעלות ולהתיישב בארץ (לא לכבוש, מפני שכבר נכבשה), כנאמר בירמיהו כט,י: אפקוד אתכם גו' להשיב אותכם אל המקום הזה, ולכן נפעלה הקדושה על ידי ה"חזקה שהחזיקו בה".

ומסתלקת גם הקושיה השנייה:

קדושת הארץ בביאה הראשונה נפעלה באמצעות כיבוש, וגדר הכיבוש הוא – לקיחת דבר בעל-כרחם של הבעלים. נמצא, שמצב ההתגברות על האומות הוא שפועל חלות הקדושה, וכשבטלה התגברות זו ("כיון שנלקחה הארץ מידיהם") בטילה הקדושה שבאה על ידה ("בטל הכיבוש"). לעומתה, בביאה שנייה נתקדשה הארץ על-ידי חזקה, שגִדְרָהּ הוא – בעלות גמורה, החפץ הוא שלו מעיקרו;

ואם כן מובן שאף הקדושה הנפעלת על ידי חזקה זו, קשורה בכך שחזרו אל הארץ השייכת להם גם לפני כיבוש יהושע, ולכן אינה בטילה.

בואו חשבון...

מהו הפירוש "גימטרייה"? באיגרת מכ"ח כסלו תש"כ (אגרות קודש כרך יט עמ קו) כותב הרבי:

במה שכותב בפירוש גמטריא – ראה תוספות יום טוב סוף פרק ג' דאבות "שם מושאל לכל עניני חשבון" וראה ב'ערוך השלם' בערכו כמה דוגמאות.

באיגרות קודש כרך ב' עמ' עג, כותב הרבי:

יש אומרים אשר כללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים בימיהם (מהרי"ק שורש קסה הובא בתוספות  יו"ט כלים פ"ג מ"ב. וראה...)

ואחרי הסבר ההיגיון מאחורי כלל זה מסיק:

אבל בכללים שהשכל מחייבם, וכמו יחיד ורבים הלכה כרבים וכיוצא בזה, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם (וראה גם אגרות קודש כרך ג' עמ' מה).

מי הם הקרויים 'אדם'?

יש שני אופנים בהשפעת בני ישראל על אומות העולם – מסביר הרבי:

אופן ראשון – השפעה באמצעות כפיה, אם כפשוטה (כאשר יד ישראל תקיפה), או באמצעות כפייה בדברים.

אופן שני – פעולה עקיפה שעל ידה יבואו אומות העולם לידי הכרה שצריכים לקבל מצוות "מפני שצווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו".

לעניין כפייה בדברים – מציין הרבי (לקוטי שיחות כרך לה עמ' 97 הערה 32): תוספות יו"ט מסכת אבות פרק ג' משנה יד.

בשיחה ארוכה (לקוטי שיחות כרך ט"ו עמ' 58 ואילך) בעניין "חביב אדם שנברא בצלם" מתייחס הרבי לדברי התוספות יום טוב הן בפנים השיחה והן בכמה וכמה הערות, עיין שם.

ומעניין לעניין: באגרתו מנר ראשון דחנוכה תשכ"א (איגרות קודש כרך כ' עמ' עח), מציין הרבי לסתירה "דגם בלשון חז"ל אדם ממעט נכרי. וכן כתוב בתוספות יו"ט ביכורים פ"ב משנה ז' – והוא בסתירה למה שכתוב בפירושו לאבות פרק ג' משנה יד".

בסופו של דבר מגיע למסקנה מעניינת:

שוב ראיתי דתימה לומר כל הנ"ל שהרי מבואר (יבמות סא,א ובתוספות שם) דבמקום דכתב גם בהמה אז כשהזכיר השם – אדם כולל גם עכו"ם.

ובכל הנזכר לעיל הוא על דרך זה, ואם כן אינו שייך להכלל שאין עכו"ם קרויים אדם [ובמגילה אדם בא בניגוד לקרקעות. בביכורים ובבא קמא – לבהמה ושור. ובאבות – לישראל]. וצריך עיון גדול. – ולהעיר אשר בפירוש המלבי"ם על התורה ריש ויקרא האריך בכל זה.

