לולי עניין הצלת נפשות לא היה מרדכי היהודי מתעסק בצרכי ציבור, ורוצה להיות "משנה למלך" * מהתמימים תובעים שיוותרו מעיקר עניינם לימוד התורה עבור יהודים אחרים * היכן החידוש יותר: במאמר חז"ל על מאיר עיני שניהם ה' או במה שנאמר "ומתלמידי יותר מכולם"? * כברשימה הקודמת מובאים התבטאויות הרבי, לצד השוואה למקורות בדברי הפוסקים
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
ויתור על מעלת התורה
פעמים רבות הגדיר הרבי את המצב כיום בדורנו כפיקוח נפשות המחייב לוותר על שלימות אישית לטובת השפעה על הזולת. הדברים מפוזרים לרוב הן באגרות קודש הן בשיחות-קודש, ומטבע הדברים ההתבטאויות וההגדרות השונות אינן דומות תמיד אחת לרעותה, וכל התבטאות צריכה לימוד.
שיחה מרכזית בנושא היא זו של פורים תשל"ג ופורים ושבת תשא תשל"ה (לקוטי שיחות כרך טז, עמודים 373-380) והיא מתייחסת להנהגתו של מרדכי היהודי שנתבטל מדברי תורה כדי לעסוק בהצלת נפשות, וכמו גם הנהגת כבוד קדושת אדמו"ר מוהריי"צ ותביעתו מתלמידיו וחסידיו. בשיחה הובאו מקורות רבים מתלמוד בבלי וירושלמי, ועוד עשרות מקורות בדברי חז"ל והפוסקים.
בספר 'אשכילה בדרך תמים' (ארץ הקודש תשמ"ג) נאספו הוראות רבות לתלמידים במכתבים כמו גם בשיחות לעניין ההתמסרות לזולת, הפצת היהדות הפצת המעיינות וכו'. מחד קובע הרבי כי בד בבד עם הברור והפשוט שעיקר עניינם של תלמידי הישיבות הוא לימוד התורה, עם זאת במצב של פיקוח נפש נדרש לפעמים ויתור ומסירות-נפש גם מצידם, שעליהם לוותר במקצת על טובתם האישית. מאידך בסופו-של-דבר ישתלם להם הדבר מבחינה רוחנית. הנה משפט מסכם משם בלשונו הק' ('אשכילה' שם עמ' 315):
התלמידים ידעו אשר תפקידם הוא ללמוד תורת הנגלה ותורת החסידות אלא שמפני צורך השעה פקוח נפשות ממש מוכרחים להקדיש מזמנם ולהתעסק בהצלת נפשות ולבם צריך להיות מיצר על כך.
וכן לגבי מרדכי הצדיק (לקוטי שיחות כרך טז עמ' 377):
מרדכי (וכמוהו גם רוב הסנהדרין) היה סבור שעליו להיות "משנה למלך" – אף אם בשל כך יחסר ב"גדלות" של "גדול תלמוד תורה", כדאי בשביל "הצלת נפשות" (ראה א"ז יורה דעה סוף סימן רנ"א) להיות "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". אבל (מדגיש הרבי בהערה 27) לולי העניין ד"הצלת נפשות" לא היה עוסק בצרכי-ציבור, מצד מעלת תלמוד-תורה.
אחים בסכנה!
בשיחה אחרת (לקוטי שיחות כרך לב עמ' 125) קובע הרבי:
ומזה גם הוראה ברורה לדורנו זה במיוחד, שהרבה מאחינו בני ישראל נמצאים בעוונותינו הרבים במצב של סכנת טביעה רוחנית בפועל ממש (והרי זה נכלל ב"דם רעך") שהזהירה תורה "לא תעמוד על דם רעך", ומוטל על כל אחד ואחד החיוב לעשות ככל מה שביכולתו להצילם ולהחיות נפשם.
ומציין בהערה 35 (על "דם רעך"):
כן נקט להלכה בשו"ת מהרשד"ם חלק יורה דעה סימן רד (הובא בכנסת הגדולה לטור חושן משפט סימן תכו) – לעניין הצלת נפשו מני שחת שלא ישתמד או שאם נשתמד להושיבו לדת משה. ובשל"ה חלק תורה שבכתב פרשת קדושים (שמה,ב) "כל-שכן בהצלת הנפש שאם יראנו עושה עבירה שמאבד עולמו יצילהו" (וראה גם מנחת-חינוך מצוה רלט. וראה שקלא וטריא בביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג ח"א עשה כח (קעב, א ואילך)).
