נושאים נוספים
	התקשרות גליון 1126 - כל המדורים ברצף
	מי שדעתו רחבה יכול להיות בשמחה
	הכהנים יקומו עם בגדי הכהונה עליהם
	מברק שהתקבל ביום־טוב בבוקר...
	פרשת תצוה
	זה הקטן גדול יהיה
	פורים (קטן) של מסירות-נפש
	הלכות ומנהגי חב"ד

גיליון 1126, ערב שבת-קודש פרשת תצווה, י' באדר-ראשון ה'תשע"ו (19.02.2016)

  דבר מלכות

מי שדעתו רחבה יכול להיות בשמחה

מלשון הרמ"א משמע שיש להיות "מחמיר" בשמחה – לשמוח בכל עת שיש סברא לכך! * כיצד יוכל לקיים "טוב לב . . תמיד" מי שיש לו דאגות ו"מרובים צרכיו"? * שני פירושים ב"דעתם קצרה" וב"דעת רחבה" * גם מי שלעיתים נופל ב"דעת קצרה" ימשיכו לו כל ההשפעות * משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. בשולחן¹ ערוך אורח חיים² מביא הרמ"א ב' דעות, אם יש להרבות במשתה ושמחה בפורים קטן, והרמ"א מכריע, ש"ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים", ומסיים: "וטוב לב משתה תמיד"³.

ובזה גופא ישנם ב' דעות: אם קאי על י"ד באדר ראשון, פורים קטן, דווקא⁴, או גם על ט"ו, שושן פורים קטן⁵.

ומלשון הרמ"א נראה כדעה הב'. דכיון שהרמ"א מסיים "וטוב לב משתה תמיד", הרי מתיבת "תמיד"⁶, מוכח, שאם רק יש איזו סברא שצריכה להיות שמחה, יש לעשות כן.

וכאשר ינהגו בהנהגה זו, שכאשר יש איזו דיעה על עניין השמחה, יחמירו בכך, אזי נבוא על ידי זה למה שנאמר בפסוק – "וטוב לב משתה תמיד".

ב. על הפסוק "וטוב לב משתה תמיד", איתא בגמרא⁷: "זה שדעתו רחבה". ורש"י מפרש על הפסוק: "וטוב לב . . שמח בחלקו".

וצריך לומר שישנה שייכות בין שני פירושים אלו, היינו, שעל ידי זה שהוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח.

לכאורה, קשור הדבר עם אופן ההנהגה שמתנהגים עמו מלמעלה: אם מתנהגים עמו במדת החסד, ונותנים לו כל צרכיו – אינו דואג, ואם מתנהגים עמו בהנהגה אחרת – שייך שיהיו לו דאגות.

אבל מדברי הגמרא "וטוב לב משתה תמיד, זה שדעתו רחבה", מוכח, שכאשר הוא בעל דעת רחבה, הרי הוא שמח בכל האופנים.

ג. ויובן בהקדים פירוש אדמו"ר מהר"ש⁸ בשם אדמו"ר הזקן⁹ על מאמר הפיוט¹⁰ "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה": מדוע "מרובים צרכי עמך" – לפי ש"דעתם קצרה", אבל אילו היתה דעתם רחבה – לא היה עניין "מרובים צרכי עמך".

ועל פי זה יובן גם מאמר הגמרא שכאשר "דעתו רחבה" הרי הוא "טוב לב" – כיון שלא חסר לו דבר; יש לו כל צרכיו.

ד. בהסבר הטעם שבגלל ש"דעתם קצרה" לכן "מרובים צרכי עמך", ישנם שני עניינים:

א) על-פי רוב משפיעים לאדם מלמעלה את כל העניינים שצריך להם; אלא, שכאשר האדם רודף אחר עניני מותרות, אזי אפשר שלא זו בלבד שלא יקבל את המותרות, אלא שיאבד, חס-ושלום, גם את ההשפעה מלמעלה בעניינים שצריך להם.

וכידוע המשל מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק נ"ע¹¹, שהלבושים צריכים להיות מתאימים למדת האדם, ואם הלבושים גדולים ממדתו, הרי לא זו בלבד שאינם מסייעים להליכה, אלא אדרבה – הם עוד מסתבכים בין הרגליים, ומפריעים להליכה.

וכן הוא ברוחניות – "וגלחה¹² את ראשה ועשתה את צפרניה"¹³: כשמחפשים תחבולות בעניינים הגשמיים ולהוטים אחר מותרות – הרי לא זו בלבד שאין זה מועיל, אלא זה גם מקלקל.

ה. מהיכן מתחיל עניין זה – מ"דעתם קצרה": הוא אינו משער את מהותו, מעמדו ומצבו הרוחני, ובמילא מדמה הוא שהכול מגיע לו, הוא צריך הכול, ולכן רודף הוא אחרי מותרות.

