אם היה זה בנו או בתו של ראש-ישיבה גדול ונכבד, האם גם אז היה מסתגר אביו בד' אמות של תורה וסומך על הנס ?!... * הסתירה והתיווך בדברי רבי עקיבא שאהבת ישראל היא כלל גדול בתורה, ומאידך פסק שחייך קודמין * וויתור והתמסרות למצבו הרוחני של הזולת לעומת שלימות אישית – רשימה ראשונה לאור דברי הרבי, משולבים בציון לדברי הפוסקים * מסדרת 'יסודתו בהררי קודש'
מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר
צריך עיון גדול מי התיר זה ?!
כך כותב הרבי – לגבי אברכים לאחר נישואיהם, עם סיום לימודם שנתיים ב'כולל' (אגרות קודש כרך יד עמ' ל):
ידוע פסק תורתינו-הקדושה שמצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דוחה כל העניינים. ובדורות האחרונים – עסקנות בשטח הרבנות ובשטח חינוך על טהרת הקדש וכיוצא-בזה, הוא עניין של פקוח נפשות והצלת נפשות ממש. ולהושיב עשיריות אברכים המוכשרים לזה שיעסקו כל היום בלימוד התורה – בה בשעה שמאות ואלפים צועקים לעזרה – ואף כי בקלא פנימאה דלא אשתמע – מטביעה במים הזדונים השוטפים ברחובות, ולצערנו התחילו לחדור גם לבתים, צריך-עיון-גדול מי התיר זה.
ואף שסדר הוא בשביל יחידי סגולה, לכאלו שמוכרחת הישיבה בכולל בכדי לפעול אחר-כך כדבעי להצלת בני ישראל, אבל אין זה דרך לרבים. והלואי מלפני דור היו שמים לב יותר ויותר להצלת בני ישראל מהתבוללות ומריחוק מדרך התורה והמצוה, ומטילים עבודת הצלת נפשות זו על שכם בני-ישראל בני הישיבות תיכף בצאתם מכותלי הישיבה, שעתה היו עשיריות אלפים יותר בכותלי הישיבות, בכותלי בתי כנסיות ובכותלי בתי מדרשות.
ואין להאריך בדבר המצער עד כדי להבהיל, שנראה עדיין אחדים מראשי הישיבות אוחזים בשיטה זו, באמרם "אני את נפשי הצלתי". וכבר האריכו רז"ל בכמה מקומות. והגע בעצמך, באם היה המדובר בבנו של ראש הישיבה הכי גדולה או בבתו היחידה שיש לקרבם יותר לה' ולתורתו, האם גם כן היה מסגיר את עצמו [=מסתגר] חדר לפנים מחדר וסומך על הנס ובלבד שיוכל לעסוק בתורה עוד שעות בכל יום ויום, וק"ל.
ובהנוגע ליחידי סגולה ולמוכשרים מסוג האמור – הרי גם בתוככי אנ"ש נהוג הדבר, ומשנים קדמוניות, לעסוק בתורה גם לאחרי החתונה, עסק באופן דתורתו אומנותו. אבל לא לעשות מזה שיטה לרבים מיוסדת על הנהגה הנ"ל דאני את נפשי הצלתי.
ב'ספר חסידים' סימן תתקמו נאמר:
"טוב שיחזור ההלכה עם אותם שאינם יודעים כל-כך כמותו, כדי שלא ילכו בטלים, משיחזור עם חבריו הדומים לו. כמו שאמרו חכמים (בבא מציעא פה,א) המלמד עם הארץ תורה מבטל גזירות, ורבי פרידא שהיה אומר ארבע מאות פעמים ההלכה לתלמיד אחד (עירובין נד, ב), כי זה דומה ל"מת מצווה" שאין לו עוסקים, לחזור עמו וכו' ואף על פי שמפסיד מעט מתורתו, תורתו מתקיימת בידו [ובשו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן כו הביא הגמ' מרבי פרידא – ולא הזכיר מה'ספר חסידים'].
ובשל"ה הק' סוף מסכת פסחים:
"ויראה שלא יהא שום יום מימי חייו בלי גמילות חסדים או בגופו או בממונו או בנפשו, דהיינו שמלמד תורה עם חבירו או עם בן חבירו וכו' ואז יתנהג עמו הקב"ה במדת החסד".
זה כלל גדול בתורה!
וכן פסק הלכה למעשה בשו"ת חתם סופר (חושן משפט סימן קסד): "ובאותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו – מחוייב לעשות לו בחינם כו', ואף על פי שמפסיד לימודו של עצמו על ידי זה, כי בזה של חבירו קודם לשל עצמו".