סייעתא דשמיא שלא בערך!
העסקן המפורסם הרב שלום דב ליפשיץ (ז"ל) שעמד לימים בראש ארגון הפעילים, פנה פעם (א' אלול תשט"ז) אל הרבי בראשית דרכו בעסקנות לגבי התלבטות בדבר מסוים.
בתגובה השיב לו הרבי באיגרת ארוכה (ט"ז אלול תשי"א – אגרות קודש כרך ד' עמ' תפ-תפא):
קיבלתי מכתבו ממוצש"ק א' אלול, ותכנו אשר משתתף בעבודת "חבר פעילי מחנה התורתי", ורואה הוא פרי טוב בעמלו, אבל כיון שהציבור החרדי באה"ק ת"ו לא נענה לקריאתם כדבעי למיעבד ובמילא כל העבודה מוטלת עליהם, וזה גורם אצלו לביטול תלמוד-תורה, ושואל האם כדאי הדבר בשבילו, או בלשונו הוא, אם מחוייב לעזוב את נפשו בעבור נפשות אחרים.
הנה נבהלתי לשאלה זו, בה בשעה שהקב"ה הצליחו ונתן לו האפשרות להציל נפשות בני ובנות ישראל מכפירה ר"ל ולעזור להם שישארו יהודים נאמנים לה' ולתורתו, שזהו רואים גם בעיני בשר ובמוחש, הנה בא יצרו ומסיתו לאמור, מי יודע אם זהו ענין ומוטב לך להתעסק בעסקים אחרים אשר אז אפשר שתשגשג בתורה וכו' וכו'.
ידוע פסק דין בגמרא אשר מצוה שאי אפשר לעשותה על-ידי אחרים מבטלים תלמוד תורה בשבילה (מועד קטן ט, ב), וידוע גם כן מאמר הגמרא בתמורה (טז,א) על הפסוק עשיר ורש נפגשו מאיר עיני שניהם ה', אשר כשעשיר בתורה עוזר לרש בתורה, הרי מאיר עיני שניהם, שגם להנותן נתוסף בלימוד תורתו, שזהו הרבה יותר ממאמר רז"ל (תענית ז, א) הרבה למדתי מרבותי ומחברי, ומתלמידי יותר מכולם, כי המאמר בתענית מספר מה שאדם לומד כפי יכלתו הוא, וכדיוק הלשון למדתי, מה שאין כן הבטחת רז"ל בתמורה דמאיר עיני שניהם ה', היינו ששמעתתא דבעי סייעתא דשמיא, הנה מבקשים בזה אור כפי יכולת ה', כמובן שזהו שלא בערך.
כוונתי בזה שלא לבד שעל-ידי ביטול תורתו לאיזה זמן עושה הוא כציווי התורה וכמאמר רז"ל במו"ק הנ"ל, אלא עוד זאת שביטולה של תורה זה הוא גופא קיומה, כי על ידי זה נעשה לבו ומוחו זכים אלף פעמים ככה, אשר במעט זמן יצליח בלימודו שלא בערך...
אחתום מכתבי באיחולי הצלחה בעבודתו בקודש, אשר בדרך ממילא ימשיך לו הצלחה גם כן בלימוד התורה ביראת שמים וילך הלוך וגדול בתורה ויראה גם יחד.
אתעניין לדעת במה היה אופן לימודו קודם שנכנס בעבודת חבר פעילי מחנה התורתי הנ"ל, ואם יש לו עתה שיעורים קבועים בתורת הנגלה ובתורת החסידות.
אין איש נקי מעבודת הקודש!