"בפירושי המשניות נכללים גם הטעמים (וכמבואר בהקדמת התוספות יו"ט למשניות)", קובע הרבי בלקוטי שיחות כרך לו עמ' 17.

על השאלה המפורסמת למה נענשו המצרים, הרי נגזר על בני ישראל "ועבדום וענו אותם" – מביא הרבי (לקוטי שיחות כרך ל"ו עמ' 13 הערה 43): שהם עשו זאת מחמת רשעות לבם (אף שבלאו הכי היו מוכרחים בזה מפני גזירת הקב"ה) – תוספות יו"ט אבות פרק ב' משנה ו' בסופה. וראה רמב"ן (ובחיי) לך טו, יד בסופו.

גם עדים וגם חשבון..

מדוע לקידוש החודש יש צורך גם בעדי ראיה – "כזה ראה וקדש", דלכאורה: מכיוון שבית דין נדרש בלאו הכי לחשב על-פי חשבון את זמן מולד הלבנה, ויתר על כן, הם סומכים דווקא על החשבון אפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה, עד כדי כך שאם "ידעו בחשבון שאינו נראה ובאו עדים והעידו שנראה... אין סומכין על דבריהם" לשם מה יש צורך גם בעדי ראיה? – כקושיית התוספות יו"ט (ר"ה פרק ב' משנה ו' קרוב לסופו).

ומסביר הרבי (שוב על יסוד דברי התוספות יום טוב):

ב"עדי ראיה" וב"חשבון" – ישנה מעלה בכל אחד שאין בזולתו; וקביעות ראש חודש היא ענין כללי ויסודי בענייני תורה ומצוות הדורש את שתי המעלות. ולכן אין אנו סומכין אלא על שניהם כאחד – הראיה והחשבון. והאריך להסביר את הדברים על פי פנימיות העניינים (לקוטי שיחות כרך כא עמ' 64 ואילך).

מעלת גיל שבעים

"להעיר מלשון התוספות יו"ט סוף פרק קמא דברכות במעלת ע' [70] שנה. ועיין גם כן לקוטי הש"ס להאריז"ל שם", כך ציין הרבי באגרתו לרב זוין לרגל מלאת לו 70 שנה (אגרות קודש כרך יד עמ' קסג), ובה גם מעודדו לקיים התוועדות חסידית לרגל יום זה.

שכר – מהלידה

העירני חכם אחד מתוספות יום טוב למגילה פרק א' משנה ג': וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן... ואם כן אפילו הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו...

כך הוסיף הרבי (בתור "הוספה לאחר זמן") למכתבו הכללי מיום י"א אדר שני תשמ"א (נדפס בספר באגרות מלך כרך א' עמ' רמב).

דברי ה'תוספות יום טוב' חיזקו את סברתו של הרבי, שביקש לקבוע כי "קטני קטנים" חייבים במצוות הקהל "תיכף שנולד" משום שגם הם בכלל "לתת שכר למביאיהם".

הערה זו שבה ונכללה במכתב כללי מר"ח מרחשוון תשמ"ז (שם עמ' שפה).

סימני עשר המכות

כתב ה'תוספות יום טוב בפירוש במסכת אבות פרק ה' משנה ד':

"ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות, לכן נראה לי לקרותן דצך עדש באחב, ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כבש. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג י"א, באף תדוש גוים. ובאחב, על שם פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש רש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה".

[פירוש הדברים (לפי דברי היעב"ץ)]:

"דצ"ך שמחתך תנהוג בשתיקה, עד"ש – מלשון עדשה כפשוטו שאין לה פה. באח"ב – באהבה וחיבה תסבול עד שתגיע עת גאולה שלמה"].

לדברים אלו, מציין הרבי בהגדה שלו (פיסקא דצ"ך עד"ש באח"ב): "ראה תוספות יו"ט... פירוש התיבות על דרך הדרוש".

