חודש אלול הוא חודש של חשבון-נפש ותשובה על כל ענייני השנה שעברה * לא רק תשובה על חטאים, אלא תשובה כחלק מן העבודה הקבועה והרגילה של כל יהודי * תשובה כזו פועלת עליית מדרגה בכל שאר ענייני העבודה בחודש אלול - תורה, עבודה וגמילות-חסדים * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. חודש אלול - המתברך בשבת זו - הוא, כידוע, חודש החשבון והתשובה¹ של השנה החולפת, כשכל יהודי צריך לעשות חשבון-נפש וסך-הכול מעבודתו במשך כל השנה, על-מנת לתקן, להשלים ולשפר את העבודה; וגם לעשות ההכנות המתאימות לעבודה של השנה הבאה, שתהיה טובה יותר מאשר עד עתה.

זהו אחד הטעמים על זה שכתוב בספרים, שבראשי תיבות של "אלול" מרומזים כל ענייני העבודה - שלושת העמודים שעליהם העולם עומד², תורה, עבודה וגמילות-חסדים³ - כי החשבון וההכנה של חודש אלול צריך להקיף את כל ענייני העבודה (של השנה החולפת ושל השנה הבאה) - הנכללת בכללות בתורה, עבודה וגמילות-חסדים [מתאים למנהג ישראל - להרבות בחודש אלול בלימוד התורה, עבודת התפילה⁴ וגמילות-חסדים⁵].

בנוסף לזה ישנם עוד שני עניינים המרומזים בראשי תיבות דאלול - עניין התשובה⁶, ועניין הגאולה העתידה לבוא⁷.

היות ששני עניינים אלו מרומזים גם כן ב"אלול", מובן שהם גם חלק מהעבודה של החודש.

בנוגע לתשובה מובן בפשטות, חודש אלול נקרא הרי חודש התשובה - עניין חשבון-הנפש על העבודה הקודמת והכנה לעבודה הבאה - מתבטא בעבודת התשובה (ובלשון הידוע - חרטה על העבר וקבלה טובה על להבא⁸); היות שחודש אלול הוא חודש התשובה (ובראשי תיבות של אלול מרומז עניין התשובה) לכל בני ישראל, גם לכזה שלא עבר עבירה ימיו ולא יעבור לעולם (דרגת הבינוני⁹ - מידת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך¹⁰) - צריך לומר שבכך הכוונה לא רק לתשובה על החטא וחיסרון, אלא גם תשובה בתור חלק מהעבודה הרגילה של כל יהודי, הבאה יחד עם העבודה של תורה עבודה וגמילות-חסדים.

כך גם בנוגע לעניין הגאולה המרומז ב"אלול" - מסתבר לומר שזהו (לא רק בתור שכר על העבודה בשאר ארבעת העניינים, אלא) חלק מעבודתו של יהודי בחודש אלול.

ב. ויובן בהקדים הביאור בלשון המשנה¹¹ "תשובה ומעשים טובים", דלכאורה אינו מובן מדוע מקדימה המשנה "תשובה" לפני "מעשים טובים" - הסדר הוא, שקודם נעשה יהודי מחוייב (ועושה) "מעשים טובים" (תורה ומצוות), ואחר-כך באם  הוא חס ושלום עובר גם עבירה - צריך הוא לשוב בתשובה על זה?

ואחד הביאורים בזה:

בהקדמת "תשובה" לפני "מעשים טובים" מבטאת המשנה את מעלת התשובה לגבי מעשה המצוות, עד למעלה שתשובה פועלת במעשים: תשובה מכניסה קיום וחיות בעבודה דתורה ומצוות, באופן שמעשיו נעשים (על-ידי תשובה) "מעשים טובים", טובים ומאירים¹².

ועל-דרך מעלת עבודת התשובה לגבי עבודת הצדיקים (כמאמר חז"ל¹³ שמקום שבעלי-תשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד בו): צדיק - היות שלא טעם טעם חטא - אין למעשה המצוות שלו כזה תוקף וחוזק כהמצוות של בעלי-תשובה, שהיה לו את הניסיון של הירידה, והתגבר על כך, במילא הרי זה נותן ומכניס התגברות וחיות בעבודת השם שלו (בחילא יתיר), בשל זה שהתשובה באה לאחר הצימאון שנעשה על-ידי הירידה וכו' - נעשים המעשים שלו "טובים ומאירים".