ושוב נדרש הרבי לשאלת איש חינוך החסיד רבי אלכסנדר בן-נון ז"ל ששאל: "מה יהיה עם עצמי?".. הנה תשובת הרבי באיגרת מיום י' ניסן תשי"ז, אגרות קודש כרך טו עמ' כט-לא:
במה שכותב שלפעמים עושה חשבון בנפשו מהתעסקותו בחינוכם של אחרים אבל מה יהי' במצבו הוא ובעניניו אשר יום רודף יום וכו'. ובודאי נודע לו אשר בעיא זו ודכדוכי נפש אלו עתיקים הם ומבלבלים הם את כל העוסקים בצרכי צבור בכלל ובשטח דעסקנות צבורית התופסת ומקיפה את כל האדם כולו ביחוד, ומובן גם כן שלא בכל התקופות ולא לכל האישים שוה הפתרון של הבעיא ותשובת שאלה עיקרית זו, ואינה דומה שעת מלחמה לשעת שלום, שעת חירום לשנים כסדרן. ופשיטא שאינו דומה מי שכשרון מיוחד לו בעסקנות לזה אשר ענינו בזה הוא באופן דאתכפיא,
ועל פי דברים האלה אשר מובנים הם וגם פשוטים להמתבונן אפילו שעה קלה בהשקפת עולם של תורתנו תורת חיים אשר כלל גדול בה, ואהבת לרעך כמוך וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. מובן אשר בדורנו דור יתום, ומאידך גיסא דור דעקבתא דמשיחא סוף הגלות והכנה קרובה לאתחלתא דגאולה האמיתית, אשר עליה נאמר שתהיה גאולה שלימה, זאת-אומרת שאף איש אחד מישראל לא ישאר בגלות, בגלות כפשוטה, וגם בגלות ברוחניות, מוכרחת השתתפות כל אחד והשתדלותו בקבוץ נפשות בני ישראל וקירובם לגואל ישראל הוא השם יתברך נותן התורה והמצוה, אין איש נקי מעבודה קדושה זו, על כל פנים זמן מסוים בכל יום שבוע וחדש,
וככל אשר יגדל כשרון האיש בעבודה זו תגדל גם כן כמות הזמן עליו להקדיש לה, שמזה מובן גם כן שישנם כאלו אשר עיקרם הוא דוקא עבודה האמורה, וכל שאר עניניהם הכשר מצוה הם גם לעבודה זו, ובמלות אחרות זוהי המצוה דביה הוה זהיר טפי (עיין אגרת הקדש לרבנו הזקן סוף פרק ז' ובספר השיחות קיץ ת"ש עמוד כ"ב, ובהערה שם), וכל שאר התורה והמצות שלו עולים דרך מצוה זו, מלמטה למעלה, וכל המשכות והשפעות שלו נמשכים על ידי מצוה זו מלמעלה למטה. אבל מובן גם כן שבכדי לקבץ הניצוצות ובכדי לקרב הלבבות, אינו מספיק טופח בלבד אלא צריך להיות טופח על-מנת להטפיח, וזהו ענין הנתון לאדם למדוד ולהקציב בכל יום ובכל תקופה כמה זמן ומרץ צריך הוא לעבוד בעצמו, עם עצמו ובתוך עצמו, אף שרובו ככולו נתון הוא לעבוד עם הזולת...
וכיון שהקב"ה דורש העבודה הנ"ל בודאי שאפשרי למלאותה, ואין להתרשם אם בהתחלת הענינים נפגשים בקישוים ולא עוד אלא שגם מכשלה בא לפעמים, וכידוע דברי רז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, ואין לך דברי הוראה גדולה מזו שהרי היא בהלכות דפקוח נפשות. ובהשתמש בסגנון רבנו הזקן (תניא פרק מ"ד) ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת רועה ישראל, בכל זה אפס קצהו ושמץ מנהו ישנו בכל אחד מישראל ובפרט בעסקנים העוסקים בשטח החינוך, עכ"פ ביכולת ובכח – ולכן כאן המקום להתבונן בתורת הבעש"ט ששמענוה מכ"ק מו"ח אדמו"ר בש"ק בראשית תרצ"ז, על הפסוק קומי אורי, וזה לשון רשימת אחד השומעים, מאמר הבעש"ט היה לנשיאי ישראל, ואמר להם, אתם נשיאי ישראל המלמדים תורה לבני ישראל ועושים לטובת הרבים מה יהיה אתכם בעצמכם, המענה על כך הוא קומי אורי באור הפרטי והכללי כי בא אורך – חסר בהרשימה – ואף כי מצד אי סיום הרושם, אין ברור סיום הענין, על כל פנים ברורה הבעיא וברור גם כן שמניחים הנ"ל התורה והעבודה בשביל טובת הרבים ולא לבד שמאשרים הנהגתם זו אלא שמברכים אותם באור הפרטי והכללי גם-כן.