בדיני ביטול תרומה במאה ואחד, דן הרבי בפלוגתת התנאים במסכת תרומות (לקוטי שיחות כרך לח עמ' 60 ואילך) ומציין בהערה 13:

ראה משנה ראשונה למשניות שם משנה ח' סד"ה רבי יהושע שתירץ כן קושיית התוספות יו"ט על הרע"ב הא אין מבטלין איסור לכתחילה.

 ממעייני החסידות

פרשת עקב

והיה עקב תשמעון (ז,יב)

השגת המוח צריכה לחדור עד העקב (המילה 'תשמעון' היא במשמעות של הבנה, כמו "והם לא ידעו כי שומע יוסף", שומע – מבין). וכפירוש הידוע במה שנאמר (תולדות כו) "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – ה"שמע בקולי" חדר עד לעקב.

(שיחת ש"פ ואתחנן תשמ"ה. התוועדויות תשמ"ה כרך ה, עמ' 2680)

והיה עקב תשמעון (ז,יב)

שני פירושים למילה "עקב": רש"י מפרש שהכוונה ל"מצוות קלות שאדם דש בעקביו", ובחסידות מבואר שיש כאן רמז לעקבתא דמשיחא, שאז ודאי "תשמעון", מכיוון ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ז). ושני הפירושים קשורים זה לזה, שכן הן בקיום המצוות הקלות והן בעבודה בעקבתא דמשיחא באה לידי ביטוי התבטלות גמורה לה':

קיום המצוות הקלות – מי שמקיים מצוות מתוך קבלת עול טהורה מקיים את כולן בשווה, ואינו מבחין בין קלות לחמורות; ואילו כאשר קיום המצוות הוא מתוך תענוג, ייתכן שהמצוות החמורות חביבות יותר מהמצוות הקלות.

העבודה בעקבתא דמשיחא – עקבתא דמשיחא הוא זמן של הסתר פנים וחשך כפול ומכופל, ועבודת ה' בתקופה כזו היא בעיקר מתוך קבלת עול, לא מתוך תענוג, כך שנעדר לגמרי ה'אני' של האדם, ועבודתו מבטאת התבטלות מוחלטת להקב"ה.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 71)

עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך... כי ה' אלוקיך בקרבך א-ל גדול ונורא (ז,כ-כא)

"הנסתרים מפניך" רומז לרע דק ביותר, שלגודל דקותו אינו נראה. כדי לגלות ולבטל רע כזה יש צורך באור גדול ביותר – "א-ל גדול ונורא".

(תורה אור הוספות עמ' קד)

כל המצוה (ח,א)

אם התחלת במצווה גמור אותה, שאינה נקראת המצווה אלא על שם גומרה (רש"י)

אף אנו נאמר – "אין הגאולה נקראת אלא על שם גומרה". ברור שעבודתם של הדורות הקודמים נעלית לאין-ערוך מעבודת דורנו, דור יתום; ובכל זאת הגאולה נקראת על שם דורנו, הדור האחרון לפני ביאת המשיח.

(לקוטי שיחות חלק יט, עמ' 104)

ויאכילך את המן... למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (ח,ג)

כשבני-ישראל אכלו את המן, שהיה לחם מן השמים, הרגישו שהם חיים מן האלוקות שבלחם, לא מגשמיותו. ומזה למדו לדעת שהוא הדין גם ללחם מן הארץ (שאכלו לאחר מכן, כשבאו לארץ-ישראל) – לא גשמיות הלחם מחיה אלא הניצוץ האלוקי שבו.

וזהו "על כל מוצא פי ה' יחיה האדם": כשאדם מברך ברכת הנהנין בכוונה לפני האכילה ומזכיר שם שמים, הוא מעורר ומגלה את החיות האלוקית שבמאכל, בבחינת "מצא מין את מינו וניעור", ואז הוא ניזון וחי מחיות זו.

(כתר שם טוב עמ' כה)

ואשברם לעיניכם (ט,יז)

משה שבר את הלוחות לעיני כל ישראל דווקא, כדי לעוררם בתשובה, שכן ראיית שבירת הלוחות עוררה בהם רגש של חרטה ותשובה. כמשל הבן שאינו מציית לאביו, שאביו מרחיקו מביתו ומתנכר אליו, ועל-ידי זה מתעוררת ומתגלה אהבתו של הבן אל האב.

