נפש ורוח
ויש בחינה שיוסף הוא יותר במעלה ממדרגת משה רבנו ע"ה. ונדב ואביהוא היו נפש-רוח של יוסף. ו"אנחנו טמאים לנפש אדם" - זה אביהוא. אבל נדב היה מבחינת רוח ולא היו צריכים הזאה בשבילו כלל. ועליו נאמר ורוח נדיבה תסמכני...
(תורה אור וישב, כט,א)
נשמות אצילות שבבריאה
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. כי הנה נדב ואביהוא וע' זקנים היו מעולם הבריאה ככל ישראל שהיו באותו הדור, אלא שהיו החשובים שבאותו הדור לשון ומאציליה קראתיך בחינת אצילות שבבריאה.
לא שלח ידו. שלא זכו להשיג את בחינת הידיים העליונים למעלה מן הכסא כמו שהם מחוברים וסמוכים לראש. כמו שכתוב בזהר רישא דמלכא אתתקן בחסד-וגבורה וכו'.
מה שאין כן משה ואהרן שהיו שרשם מאצילות. הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן מז' רועים כו'. וכן האבות הן המרכבה שהיו מבחינת אצילות השיגו גם את בחינת הידיים העליונים כו':
(תורה אור משפטים, עח,ג)
שתויים מיינה של תורה
..וכך הוא גם כן בפנימיות וסודות התורה (דאורייתא סתים וגליא באופן וענין אחד), שהוא מבחינת גבורה דעתיק-יומין .. למי שאינו ראוי לזה יזיקנו ויפילנו למטה שממית במיתה וכרת לילך באבדון ובאר שחת,
(כמו ד' שנכנסו לפרדס, בן-עזאי הציץ ומ"ת שנסתלקה נשמתו באור החיים ונענש בגופו על כל פנים (וכשריפת בני אהרן נדב ואביהו שהיו שתויי יין מיינ[ה] של תורה, פנימיות התורה, ואמרו בקרובי אקדש כו' כמו שכתוב בזהר), ואלישע אחר יצא לתרבות-רעה כי טינא היה בלבו מכבר, ולא יסבול כל דבר רע ופסולת מצד בחינת הגבור[ות] עליונ[ות] .. [עד ש]גם דק שבדקות הרע יהיה שם לחטא גדול, כענין שמים לא זכו כו' וסביביו נשערה מאד, אפילו כחוט השערה מצד עוצם הרוממות ששם תכלית הבירור כמו לפני רוממות העצמות [דמלך] בקירובו יותר אל פנימיות. וזהו שכתוב בקרוב"י דוקא אקד"ש כו'. וכמו שנראה בחוש שבפנימיות התורה לא כל אדם זוכה לקבל...
(תורת חיים בשלח, רטו,א)
כהן שאין לו בת זוג - איסור ממדת חסידות
במכתביו הקודמים העיר על מה שכתוב בזוהר ח"ג, קמ"ה, ב, דכל כהן שאין לו בת זוג אסור בעבודה. ומקשה, דהרי רק בכהן גדול ביום הכיפורים הדין כן. ואולי גם בזהר הכוונה רק להנ"ל, אף שאין הלשון משמע כן, וכמו שמביא ראיה מקרא דכהן גדול.
הנה אף אם בדף-קמ"ה, ב אפשר היה לדחוק דמדבר בכהן-גדול כיון שמסתייע בקרא דכהן-גדול, אבל אי-אפשר-לומר כן בזהר-חלק-ג ה,ב דמדבר בנדב ואביהו, וגם לא ביום-הכיפורים, ועיין גם-כן זח"א רלט, א.
ונראה-לפי-עניות-דעתי לתרץ על פי מה שמצינו בכמה-מקומות לשון אסור, ואינו אלא מדת חסידות. וראה שדה-חמד כללי הפוסקים כלל ט"ז סקי"ב שהביא דוגמאות מפירוש תוד"ה אסור תענית יא, א (אסור לשמש בשני רעבון), נמוק"י ספ"ז דסנהדרין (לעשות שותפות עם העכו"ם) מגיד משנה הל' שכנים פ"ב הט"ז (לעמוד בשדה רעהו) סמ"ג עשין פ"ז (לאכול קודם שיאכיל לבהמתו) ועוד.