והנה להשיג עומק הענין יש להאריך בזה כהנה וכהנה ועדיין לא יתמצה כולו, אבל כיון דאנן בהנוגע לפועל עסקינן, ידועה בזה הבחינה בהנוגע להנהגה בפועל, ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ונקוט האי כללא בידך וזכור אותו תמיד, כי כל דבר המועיל או מביא לעבודה בפועל, הנה כל מניעה שתהיה לדבר זה – אפילו אם המניעה היא מדבר היותר נעלה – הוא רק מתחבולותיה של נפש הבהמית (הועתק בהיום יום כ"ג סיון תש"ג).
דוגמה חיה למושפעים
לפועל קובע הרבי:
ואם לקולי ישמע, יגביר חיילים בעבודתו חינוך בני ובנות ישראל שהשפעתו עליהם הן בהמוסד והן שמחוץ למוסד, ויביט על הענין כמו שהוא לאמיתתו ובפנימיותו, שמתעסק הוא באלו אשר על כל אחד ואחת מהם נאמר בנים אתם לה' אלקיכם, וכל דבר שמקרב אותם לאבינו שבשמים וכל פעולה בזה למעלה היא נצחית לעולם ועד וגורם נחת רוח בלתי גבולי, אלא שכדי שתהיה עבודה בהצלחה, צריך הוא וכן ביתו להיות דוגמא חיה בשביל המושפעים שלו לאותם הענינים בהם משפיע עליהם, זאת-אומרת דוגמא חיה של איש ואשה הישראלים על פי דברי תורתנו הק', וביחד עם זה חדורים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות, שזהו מכריח קביעות בנפשו וגם קביעות בזמן ולימוד החסידות ושמירת הדרכותי' והנהגותי', ואז בודאי תקוים גם כן ההבטחה דנעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, ואלף פעמים בזה לא בדרך גוזמא כמבואר בכמה מקומות, ז.א. שבלימוד שעה אחת מצליחים וקולטים כמות ואיכות שאחר נצרך לאלף שעות, ואז ילך גם בחייו הפרטים מדרגא לדרגא מחיל אל חיל.
מובן שעבודה לא קלה היא, אבל מאין הוא הקא סלקא דעתך שאיש הישראלי צריך לחפש לו עבודה קלה ובפרט בימינו אשר שכינתא בגלותא חשך כפול ומכופל וכל הענינים יגיעים וכו', ויותר ממה שכתוב כאן נמצא בין השטים, ותקותי שגם בזה די למתבונן, ויהי רצון ששנינו נכוון לפירוש אחד על ידי שלשנינו תהיה מטרה אחת להפיץ מעינות החסידות הלוך וכבוש עד שיכבשו את כל עמנו בני-ישראל כולם, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ומלאה הארץ דעה את ה'.
שליחות בהצלחה
בג' אדר תשי"ט ('אשכילה' עמ' 299) כותב הרבי לבחור:
במענה למכתבו מכ"ח שבט בו כותב על-דבר התיקונים בבית הכנסת אשר עורכים מסיבות שבת וכן מסדרים תפלות הנערים באופן שתהיה השגחה בזה וכו',
ובודאי לא יסתפק בזה בפעולות אלו עצמו וגם על חביריו ישפיע שגם הם יתעסקו בענינים כאלו אלא שמובן ופשוט – מבלי שיפריע להלימוד שלהם בעצמם הן בנגלה והן בחסידות.
אך גם ההצלחה בהפצת היהדות והמעיינות דורשת מילוי ה"מצברים" בתורה. וכך מתבטא הרבי באדר"ח אייר תשל"ב (לקוטי שיחות כרך ז' עמ' 242):
ממי שנוסע לשליחות נדרשת מקודם הכנה מתאימה – שקידה בלימוד התורה, שכן על-ידי הלימוד הוא מתייחד עם התורה... וכאשר התורה "הולכת" בשליחות, הרי ברור שהשליחות תהיה בהצלחה!.