(לקוטי שיחות כרך ט, עמ' 240)

מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך (י,יב)

מדוע יש צורך בציווי על יראת ה', והרי מלך בשר ודם אינו צריך לצוות את תושבי המדינה שייראו ממנו, שכן הם יראים ממנו בלאו-הכי?!

אלא שאין הציווי על יראת העונש, אלא על יראה נעלית יותר, יראת-בושת (האדם מתבייש מגדולת הבורא, בדוגמת אדם שמתבטל לפני אדם גדול). לכן נאמר "שואל מעמך" דייקא, שכן יראת העונש מצויה בכל הנבראים (העכבר ירא מן החתול, החתול מהכלב, וכן הלאה), אבל "מעמך" דורשים יראה יותר נעלית, יראת בושת.

(כתר שם טוב עמ' כג)

כי אם ליראה את ה' אלקיך (י,יב)

אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא... אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא (ברכות לג)

הדבר אומר דרשני: הלא "שואל מעמך" כתיב, ולא "שואל ממשה"?

אומר הבעל-שם-טוב:

המורא מפני תלמיד-חכם מביא ליראת ה', כמאמר רז"ל (פסחים כב) "את ה' אלקיך תירא, לרבות תלמידי חכמים". ומכיוון שבני-ישראל התייחסו אל משה בהדרת הכבוד, ככתוב (תשא לד) "וייראו מגשת אליו", הרי זה מילתא זוטרתא בשבילם להגיע גם ליראת ה'.

(כתר שם טוב עמ' כג)

רבנו הזקן מבאר:

לגבי ה'משה' שבכל נשמה, כוח הדעת וההתבוננות (כידוע שמשה רבנו ממשיך בחינת הדעת בכל נשמה), קל להגיע ליראת ה'. שכן כאשר אדם מתבונן בגדולת הבורא, וכיצד הוא בוחן כליות ולב וכל צעדיו יספור, תיקבע בליבו יראת ה' לכל היום כולו, כשיחזור ויתבונן בזה אפילו בהתבוננות קלה.

(תניא פרק מב)

ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם (יא,יז)

כשהיה אדמו"ר הזקן בן י"ג שנה, שמע פעם איך שיהודי אחד יושב ולומד בהתמדה בלתי רגילה, בקול רם, ובמהירות גדולה.

אמר לו רבנו הזקן:

נאמר "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה אשר ה' נותן לכם". "הארץ הטובה" – היינו רצון וחשק (ארץ מלשון רצוא) בלימוד התורה ובעבודת הבורא, "אשר ה' נותן לכם" – שהקב"ה מעניק לאדם. "ואבדתם מהרה" – יש לאבד את ה"מהרה" ולסלקו מ"ארץ" זו, יש ללמוד תורה בנעימה, לענג את הנשמה בנועם התורה.

(ספר השיחות ת"ש, עמ' 59)

ולדבקה בו (יא,כב)

והוא סוד גדול (אבן עזרא)

המשפיע הנודע הרה"ת ר' שמואל-גרונם אמר פעם על כך: אנחנו יודעים את הסוד...

(מפי השמועה)

 פרקי אבות

"כתר שם טוב עולה על גביהן"

בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי

(פרק ד משנה א).

שלושה כתרים הן, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן

(שם, משנה יג)

"מכל מלמדי השכלתי" – הלימוד מכל אדם מוסיף לא רק בחכמה ("איזהו חכם"), אלא גם בכוח המשכיל ("השכלתי"), שהוא שורש ומקור השכל.

"כי עדותיך" – במסירת עדות לא נוגע מעמדו ומצבו של העד אלא תוכן דבריו. אף כאן: יש ללמוד מכל אדם, יהיה מי שיהיה.

"שיחה לי" – הלימוד יכול וצריך להיות גם משיחה בעלמא, על-דרך מאמר רז"ל, "שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד". ודוגמתו בכל יהודי, שהוא בבחינת 'תלמיד חכם', ככתוב "וכל בניך לימודי ה'".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת קרח תשמ"ח – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ח כרך ג, עמ' 554)

הפירוש ד"איזהו חכם" הוא – "שראוי שיתהלל בחכמתו". ויש לדקדק בזה: הרי מקרא מלא דיבר הכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגיבור בגבורתו גו' עשיר בעושרו"?