ומעלה זו דתשובה ישנה אצל כל יהודי (גם אצל צדיקים), כי¹⁴ תשובה כאן אין משמעה (רק) תשובה על עבירה, אלא תשובה בפירושה - לשוב אל הקב"ה¹⁵, שבזה מתמצה עיקר עניין התשובה, מלשון "והרוח¹⁶ תשוב אל האלוקים אשר נתנה"¹⁷, "להשיב את הנפש לשורשה ומקורה ולדבקה בו"¹⁴: כיוון שהקב"ה נתן (נתנה) נשמה בגוף כאן למטה בעולם-הזה הגשמי, שזו הרי ירידה עצומה, שנשמה כפי שהיא "טהורה היא" למעלה (בהיותה יחד עם "האלוקים אשר נתנה"), תבוא בגוף גשמי ובעולם גשמי (עולם מלשון העלם והסתר), שבו אין נרגש מקורו, ונראה כדבר נפרד, יש ודבר נפרד חס ושלום בפני עצמו מהקב"ה - הרי זה מעורר אצל יהודי התשוקה וההתגברות בעבודה, לשוב חזרה (והרוח תשוב) אל האלוקים אשר נתנה, למקורו ושורשו, ולהיות בדביקות (בגלוי) עם הקב"ה (מה-שאין-כן כשהנשמה היא למעלה אין לה תוקף זה, היא על-דרך עבודת הצדיקים בערך לעבודת התשובה).

ותשובה זו שייכת וצריכה להיות אצל כל יהודי (גם כזה שלא עבר עבירה מימיו וגם צדיקים) - תיכף בתחילת עבודתו, ואדרבה - זהו היסוד וההקדמה לכל ענייני העבודה. לכן מקדימה המשנה "תשובה" לפני "מעשים טובים", כי על-ידי תוקף התשובה (והרוח תשוב אל האלוקים) - כשיהודי נמשך חזרה אל הקב"ה - נעשים ה"מעשים" (מעשי המצוות) "מעשים טובים", טובים ומאירים.

ג. וליתר ביאור:

הכוונה בירידת הנשמה למטה בעולם בבריאת האדם בכלל, היא כדי לעבוד את הקב"ה, אני נבראתי לשמש את קוני, שהיהודי (בתור נשמה בגוף) יתייגע בכוחותיו שלו לקיים התורה ומצוותיה, שיגיע לזה ביגיעתו שלו, לא באופן של קבלת מתנה, (שאז הרי זה "נהמא דכיסופא"¹⁸).

מזה מובן שבעבודתו בקיום המצוות עצמן, שלימות הטוב היא, בשעה שקיום המצווה הוא באופן - שנוסף לזה שהיהודי מקיים הציווי שנתנו לו מלמעלה - הרי הוא משתדל בשכלו ובהרגשתו שלו לקיים המצווה (לא רק בדרך הכרח וקבלת עול בלבד. ועל-אחת-כמה-וכמה לא כמצוות אנשים מלומדה וכיוצא בזה, אלא) בתכלית הטוב וההידור, בחיות וכוונה (נוסף על הטוב שעל-פי הציווי מלמעלה) - "מעשים טובים", ובלשון ההלכה ברמב"ם¹⁹: והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהיה מן הנאה ומן הטוב וכו' וכן הוא אומר כל חלב לה' וגו'.

ובכדי לפעול ההוספה במעשה המצוות, שהם יהיו "מעשים טובים", ישנו צורך בהקדמת התשובה, המבטאת את החידוש הכללי הנעשה על-ידי עבודתו של יהודי למטה - שישוב ויתדבק אל הקב"ה (והרוח תשוב אל האלוקים), עד לדרגה שלמעלה מהמקום שממנו ירד (כנ"ל).

ועל-ידי הקדמת עבודת התשובה, המתחדשת על-ידי עבודת האדם בכוח עצמו למטה, שעל-ידי זה נפעל ביהודי עילוי לגבי הנשמה כפי שהיתה קודם למעלה - בכוחו לפעול בכוח עצמו חידוש גם במעשה המצוות - שהם יהיו "מעשים טובים", בתכלית הטוב וההידור (יתירה על הטוב שבמצוות מצד עצמן כפי שניתנו מלמעלה).

ד. על-פי זה מובן כיצד תשובה היא חלק מהעבודה דחודש אלול, עד שהיא פועלת שלימות בעבודה דשלושת העמודים דתורה עבודה וגמילות-חסדים, שבהם נכללים כללות מעשה המצוות (מעשים), הנקראים "מעשים טובים" על-ידי הקדמת התשובה, על-דרך המעלה שבפעולת  התשובה לגבי עבודת הצדיקים.