וגם בזהר כאן הכוונה למדת חסידות, ועיין ג"כ מג"א לאו"ח סקכ"ה סקס"ד.
ומה שנענשו נדב-ואביהוא במיתה - יש לומר דימי המילואים שאני. ועיין שם המשל בזהר חלק ג ה, ב.
וגם הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כו'. ולהעיר מתרגום יונתן בן-עוזיאל ריש אחרי: בנוי דאהרן כהניא רברביא.
(מכתב מכ"ו אדר ה'תש"י; אגרות קודש כרך ג', אגרת תקעו)
גודל התשוקה להתקרב לאלוקות
...ויש לומר בזה בהקדם המבואר בעניין מיתת נדב ואביהוא — שכמאמר חז"ל מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש", שמיתה זו היתה קשורה (תוצאה) משתיית יין יותר מדאי.
וידועה התמיהה: מפורש בכתוב שמשה אמר לאהרן "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", ובפירוש רש"י "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" — וכיצד יתכן שיהיה אצלם דבר בלתירצוי ובפרט עד כדי-כך שיכנסו למקדש "שתויי יין"?
ומבואר בזה, על פי מה שכתב באור-החיים הקדוש, שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ש"לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם". ובלשון הכתוב "בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שסיבת מיתתם היא "קרבתם לפני ה'".
וזהו גם הפירוש ד"שתויי יין נכנסו למקדש": הכוונה ב"יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד", דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם, כן הוא ברוחניות, ש"יינה של תורה" היינו גילוי סודות התורה; ו"שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה, עד למצב של "כלות הנפש" [דכמו ב"שתויי יין" כפשוטו הרי היין גורם לביטול החושים, כך גודלו של גילוי זה והשתוקקות זו גרמו אצלם ביטול החושים, ועד לכלות הנפש].
ולכן לאחרי מאורע זה הזהירה התורה "יין ושכר אל תשת", שאסור לשתות "יין דרך שכרותו", שבזה נרמז, דכאשר "שותים" יין שבתורה, סודות ורזין דתורה, צריכים להיזהר שלא לבוא למצב של "שכרות" של "כלות הנפש", וצריך להיות באופן של "נכנס בשלום ויצא בשלום", כידוע הפירוש בזה, שהכניסה ל"פרדס" צריכה להיות "בשלום", באופן כזה שבודאי תהיה היציאה "בשלום" — נשמות בגופים.
והנה פשוט, שביאור זה ב"שתויי יין נכנסו למקדש" לא בא להוציא הענין והקרא מידי פשוטו - שהרי מפורש בכתוב (כנ"ל), שלאחרי זה הזהירה תורה "יין ושכר אל תשת", האיסור לשתות "יין דרך שכרותו" כפשוטו. ואם כן על כרחך צריך לומר, שגם אצל נדב ואביהוא היה עניין של שתיית יין (גם) בגשמיות.
ויש לומר פירוש הדבר, שאצל נדב ואביהוא היתה שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין" שבתורה (סודות ורזין דתורה). וכמבואר בשל"ה, דזה שמצינו אצל "קדושים אשר בארץ .. ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות .. היתה כוונתם בזה לשם-שמים כי מתוך משתה היין הוו מבדחי טובא ומתוך כך אומרים דברי-תורה על השלחן הרבה מאד וכפליים לתושיה .. דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה .. כי ברבות השמחה יתחזק הכוח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה .. נכנס יין יצא סוד .. שעל ידי משתה היין יצאו דברי-תורה הנקראת סוד כו'". וכן היה אצל נדב ואביהוא, שהיו "קדושים" ביותר וביותר — "בקרובי אקדש" כנ"ל, שעל ידי "ששתו. . הרבה יותר מדאי" נגלו אצלם רזי תורה עד שהגיעו לכלות הנפש.
(לקוטי שיחות כרך לא, עמ' 179) | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