והביאור: הפסוק ממשיך "כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי", כלומר: כשהמטרה היא "השכל וידוע אותי", אזי "יתהלל המתהלל" גם במעלות של חכמה גבורה ועושר, שכן כל עניינם אינו אלא למען "השכל וידוע אותי". ואף כאן: "איזהו חכם, שראוי שיתהלל בחכמתו", שכן כל מטרת החכמה היא "השכל וידוע אותי".

והדבר מודגש בסיום הכתוב – "כי עדותיך שיחה לי": תכלית החכמה ("מכל מלמדי השכלתי") אינה אלא בשביל "עדותיך", על-דרך "השכל וידוע אותי". ומזה מובן גם לגבי גבורה ועושר, שאינם אלא בשביל ענייני קדושה, תורה ומצוותיה, "עדותיך".

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תבוא תשמ"ו – בלתי מוגה. התוועדויות תשמ"ו כרך ד, עמ' 385)

"כתר שם טוב" מצד עצמו הוא עניין חיצוני, ולמטה מ"כתר תורה, כתר כהונה, וכתר מלכות", ועד כדי כך, שהתנא מונה "שלושה כתרים" (תורה כהונה ומלכות) בלבד. ואף-על-פי-כן, בהיותו על גביהן, הרי הוא "עולה על גביהן", למעלה מג' הכתרים.

וההסברה בזה: "כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות" – עם היות שגם בהם ישנו עניין של הליכה מדרגא לדרגא (ולא באופן של עמידה בלבד),

– כתר תורה: לימוד התורה באופן של "לאפשה לה". כתר כהונה: "לעמוד לפני ה' לשרתו", שעמידה זו להיותה "לפני ה'", הרי היא בוודאי באופן של הילוך. וכתר מלכות: להיותו "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", עם כל הרחבות של עניין המלוכה, הרי זה בודאי באופן של הליכה –

מכל מקום, מודגש בהם בעיקר הנתינה מלמעלה, ולא כל כך מעלת העבודה בכוח עצמו, מה שאין כן "כתר שם טוב", שכל ענינו הוא עבודה בכוח עצמו – הרי הוא "עולה על גביהן".

(התוועדויות תשמ"ח חלק ד, עמ' 321)

 הזמן גרמא

כשהרבי בא לשדה...

לא צריך להידחף

בהיכל המלך – ישנן הגבלות, ש"אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה"; אבל כשהמלך יוצא לשדה – יכול כל אחד, גם הוא במעמדו ומצבו, להיות "מחותן".

ובנוגע לענייננו: גם מי שנמצא ב"שדה" שאינו מקום יישוב, אלא מקום של צמיחת עשב,  מאכל בהמה, שמורה על נפש הבהמית, ועד ל"עשו גו' איש שדה" – הרי בחודש אלול בא הרבי אליו בהיותו בשדה, ולא זו בלבד שהרבי אינו כועס (ברוגז) על הטרחה שהטריחוהו לבוא למקום ירוד כזה, אלא אדרבה, מקבלו בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות, מתוך שמחה שממתיקה דינים (כידוע הסיפור עם אדמו"ר הזקן במאסר).

כשהרבי בא לשדה רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו, וכולם עומדים מוכנים להקביל פניו, ולא צריכים אפילו להידחף... כיוון שהרבי עצמו מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומשפיע לכולם. צריכים רק לא להיות טיפש ולצעוק "אבא הצליני"... לא תובעים גדולות ונפלאות, אלא צעקה אחת פנימית: "אבא אבא הצילני, אבא אבא רחמני"...

ואז בוודאי יתקיים הכתוב "אני לדודי ועלי תשוקתו", "אין תשוקתו של הקב"ה אלא על ישראל" היינו שכל תשוקתו של הקב"ה היא אך ורק להשפיע טוב לישראל, ובפרט הטוב העיקרי דגאולה השלימה, שבקרוב ממש יוליכנו הרבי לקראת משיח, אמן.

