בפרשתנו מתוארת הקמת המשכן: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הוּקַם הַמִּשְׁכָּן". אולם על-פי המדרש המשכן כבר הושלם הרבה קודם לכן, בכ"ה בכסלו: "בעשרים וחמישה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן", והקדמתו נדחתה בכמה חודשים, "מפני שחשב הקב"ה לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק".
איך הדברים מתיישבים עם הכלל ההלכתי הקובע "אין מערבים שמחה בשמחה"? כיצד עיכב הקב"ה את הקמת המשכן כדי לערב את שמחת הקמתו בשמחת יום הולדתו של יצחק אבינו?
שמחה ישנה
הסבר אחד הוא ששמחת הולדתו של יצחק אבינו אינה חדשה, אלא השמחה הייתה בעיקר בשעת לידתו, ובכל שנה, ביום הולדתו, אנו שמחים בהמשך לשמחה ההיא. לכן שמחה זו, שאינה חדשה, אינה מבלבלת את שמחת הקמת המשכן.
אך יש עוד הסבר. הכלל שאין לערב שמחה בשמחה חל רק על שמחות הקשורות באכילה ושתייה, שמחות גשמיות. אך כאשר מדובר בשמחה רוחנית, אין שום מניעה לערב שמחות, ויתרה מזו – יש מקום לכולן יחד, וכל שמחה תורמת לחברתה. מתוך כך, מכיוון ששמחת הקמת המשכן הייתה רוחנית, ולא שולבה בסעודה גשמית, היה אפשר לערבה עם שמחת יום הולדתו של יצחק, שאף היא לא הייתה שמחה גשמית.
רוחניות אינה מפריעה
הסיבה ששמחה רוחנית אחת אינה מפריעה לשמחה אחרת נובעת מההבדל בין הגשמיות לרוחניות. בגמרא נאמר: "לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, כלי ריקן – מחזיק, כלי מלא – אינו מחזיק. אבל (מידת) הקב"ה אינו כן: מלא – מחזיק, ריקן – אינו מחזיק".
הגשמיות אינה נותנת מקום לזולתה. כשדבר גשמי אחד נמצא במקום מסויים, אין דבר אחר יכול להימצא שם. אולם רוחניות אחת אינה סותרת את קיומה של רוחניות אחרת, ולהפך, כל תוספת של אור רוחני מחזקת ומעשירה את הרוחניות האחרת, בבחינת "מצווה גוררת מצווה".
השמחה מרוממת
לכן כשמדובר על שמחה גשמית, אין לערב שמחה בשמחה, שכן השמחה השנייה מפריעה לשמחה הראשונה, וכל אחת ואחת נצרכת לתשומת הלב שלה. לעומת זה, בשמחה רוחנית אין שמחה אחת מפריעה לחברתה, אלא להפך, היא מחזקת ומעצימה אותה.
ובכלל, השמחה מרוממת את האדם מעל מגבלותיו הגשמיות, כשם שרואים במוחש שהשמחה גורמת לאדם להתרומם מעל הקרקע ולרקוד. כשיהודי מתעלה ומתרומם, משיב לו הקב"ה מידה כנגד מידה, ומוסיף לרומם אותו לדרגה רוחנית גבוהה עוד יותר, לרוחניות אמיתית, ובאופן של "הוֹלֵךְ וָאוֹר".
(תורת מנחם כרך י, עמ' 168) |
זמנים נוספים
שקיעה: 19:13
זריחה: 6:07