פרוס לרעב – לחמך
בביאור הגר"א ליו"ד סימן רמה ס"ק ה' הביא מתנא דבי אליהו פכ"ז – 'הלא פרס לרעב לחמך' ואין רעב אלא הרעב מן דברי תורה ואין לחם אלא דברי תורה... מכאן אמרו אם יש אדם שהוא מבין בדברי תורה יפרנס מתורתו גם כן כדי שתרבה חכמתו לו ומוסיפין לו עליה וכל העושה כן אינו נמנע מן הטובה כו' [=העתידה לבוא על ישראל לימות בן דוד] עיין שם בארוכה.
ושם באותו הפרק – כי תראה ערום וכיסיתו כיצד אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה הכניסהו לביתך ולמדהו קריאת שמע ותפלה, ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת וזרזהו במצות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצות כו', כמו שכתוב ואת עירום ועריה כו', וב'אבות דרבי נתן' ובגמ' בהרבה מקומות.
אמנם מצינו גם אמורא שנהג אחרת – גיטין ס,ב: ר' שימי בר אשי אמר לאביי "לותבן מר בעידנא" (יושיבני אדוני ללמוד בעת קבוע. רש"י) והשיבו "אית לי עידנא לדידי" שכבר יש לו קביעות ללימוד עצמי שלו. הרי שלימוד האדם עם עצמו קודם ללימודו עם אחרים. ועיין בלקוטי שיחות כרך טז שם פסק-דין הראגוצ'ובי לגבי עצמו על פי הבבלי שרק "תורתו משתמרת", ולכן הוא שצריך ל"תורתו מתברכת" נמנע מעסקנות ציבורית.
ובשו"ת אגרות משה (אה"ע ח"ד סימן כו) הוכיח שתורתו העצמית של האדם קודמת ללימודו עם אחרים ואפילו עם בנו (עיין קידושין כט, ב).
ומכל מקום, למעשה, פסקו גם האחרונים שאף שבלימוד התורה שלו קודם לאחרים, מכל מקום חייב כל אדם לבטל מקצת זמנו כדי ללמוד עם תלמידים – עיין 'אהבת חסד' להחפץ חיים פ"כ אות ב' – שהרי גם בענייני גופו לא אמרו אלא שחייו קודמים לחיי חבירו, אבל לא מצינו שעושרו קודם לחיי חבירו (הגדרה זו מופיעה אצל רבינו הזקן ב'אגרת הקדש' סימן טז – תניא קכד,ב: "ולא אמרו חייך קודמים אלא כשביד אחד קיתון של מים וכו'... אבל אם העני צריך לחם לפי הטף... כל דברים אלו קודמין לכל מלבושי כבוד וזבח משפחה בשר ודגים.. ולא שייך בזה חייך קודמין.."].
מתברכים באור פרטי וכללי
בשיחה (חט"ז שם עמ' 379) מדגיש הרבי שלגבי דרגתו הרוחנית של כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ הרי לפי תורת הבעש"ט לפסוק "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח" הנה לנשיאי ישראל ברכה מיוחדת שלא יחסר ב"תורה ועבודה" ואדרבה "בא אורך וכבוד הוי' עליך יזרח" – דבר שלא בערך [=יותר] מ"ברכה ניתנת בתורתן". אולם הרבי אינו מקיש מכאן לגבי עסקני ציבור בכלל.
ברם, יצויין כי במכתבו של הרבי להרה"ח ר' אלכסנדר בן-נון (הנ"ל), מקדים הרבי תוך שימוש בסגנונו של רבינו הזקן (תניא פרק מד) ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת רועה ישראל, בכל זה [בכל זאת] אפס קצהו ושמץ מנהו יש בכל אחד מישראל ובפרט בעסקנים העוסקים בשטח החינוך, על כל פנים ביכולת ובכוח [=פוטנציאל]...
ולכן כאן המקום להתבונן בתורת הבעש"ט.. וברור גם כן שמניחים הנ"ל התורה והעבודה בשביל טובת הרבים ולא לבד שמאשרים הנהגתם זו אלא שמברכים אותם באור הפרטי והכללי גם כן.
בשולי הרשימה יצויין, כי למרות הפלאת הפוסקים הנ"ל בגודל מעלת זיכוי הרבים והחיוב לעסוק בכך אין הדברים מגיעים להבטחתו של אדה"ז שנעשה מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה ('תורה אור' בתחילתו) והרבי חוזר ומדגיש את המובא (ב'אור התורה' כרך ו' תתרכו, ב) דאלף הוא לא בדרך גוזמא! | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