אמנם זה עדיין אינו תכלית שלימות העבודה - כי אפילו בשלימות שנפעלת על-ידי תשובה (התגברות הנשמה על-ידי ירידתה למטה) - נרגשים שני עניינים ותנועות: שקודם ישנה ירידה למטה, ירידת הנשמה למטה דהעלם והסתר דעולם (עד לירידה של חטא כפשוטו - בתשובה על החטא), והמעלה שבתשובה היא, שיהודי מתגבר על ההעלם והסתר. אבל לולא ההתגברות נשאר עדיין מקום להעלם והסתר היכול להפריע לעבודה -

שלימות העבודה היא בשעה שיהודי נעשה כל-כך חדור בעבודתו את הקב"ה, שכלל אינו שייך לעשות דבר שהוא היפך רצון ה'.

ויש לומר שבזה מתמצית העבודה בעניין הגאולה המרומז באלול - כשיהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"²⁰, תתבטל המציאות והאפשריות להעלם והסתר שיכול להביא לעבירה על רצון ה'.

ומעין זה שייך בעבודתם של ישראל בזמן הזה - על-ידי זה שמעורר בעצמו את עניין הגאולה, איך שנפדה לגמרי מכל העניינים שיכולים להפריע לעבודת ה' כך שבעולמו לא שייך לעשות דבר שאינו כפי רצון העליון. וכדלקמן.

ה. ויש לומר הביאור בזה:

בכדי שתהיה אפשריות לבחירה, נתן הקב"ה ליהודי שני דרכים - כמו שכתוב בתחילת פרשתנו: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", וכמו שכתוב²¹ "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע גו' ובחרת בחיים".

אבל מובן, שמבלי הבט על כל העילויים שבעניין דבחירה חפשית (שהכוח לזה נלקח מכוח הבחירה שאצל הקב"ה עצמו, שלמעלה מכל ציורים ונטיות כו') - מובן, שכיוון שבחירה קשורה עם שתי דרכים, ולכל דרך ישנו ציור מסויים (החיים והטוב, והציור של הדרך השנייה), הרי זה דרגה והשפעה שלמטה ממנו, מהקב"ה.

כיוון שהקב"ה, עצמותו ומהותו יתברך נעלה לגמרי מכל ההגדרה של חילוקי דרכים; ויתירה מזו - הוא למעלה מכל גדרים ותוארים, כולל גדר ה"חיים" (שהוא תואר מסויים המראה על דבר שיש לו תכונה של חיות ואפשר להוסיף בחיות וכיוצא בזה), ולמעלה אפילו מגדר ה"בחירה" (המראה שהוא בוחר דבר שני שכביכול אינו הוא) - כי מצד עצמותו יתברך "אין עוד"²² לא קיימת מציאות אחרת (אפילו לא של "(אין עוד) מלבדו"²³), על-אחת-כמה-וכמה לא מציאות של "חיים", ועל-אחת-כמה-וכמה לא מציאות של שני דרכים²⁴.

כפי שמובן גם מהלשון "נתתי לפניך היום את החיים גו'": בשעה שאומרים שהקב"ה נותן משהו - מובן שהדבר שהוא נותן הרי הוא "למטה" ממנו (מהקב"ה) עצמו.

מזה מובן גם בנוגע ליהודי: היות שנשמתו של יהודי היא "חלק אלוקה ממעל ממש"²⁵ (והעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו²⁶) - ישראל וקוב"ה כולא חד [למעלה מאלוקים אשר נתנה, כדלקמן] הרי מצד עצם הנשמה שלו, הרי יהודי למעלה מעניין הבחירה ושתי דרכים, מצד התקשרות הנשמה עם הקב"ה אין מציאות אחרת (- אין עוד), ובמילא - אין בחירה, אין אפשריות לרצון לעניין אחר חוץ מהקב"ה²⁷.

אינו צריך לעשות חשבון בשכל (ידע) וכיוצא בזה איך להתנהג, אלא מתנהג כך מצד עצמו (כי אין אופן הנהגה אחרת), עד - "מנפשיה כרע"²⁸, בלי כל התבוננות, כיוון שכל מציאותו בטלה להקב"ה, כך שלא יכול להיות שרצונו והנהגתו יהיו לא כפי הרצון של עצמותו ומהותו [ובמכל-שכן מטבע הבהמה להבדיל, שבהמה נורמלית אינה קופצת לאש²⁹]. ויש לומר שזהו על דרך הפתגם הידוע³⁰ "אני מתפלל לדעת זה התינוק", שדעתו נעשית כ"דעת זה התינוק", שיודע ומתפלל רק אל הקב"ה עצמו (אליו ולא למדותיו) בלי חשבונות.