(משיחת ח"י אלול ה'תש"י)

ריח של אלול

במשך מאה ושתיים השנים שבהן היתה ליובאוויטש עיר הבירה של כ"ק אדמור"י חב"ד, היתה לקריית-ספר בדרכי החסידות ומנהגי החסידים, גם בחיי החולין של כל השנה, ובפרט בחיי המועדים והימים הטובים.

בשבת מברכים אלול בליובאוויטש, למרות שזה היה עדיין יום בהיר ושטוף שמש, האווירה כבר השתנתה. ריחו של אלול החל כבר להיות מורגש, ורוח של תשובה כבר החלה לנשב. כל יהודי נעשה מתון יותר, עסוק יותר במחשבותיו והחלו לשכוח את כל דברי החולין.

במשך שני חודשי הקיץ – מאחרי חג השבועות עד שבת נחמו – עם הפסקה מסויימת בימי בין-המצרים, שאכן היו ימי תוגה ועצב, שהרי את הלכות תשעה באב היו שומרים על כל פרטיהן – היו מטיילים קצת בין מנחה למעריב בכיכר השוק. בין פסח לשבועות לא יצא אדם לטייל, אך מאחרי שבועות עד שבעה-עשר בתמוז, היו מטיילים ונהנים מהרוח הקייצית הנעימה.

אחרי שבת נחמו כבר החלו ללמוד  אחרי מעריב, לקיים מה שכתוב "קומי רוני בלילה", וכשהגיע שבת מברכים אלול החלו כבר לחוש אווירה של אלול, ובדריכות רבה חיכו ל"לדוד ה' אורי וישעי", לקול השופר, לתקיעה הראשונה שהיה בה משום הודעה ששערי חודש הרחמים נפתחו.

כששוכבים במיטה בשש בבוקר...

מאמרי החסידות של שבת מברכים אלול, שבדרך כלל נפתחו ב"אני לדודי ודודי לי – ראשי תיבות אלול" "השמים כסאי", או "ראה אנוכי נותן לפניכם היום", כבר היו רוויים ברוח של אלול. כל יום מימי חודש אלול אינו דומה כלל לימי השנה כולה. כאשר שוכבים במיטה בשעה שש בבוקר, שומעים שבמניין הוותיקין הראשון בבית-המדרש כבר הסתיימה התפילה ותוקעים בשופר. קול השופר מעורר – הרי אלול בעולם. ממהרים להתלבש והאדם אינו שבע רצון עם עצמו – מדוע איחר כל-כך בשנתו, והוא חושב ברעיונותיו על כך שבימים אלו היה משה רבינו עליו השלום בהר, שהימים הם ימי רצון שאפשר לפעול בהם באופן שונה לחלוטין, ושעליו להיות בן-אדם ואסור לו להחמיץ את הזמן.

כשבאים לבית-המדרש כבר מוצאים בו קהל גדול. יש שאומרים תהילים, אחרים לומדים חסידות או אומרים תיקוני זוהר, בשעה שאחרים עומדים או יושבים ומתפללים.

בסדר העבודה של תורת חב"ד תופסת התפילה – עבודה שבלב – את אחד המקומות הגדולים והחשובים ביותר. בליובאוויטש היו כאלה שכינוים היה 'בעלי עבודה' והיו מתפללים שעות רבות גם בימות החול של כל השנה, ובייחוד בחודש אלול, שאז היה זה באופן שונה לחלוטין.

כשהיו נכנסים ל"חדר שני" של המניין, היו נפעמים מהמחזה הבלתי-רגיל שנתגלה: כל אחד שקוע בשרעפיו ושרוי בדבקות, אינו שומע ואינו רואה את הנעשה סביבו. זה מנגן בניגון חב"די "ברוך גוזר ומקיים", השני אומר "חנון ורחום", השלישי אומר "וכולם משבחים ומפארים", ואחר מצוי בעיצומה של תפילת "אהבת עולם" ואומר מילים ספורות, כאשר פירוש המילות מזדקר מכל מילה בכל-כך הרבה עסיסיות של השגה, בהתקשרות שכזו ובקול תחנונים כזה, עד שמרגישים שבכל מילה מתעלה המתפלל מעלה-מעלה! הוא מתקרב יותר ויותר אל הנקודה, והנה-הנה הוא משיג את מטרתו.