אבל בשעה ש"דעתו רחבה" – משער הוא נכון את מהותו, ובמילא מרגיש, שמה שאכן נותנים לו מלמעלה, הרי זה רק מצד חסדו יתברך, ובמילא אינו מתלונן ואינו רודף אחרי יותר מזה, ביודעו שגם מה שיש לו הוא רק מצד מדת החסד.

ו. ב) בהיותו בעל דעת רחבה – לא תופס מקום אצלו עניין הגשמיות, שהרי גשמיות היא במיצר ובהגבלה ("גשמיות איז פאַרקלעמט און באַגרענעצט"), ובדעת רחבה אין לזה שום תפיסת מקום;

העניין שאחריו הוא כן רודף – הרי זה תורה ומצוות: תורה ומצוות אינם מוגבלים בהגבלה של עולם הזה, ואפילו לא בהגבלה של עולמות העליונים. זהו בלי גבול האמיתי ומרחב האמיתי, ומצד דעת רחבה – הרי זה הדבר היחיד שיש לו תפיסת מקום.

מצד דעת רחבה אינו חושב כלל אודות גשמיות, להיותם עניינים שאינם תופסים מקום כלל אצל מי שהוא בעל דעת רחבה. הוא חושב רק אודות רוחניות, וגשמיות נוגעת לו רק במדה שיש לה שייכות לתורה ומצוות כו'.

וכמו שכתב הרמב"ם¹⁴, שלא נתאוו החכמים לימות המשיח בגלל גודל העושר והתענוג הגשמי שיהיה אז – שהרי עניין זה אין לו תפיסת מקום כלל, ומביא ראיה לזה ממה שנאמר¹⁵ "ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן", שיסתפקו במועט, אלא מה שנתאוו לימות המשיח הרי זה בשביל קיום התורה ומצוות והשגת אלקות שיהיו אז.

– מעשה ביהודי חסידי שהיה ביכולתו, אבל לא רצה, להיות רב, ונעשה סוחר. בהיותו סוחר, השקיע עצמו במסחר יתר על המדה. כתב לו הרבי במכתב¹⁶: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם"¹⁷, היינו, שהגוף רעב ללחם הגשמי, בגלל שהנשמה רעבה לניצוץ אלקי שבמאכל, וזה פועל על הגוף שיהיה רעב ללחם הגשמי¹⁸. ונמצא, שהעיקר הוא העניין האלקי שבזה, ולא הגשמי. –

וזהו "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה", שמצד קוצר הדעת, יש תפיסת מקום אצלו לגשמיות, ומצד זה "מרובים צרכי עמך". אבל כש"דעתו רחבה", הנה מצד הרחבת הדעת, אין הגשמיות תופסת מקום כלל, ובמילא הרי הוא תמיד במצב ד"וטוב לב משתה תמיד".

ז. אמנם, אנו מבקשים על "מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה" – שהקב"ה ימלא את כל צרכי עמך המרובים, אף שהם נמשכים מזה ש"דעתם קצרה".

והביאור בזה:

"שבע יפול צדיק וקם"¹⁹, היינו, שאפילו צדיק אינו תמיד במצב שווה, ומכל-שכן מי שהוא למטה ממדריגת צדיק, שאפשר לפעמים שייפול ממדריגתו, יאבד את הדעת הרחבה ויקבל דעת קצרה: א) שגשמיות תתפוס אצלו מקום, ב) ושלא ישער את מהותו.

וזוהי הבקשה, שגם בשעה שתהיה לו דעת קצרה, לא יחסר לו דבר.

וההמשכה היא על ידי דעת רחבה – שכאשר עומד בכללות בדעת רחבה, אזי ממלאים את כל צרכיו, עד שגם בשעה שנופל ממדריגתו יהיו לו כל צרכיו.

ועל פי זה יובן מאמר הגמרא "וטוב לב משתה תמיד – זה שדעתו רחבה": מי שבכללות דעתו רחבה, פועל הוא את כל ההמשכות מלמעלה, שממלאים לו כל צרכיו, ובמילא "וטוב לב משתה תמיד" – שתמיד, אפילו כשנופל ממדריגתו ויש לו קוצר הדעת, גם אז "וטוב לב", כיון שיש לו כל צרכיו.

(מהתוועדות שבת פרשת תשא, שושן פורים קטן, ה'תשי"ז. תורת מנחם כרך יט, ע' 97-100)

__________________________

1)     מכאן עד סוס"ז – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 175 ואילך. במהדורה זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

2)     סתרצ"ז.

3)     משלי טו, טו.

4)     ראה עטרת זקנים בשם ב"י והגמ"י בשם הסמ"ק. פמ"ג א"א סק"א.