ו. על-פי זה מובנת ההוספה דעבודת חודש אלול (בתורה עבודה וגמילות-חסדים ועבודת התשובה) שנרמזת ונפעלת על-ידי עניין הגאולה:

העבודה ד"תשובה ומעשים טובים" (תורה, עבודה וגמילות-חסדים) מצד עצמה ניתנה לבחירת האדם, לבחור משני דרכים "החיים והטוב" והדרך השנייה. שלזה נדרשת התבוננות והבנה בשתי הדרכים, ואחר-כך - לבוא לידי מסקנה באיזה דרך יש ללכת. כלומר, שאפילו כשיש את ה"ובחרת בחיים", הרי זה קשור בכל זה עם מדריגה שבה יש נתינת מקום לדרך השנייה.

אמנם על-ידי זה שמקשרים את העבודה עם עניין הגאולה - מגיעים לשלימות העבודה - שיהודי קשור עד כדי כך עם הקב"ה שהוא "אין עוד", שאין מקום לדרך שנייה (כפי שיהיה בשלימות הגילוי לעתיד לבוא), כך שאינו צריך אפילו לחשוב על זה - אלא "מנפשיה כרע";

והשלימות נמשכת גם בהעבודה דתשובה ומעשים טובים.

ואף-על-פי שדובר קודם (סעיף ג') שהשלימות היא דווקא כשישנה עבודה בכוח עצמו, ולכאורה בעניין הגאולה (עצם ההתקשרות דישראל עם הקב"ה) אין כל עבודה (כיוון שבזה אין לאדם בחירה), ובמילא - גם לא שכר - אבל האמת היא הפוכה:

העבודה האמיתית בכוח עצמו היא דווקא בעבודתו של יהודי מצד עצם הנשמה (בלי בחירה) - כי בנוגע לעבודתו ובחרת בחיים, ניתנו לו שתי דרכים, וגם את הציווי ונתינת כוח ובחרת בחיים; מה-שאין-כן העבודה שמצד עצם הנפש (באופן כזה שאצלו לא שייך רצון אחר חוץ מרצון ה') באה דווקא על-ידי עבודה בכוח עצמו, כי עניין זה לא נתנו לו מלמעלה כביכול - בהיותו למעלה מגדר נתינה (כנ"ל); לזה מגיע הוא על-ידי עבודתו בכוח עצמו, בהיותו בגוף בעולם הזה הגשמי, עם ההעלמות וההסתרים על נשמתו ועל אלוקות, עושה הוא כל מה ששייך לעבודתו³¹, בתורה עבודה וגמילות-חסדים, עד גם - עבודת התשובה (לשוב לשורשו) - ועל-ידי זה מתגלה³² איך ישראל וקוב"ה כולא חד³³, שלמעלה מכל גדר נתינה ובחירה.

ז. על-פי זה מובן גם לאידך גיסא: אף שישנה העבודה דגאולה, יש צורך להגיע גם לעבודה בארבעת הראשי תיבות הראשונים של אלול (תורה, עבודה וגמילות-חסדים ועבודת התשובה) - כי:

בכדי להגיע להעבודה של ישראל וקוב"ה כולא חד (שבו אין מקום לדרך אחרת) - הרי זה צריך לבוא על-ידי ירידת הנשמה למטה דווקא, ועבודתו של יהודי בשלושת העמודים שעליהם העולם עומד, ועבודת התשובה שמתחדשת על-ידי ירידת הנשמה למטה.

כי זה פועל העלייה בנשמה עד ל"האלוקים אשר נתנה", ולמעלה יותר מ"נתנה" (כנ"ל סעיף ב') - ישראל וקוב"ה כולא חד, שלמעלה מגדר נתינה (אלוקים אשר נתנה), על-דרך המדובר לעיל שעצם הנשמה היא למעלה מ"נתתי לפניך את החיים גו'".

(קטעים מהתוועדות שבת-קודש פרשת ראה, מברכים החודש אלול ה'תשמ"ט;
'תורת-מנחם - התוועדויות' ה'תשמ"ט, כרך ד, עמ' 198-203 - תרגום מאידיש)

----------

1) ראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים נוראים, ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא,יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. סה"מ אידיש עמ' 129 ,78 ,75, ועוד.

2) אבות פ"א מ"ב.

3) "אנה לידו ושמתי לך" (משפטים כא,יג. ל"ת, שער הפסוקים וספר הליקוטים עה"פ. פע"ח שער ר"ה פ"א) - ערי מקלט, שקאי על עניין התורה, דברי תורה קולטין (מכות י,א). "אני לדודי ודודי לי" (שה"ש ו,ג. אבודרהם סדר תפילות ר"ה ופירושה פ"א. ב"ח לטואו"ח סתקפ"א. פע"ח שם. ועוד) - עניין התפילה. "איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט,כב. ספר ערוגת-בושם, א"ר (ר"ס תקפא) בשם ס' אמרכל) - עניין הצדקה.