כוונת החת"ס לרמוז על הסתירה הקיימת לכאורה בין דברי רבי עקיבא על הפסוק ואהבת לרעך כמוך "זה כלל גדול בתורה" (רש"י עה"פ קדושים יט,יח מהתורת כהנים) – לבין דבריו (בבא מציעא סב,א) "וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך".
וכבר ביאר החת"ס ב"תורת משה" על התורה, ש"חייך קודמים" נאמר בענייני עולם הזה, מה שאין כן בלימוד התורה חייב לבטל מתורתו כדי ללמד לאחרים.
עד כדי כך, שה'חתם סופר' בהקדמתו לשו"ת שלו חלק יורה דעה האריך בביאור הדבר, שכאשר מישהו מוותר על שלימותו הרוחנית למען עניני השי"ת, הקב"ה משלים לו ענייניו. וזה לשונו: "ודבר זה הוא מוסר השכל להשלם; אם אמר יאמר העבד העברי חשקה נפשי בה' וחפץ אני להתקרב אליו, ואיך אעשה זאת למעט בלימודי ומשכלות שלימות נפשי כדי להשלים נפש חברי? התשובה אליו – דברי חז"ל: הרבה למדתי מרבותי ויותר מחברי ומתלמידי יותר מכולם. היפלא מה' דבר למלאות לך שלמות נפשך מה שהחסרת לכבוד שמו?! אתה עשה את אשר צוך לעשות – ללמד דעת את העם, וה' יעשה את שלו. עשה רצונו כרצונך והוא יעשה רצונך כרצונו למלאת נפשך מידיעת השלימות, ויספיק לך זמן המועט להשיג השגות רבות ונשגבות עוד יותר מכדי יכולת שכלך... כי סוד ה' ליראיו לגלות להם מצפוני ספוני תורתו כרצונם וחפצם ותשוקתם אליה, 'אל ה' ויאר לנו' דברים גבוהים ורמים אף מה שלא יגיע אלינו לפי קוצר שכלנו".
[אגב הרבי במכתב לרש"ד ליפשיץ (ברשימה הבאה) מדגיש, כי מאמר רז"ל במסכת תמורה (טז,א) "מאיר עיני שניהם ה'" מלמד הרבה יותר ממאמר חז"ל (בתענית) "הרבה למדתי... ומתלמידי יותר מכולם"].
ועוד כתב שם החתם-סופר: "כי התבונן [אברהם-אבינו-עליו-השלום] בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו תרבות אנשים כו'. ...הנסיון הזה לימד אותו, כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו למען רבות כבוד ה' כו'".
כל שכן להציל נפשו מני שחת
בלקו"ש כרך לב קבע הרבי ש"לא תעמוד על דם רעך" הוא מצב דורנו, וציין לפוסקים (כדלהלן); והנה מצינו גם בשו"ת נחלת שבעה (סימן פג) שנדרש לשאלה במי שבנו יצא להתאסלם האם מותר לאב לחלל שבת להחזירו לדת ישראל, והתיר גם במקרה שהבן הביא עצמו למצב כזה, והתבטא: "ולי נראה דחינן שבת מספק זה כמו חולה... אם כן כל-שכן הוא להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית לא כל שכן".
אמנם בשו"ת שבות יעקב (חלק א' סימן טז) חלק על הקביעה "כל-שכן להציל נפשו מני שחת" וכתב על זה: "גם זה אינו, דאע"ג דאמרינן גדול המחטיאו יותר מן ההורגו מ"מ הרי בעבירות החמורות אמרינן שיעבור ואל יהרג, כי כתוב "וחי בהם" ולא שימות בהם. וזה שמאבד עצמו לדעת בעולם הבא ודאי לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבריך, כי הוא פושע בעצמו שבחר במות ולא בחיים וכל אדם יש שני דרכים לפניו ובחרת בחיים, רק דהמחטיא עונשו גדול".
ועיין בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן סימן שו סעיף כט לעניין מי "שהוציאו נכרים את בתו מביתו להוציאה מכלל ישראל מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל להצלתה... מפני שענין זה הוא כפיקוח נפש שמחללין השבת אפילו בספק הצלה שאין לך פקוח נפש יותר מזה שלא תצא מכלל ישראל ותחלל שבתות כל ימיה... והוא הדין אם אינה בתו אלא בת או בן איש אחר... ויש יכולת בידו להשתדל במצוה זו... כופין אותו להשתדל בכל מה שאפשר...".
"אבל אם אין רוצים להוציאו מכלל ישראל אלא שאונסים אותו לעבור עבירה אחת... ואח"כ יניחוהו להחזיק דתו אין מחללין עליו שבת באיסור של תורה בשביל הצלתו... מפני שלא ניתנה שבת לדחות אלא בשביל פיקוח נפש ולא בשביל הצלת עבירה חמורה ממנה". | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:12
זריחה: 6:10