ניגון התחנונים של "מהר והבא עלינו ברכה ושלום" והניגון השקט והערב "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", קול הביטחון בו הוא אומר "כי א-ל פועל ישועות אתה" וקול השמחה בו הוא אומר "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" – מעניקים לו את הכוח לומר "שמע ישראל".

עם כל יום נוסף שחלף התקרבו יותר לשבת סליחות. את ה"חסידות" של שבת סליחות היו שומעים בכוונת-לב שונה לחלוטין. בליל שבת שלפני הסליחות היו ממעטים בשינה בדרך כלל, משום שלא היו יכולים לישון. האדם לא מצא לעצמו מקום, וההליכה למקווה היתה עוד לפני שהאיר היום.

קול פנימי של "מקיף" חסידי

במקווה כבר היו פוגשים אנשים רבים. הכול ממהרים, על פני הכול ניתן להכיר ששבת זו שונה מכל שבתות השנה. הרי זו השבת שלפני הסליחות.

במוח הולמות המחשבות הזורמות בחוזקה. חולפת ברעיון הזעקה הסוערת "לך ה' הצדקה", ועוד יותר מכך – ההרגשה של "ולנו בושת הפנים". טובלים בלב שבור, והאדם עורך ביקורת כלפי עצמו: האם הטבילה היא אכן טבילה של תשובה אמיתית מתוך חרטה על העבר וקבלה על להבא, או שמא היא, חלילה, בבחינת "טובל ושרץ בידו".

כשעברו ליד מנייני התפילה בבית-המדרש וב"בנימין'ס שטיבל" היו שומעים קהל אנשים אומרי תהילים.

אמירת התהילים באותה שבת היתה אף היא שונה מאמירת התהילים בכל השנה. למרות שהיו אלה אותם יהודים פשוטים, המתאספים מדי יום בהשכמה לאמירת תהילים, ובשבתות היו באים גם אלה שבכל השבוע היו שוהים לרגל עסקיהם בעיירות ובישובים – אותה שבת היתה שונה מכל השבתות גם אצלם. כל אחד היה עסוק עם עצמו, ובאמירת התהילים נשמע קול פנימי של "מקיף" חסידי.

כאשר חזרו מהמקווה היו הולכים לחזור את המאמר, דבר שארך כמה שעות. כרגיל היו נכנסים ל"חזרה" וממשיכים לחזור את המאמר עד התפילה, ובשעה שלוש היו אוכלים סעודת שבת-קודש.

סעודת שבת קודש של שבת סליחות על שולחנו של הוד כ"ק אדמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, היתה אף היא שונה מסעודת שבת-קודש של כל השנה. היא היתה קצרה יותר. בכלל, הסעודות בליובאוויטש לא ארכו זמן רב, אלא שלפרקים היו מתוועדים בהן, מספרים סיפור או חוזרים על אמרה.

לסעודות השבת בליובאוויטש  סדר קבוע בכל הדברים, שהיה מוגבל בהגבלות הזמן והמקום. בשבת סליחות היה הכל בקיצור, משום שבכל דבר הורגש ריח הימים הנוראים.

(ליקוטי-דיבורים, חלק א)

זמן לכל דבר

מובא בשיחות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, שאחד בכה בשמחת תורה, ואמר לו אדמו"ר נ"ע, שכיוון שלא בכה באמירת "על חטא" ביום-הכיפורים, משלים זאת עכשיו, אבל זהו שלא בזמנו.

"עשה האלוקים את האדם ישר", ונתן לכל דבר זמן מסויים, ובנידון דידן, הזמן לעשיית חשבון הוא חודש אלול.

(משיחת שבת-קודש פרשת ראה ה'תש"י)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

שבת-קודש פרשת עקב
כ"ג במנחם-אב –  מברכים החודש אלול

אמירת כל התהילים בהשכמה¹ בציבור. אחר-כך לומדים במשך כשעה מאמר חסידות המובן לכולם, ואחר-כך התפילה.