4) ראה ברכי יוסף או"ח סתקפ"א ס"ו (הובא באלף למטה שם סקט"ו).

5) ראה לקו"ת פרשתנו כה, ב.

6) "(ומל ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך)" - ניצבים ל,ו. בעה"ט עה"פ. אבודרהם וב"ח שם. לקו"ת פרשתנו יט,א. לג,ד.

7) "אשירה לה' ויאמרו לאמור" (בשלח טו,א. שו"ע האריז"ל ר"ח אלול), או "לה' ויאמרו לאמר אשירה" (פע"ח שם) - בשירת הים, שמרמזת על השירה דלעתיד לבוא ("שיר חדש"), כמארז"ל "אז ישיר, שר לא נאמר אלא ישיר (לשון עתיד), מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא,ב. מכילתא עה"פ).

8) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ב. אגה"ת פ"א (צא, א). וראה לקו"ש חי"ז עמ' 197 ואילך.

9) תניא רפי"ב.

10) שם רפי"ד.

11) אבות פ"ד מי"ז.

12) ראה לקו"ת מטות פב,א. שמע"צ פה,א. שה"ש יז,ג. ועוד.

13) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ד. וראה ברכות לד,כ.

14) לקו"ת שמע"צ שם. וראה לקו"ת שה"ש שם. ועוד.

15) ראה לקו"ת פרשתנו כד,ד. שבת שובה סו,ג. ובכ"מ.

16) קוהלת יב,ז.

17) ראה לקו"ת ר"פ האזינו.

18) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז,ד. וראה מכתב י"א ניסן תשל"ב.

19) סוף הל' איסורי מזבח - לאחר שמבאר כן בנוגע לדיני קרבנות (שקאי על כללות עבודת האדם, כמ"ש אדם כי יקריב מכם קרבן לה', "מכם" דווקא), שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר מאותו המין כו'. וראה שם בריש הל' איסורי המזבח: מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין ומובחרין. וזהו ע"פ הציווי מלמעלה, ומ"ש בסוף ההלכות תלוי ברצונו של האדם (הרוצה לזכות עצמו כו').

20) זכריה יג,ב.

21) נצבים ל,טו;יט.

22) ואתחנן ד,לט.

23) שם,לה. וראה לקו"ש חכ"ה עמ' 202 הערה 86.

24) להעיר משיחת פורים העת"ר (ס' השיחות תורת-שלום עמ' 220): היה הבחירה דווקא בנש"י, וויילע עס קען אנדערש ניט זיין כו'.

25) תניא רפ"ב.

26) כתר-שם-טוב הוספות סקט"ז.

27) ראה סה"מ עת"ר עמ' קעו. ד"ה כבוד מלכותך תר"ס (עמ' טו-טז). וראה תורת שלום שם.

28) ירושלמי ברכות פ"ב סה"ד. תוד"ה עיון - שבת קיח,ב.

29) עיין טור וסמ"ע חו"מ ר"ס רפג ושו"ע שם סו"ס תיח לגבי מזיק בהמה. וראה גם ב"ק נד,ב לגבי בור. וראה אג"ק חי"א א' תד.

30) שו"ת הריב"ש סקנ"ז. הובא ונת' בסהמ"צ להצ"צ שורש מצוות התפילה פ"ח.

31) ראה ד"ה תקעו תרס"ז, שהנשמות מושרשות בבחי' עצמות אוא"ס כו' ומשם נמשך הכוח לחדש דבר כו' בעניין הבירורים כו'. אבל גם חידוש זה נעשה דווקא ע"י העבודה של הנשמה למטה בכוח עצמה - כמבואר במקומות שבהערה 33.

32) ע"ד המבואר בלקו"ת שה"ש (כד, סע"א ואילך) בעניין הג' בחינות שבאתעדל"ע, שאתעדל"ע הג' (שנמשכת בדרך מתנה) "אינו שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים", וע"ד קוב"ה לא שריא אלא באתר שלים (ראה זח"ג צ,ב).

33) ראה לקו"ש חי"ב עמ' 75 ואילך, וד"ה אשה כי תזריע תשכ"ה. ושם. שמצד ד"ישראל וקוב"ה כולא חד" גם המשכת בחי' הג' שבאתעדל"ע היא ע"י עבודה. וראה גם לקו"ש ח"ד פ' תבוא.