5)     ראה לבוש ס"א. ספר מנהגים לר"י טורנא הל' פורים. אלי' רבה סק"ב.

6)     שהכוונה בתיבה זו – לרבות ענין נוסף (מהנחה בלתי מוגה).

7)     ב"ב קמה, סע"ב.

8)     מים רבים תרל"ו פ"א. נתבאר בד"ה באתי לגני דיו"ד שבט פ"ז ('תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"ז ח"ב ע' 18 ואילך).

9)     ראה תו"א וישלח כו, רע"ג.

10)   סליחות לער"ה ולנעילה – ע"פ נוסח "תפלה קצרה" (ברכות כט, ב).

11)   סהמ"צ מצות תגלחת מצורע פ"ג (דרמ"צ קז, ב). וראה לקו"ת תצא לז, ג.

12)   תצא כא, יב.

13)   ראה לקו"ת תצא שם, ב: וגלחה את ראשה – הוא ענין ההתחכמות היתירה במילי דעלמא. וראה גם סהמ"צ שם.

14)   הל' מלכים פי"ב ה"ד.

15)   ישעי' ז, כא. וראה סנהדרין צד, ב. מכתב ט"ו כסלו שנה זו (אג"ק חי"ד ע' קפא). וראה גם תו"מ חט"ז ס"ע 282. וש"נ.

16)   ראה גם "רשימות" חוברת ט ע' 15. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ חי"ד ע' תמה.

17)   עקב ח, ג.

18)   ראה כש"ט סקצ"ד.

19)   משלי כד, טז. וראה תניא חינוך קטן.

 משיח וגאולה בפרשה

הכהנים יקומו עם בגדי הכהונה עליהם

מהיכן יהיו בגדי כהונה לעתיד?

מצינו בגמרא בנוגע להלבשת בגדי כהונה, "כיצד הלבישן (סדר בגדים לאב ולבנים זה אחר זה) . . אלא כיצד הלבישן לעתיד לבוא, לעתיד לבוא נמי, לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם".

כלומר, אין כל צורך בשקלא-וטריא "כיצד מלבישן לעתיד לבוא" – שכן, תיכף ומיד כשירד ויתגלה בית המקדש, שבו-ביום יחול החיוב דהקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיוצא בזה, יהיו משה ואהרן עמהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים.

ועל פי זה מתורצת גם השאלה מניין יהיו להם בגדי כהונה [שהרי העבודה בבית המקדש צריכה להיות בבגדי כהונה דווקא, ומכיוון שהעבודה אינה יכולה להיעשות בכהן אחד (כמבואר במשנה בנוגע לסדר ואופן הקרבת התמיד), יש צורך בבגדי כהונה לכל הכוהנים שיעסקו בעבודה] – דמכיוון שתחיית המתים היא באופן שעומדים בלבושיהם, יקומו אהרן ובניו עם בגדי הכהונה שלהם.

וגם בנוגע לאהרן, שאף שנאמר "ויפשט משה את אהרן את בגדיו (בגדי כהונה גדולה) וילבש אותם את אלעזר בנו", הרי מובן וגם פשוט שלא יתכן שאהרן יקום ללא לבושים ח"ו, אלא ודאי יהיו לו לבושים, ולא סתם לבושים, כי אם לבושים הראויים לו – בגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת".

ידועה השקלא-וטריא שהיתה בזמנו של ר' יחיאל מפריז – כשרצה לעלות לארץ ישראל ביחד עם קבוצה מגדולי ישראל – אם יכולים וצריכים להקריב קרבן פסח, שהרי קרבן פסח מקריבים אף על פי שאין בית, וגם בטומאה, ולאידך הרי צריכים בגדי כהונה, כולל גם התכלת שנעשית מדם החילזון כו', ואם כן, איך יוכלו להקריב קרבן פסח. ובכן, במה דברים אמורים – בנוגע לעליה של ר' יחיאל מפריז בזמן הגלות וכו', מה שאין כן כשמדובר אודות הגאולה העתידה, כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אפילו בשבת ואפילו בלילה כו' – הרי מכיוון שמשה ואהרן ובניו עימהם, יקומו הם, אהרן ובניו, עם בגדי כהונה שלהם, שישנם כבר מן המוכן, כשם שבית המקדש עומד מוכן כו'.

[. .] אדרבה, מפשטות הסוגיה בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא משמע, שכל העניינים, בנין בית המקדש ולבישת בגדי כהונה כו' ותחיית המתים, יהיו  בבת אחת, ולא באופן שיצטרכו להמתין...

(תורת מנחם – התוועדויות תשמ"ז חלק ג, עמ' 488)

כל ישראל כהנים גדולים ומקומם בתוך קודש הקדשים

כל בני ישראל הם ממלכת כהנים, "כהנים גדולים", ובגלוי ובשלימות יהיה זה בגאולה האמיתית והשלימה. ובמילא יש לכל יהודי שייכות – כנשמה בגוף – לקדושת קדש הקדשים (שלימות הקדושה). וכפסק-דין הרמב"ם "לא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים כו'".