המולד: אור ליום ששי לפנות בוקר בשעה 1:56 ו-3 חלקים.

מברכים ראש-חודש אלול: ביום השבת ולמחרתו ביום הראשון.

אין אומרים 'אב הרחמים'.

אבות פרק ד.

יום שישי, כ"ט מנחם-אב
ערב ראש-חודש

ביום זה, 'יום כיפור קטן' – יש להוסיף בג' הקווין: תורה, עבודה (=תפילה שבמקום קרבנות), גמילות-חסדים וצדקה².

לגבאי-הצדקה: את הפרוטות שנותנים לצדקה במשך החודש לפני תפילות שחרית ומנחה וכו' [בקופות-הצדקה שבבית-הכנסת], נהוג לחלק היום (ער"ח) לצדקות שונות³.

בקריאת שמו"ת היום, קוראים את שתי ההפטרות⁴: דש"פ ראה - 'עניה סוערה'; ודראש-חודש - 'השמים כסאי', בהוספת פסוק ראשון ואחרון דהפטרת 'מחר חודש'⁵. הנוהגים כמנהג רבותינו נשיאינו בזה, קוראים היום את ההפטרה דש"פ ראה, ומחר בשבת-קודש לפני תפילת שחרית, אחרי קריאת ה'שביעי' שוב, קוראים את ההפטרה דשבת ר"ח עם ההוספה הנ"ל⁶.

______________________

1)    אם לא הספיק לסיים את התהילים עם הציבור, ואם יגמור את התהילים אח"כ יפסיד עי"ז את התפילה בציבור, כתב הגרז"ש דבורקין ז"ל לא' מאנ"ש: "וע"ד אם תפלה בציבור נדחית מפני אמירת תהלים בשבת מברכין, לא קיימא לשיילי, בוודאי לא" (קובץ רז"ש עמ' 30).

ולעניין השלמה אח"כ, בס' דיני ומנהגי ר"ח-חב"ד עמ' ז הביא  מיחידות של הר"ש לברטוב, ששאל היות והוצרך לילך זמן רב כדי להגיע להתוועדות הרבי בש"ק מברכים, מה יעשה ע"ד אמירת תהילים, כי אין הזמן גרמא לגמרו ולהתפלל כו'. וענה הרבי (כאן - תרגום מאידיש): (א) שיכול לומר התהילים בהלכו ברחוב (בע"פ), ושא"צ לומר המזמורים כסדרן. (ב) שיכול לומר תהילים בין השיחות דההתוועדות. (ג) "ישנן 24 שעות במעת-לעת" (כנראה הכוונה שיכול לגמור את התהילים במשך כל השבת, כולל ליל שבת).

ובמכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ לאדמו"ר מקופישניץ (אג"ק ח"ג עמ' תקע"ח) אודות תהילים דשבת מברכים בקהילות ישראל בעולם: "וזה כשנה אשר הצעתי כי בכל שבת מברכין ינהיגו בהבתי כנסיות לאמר כל התהילים עם אמירת הקדישים בכל אתר ואתר לפי הזמן המתאים להם, אם בש"ק בהשכמה קודם התפילה  ".

ובס' 'דעם רבינ'ס קינדער' (ברוקלין תשס"א, ס"ע תלד) מביאים מענה ביחידות (כאן - תרגום מאידיש) לאחד הת' ששאל שאינו מספיק לסיים את כל התהילים בשבת מברכים: "באם לא יכול היה לסיים בשבת מברכים – יעשה זאת בשבת הבאה. באם גם באותה שבת לא יכול היה לסיים – יעשה זאת בשבת השלישית, וכן הלאה".

בכל המענות הללו יש כמה ספיקות, והעיקר צ"ע אם הן הוראה לרבים לכל אנ"ש.

2)     שיחות-קודש תשל"ו עמ' 663, ובכ"מ.

3)     ספר המנהגים עמ' 77.

4)     היום יום, ל' סיוון. ספר המנהגים עמ' 25.

5)     ספר המנהגים עמ' 33.

6)     היום יום, ד' טבת.