ועל פי מדרש הנ"ל, ש"בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס", יש לומר שכל יהודי יש בכוחו (כפי שנמצא למטה נשמה בגוף) להיות בדרגת "קדש הקדשים", ויש לומר שכך יהיה בפועל לעתיד לבוא...

(תורת מנחם – התוועדויות תנש"א חלק ג, עמ' 183-184)

 ניצוצי רבי

מברק שהתקבל ביום־טוב בבוקר...

תגובת הרבי לרב שהמתין שלוש שעות * כיצד ניתן לקיים 'ווארט' תוך יציאה לשליחות? * מה ביקש הרבי מהמזכיר בבוקר יום־טוב? * ביקורו של הגאון ר' חיים צימרמן בקיץ תשכ"ד, שיחה תורנית מופלאה, וביטויים קצרי מלים ומלאי תוכן להערכתו את הרבי * ועל חוברות "תוכן עניינים בדא"ח" וביטאוני־חב"ד שזכו לקדש שם שמים

מאת: הרב מרדכי מנשה לאופר

תיקון אדם הראשון

פעם הגיע הרב אפרים אליעזר יאלעס ע"ה מפילדלפיה  אל הרבי ל־770. באותה שעה שהה הרבי באוהל, ולא ידעו מתי ישוב. כאשר סוף סוף חזר הרבי, ניגש הרב יאלעס אל הרבי ואמר כי הוא ממתין כבר שלוש שעות! השיב לו הרבי תוך כדי דיבור: נו, תיקנתם אפוא את חטא אדם הראשון שלא המתין שלוש שעות! (מרשימת הרב יהושע מונדשיין 'הערות וביאורים' גליון תתעב (פרשת מקץ תשס"ד) עמ' 15).

שבת היא — מלזעוק

להלן מספר אפיזודות שנאספו בתכריך אוצרות ליובאוויטש:

בקיץ תש"כ ביקש הרבי לשלוח בחור חשוב ב'שליחות' למרוקו. הבחור הסכים עקרונית, אך אמר לרבי כי הוא אמור לחזור לצרפת שם תתקיים מסיבת ה'קישורי תנאים' שלו — הווארט.

הרבי הגיב:

"ווארט" אפשר לעשות גם ב... טלפון וכך היה אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר [=כלומר כשנשתדך כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ].

בערב חג השבועות תש"כ חלה הרעה במצבה של מרת פלר ממינסוטה (אמו של הרב משה שיחי', שליח הרבי במינסוטה). עד לכניסת החג במיניאפוליס נותרה עוד כשעה, אולם בנ.י. היה זה כבר לאחר התקדש החג.

למחרת בבוקר ביקש הרבי את אחד המזכירים: בדוק בדואר שהגיע אם אין שם הודעה מפעלער שבמינסוטה.

המזכיר מצא את המברק והגישו לרבי. באותה שעה בדיוק חלה הטבה במצבה והיא הבריאה.

דיון ב'קודים'...

בקיץ תשכ"ד סח הרה"ח ר' יואל כהן לאחד התמימים מה'קבוצה' שנסע לקעמפ וחזר עם סיומו ל־770:

"הפסדת משהו מיוחד... שני גאונים משוחחים ביניהם ולא הבנתי מאומה"... וסיפר, כי באחד הימים הגיע הגאון רבי חיים צימרמן (מחבר ספר אגן הסהר) ל־770. היה זה לאחר מנחה, וכאשר יצא הרבי מבית הכנסת פגש בו והחלה שיחה ביניהם. כל העת הוזכרו שמות המסכתות ללא ציון דפים... וכך בערך התנהלה השיחה:

"מה תעשו עם הגמרא ב...?"

"עם הגמרא ב... וכו' וכו'"...

בסיום הוויכוח — שר' יואל טען שלא הבין במה עסק — הזכיר הרבי מראה־מקום מסויים. ר' חיים צימרמן הרהר, רקע ברגליו ואמר: "אינני יודע תשובה, אך אינני סבור כך...".

לאחר שנפרדו לשלום ניגש ר' יואל לרח"צ וביקש ממנו לשמוע הגדרות על גדלותו של הרבי בלימוד. ורח"צ סיפר לו:

"עיינתי 12 שעות ב'לקוטי שיחות' כרך ד' — שיצא לאור באותה תקופה — ולא מצאתי משהו אחד שאינו מתאים עם ירושלמי או בבלי...".

ועוד: "אצל הרבי יש נקודה אחת שהיא הבריח התיכון בכל התורה כולה, וכבר זמן רב שהנני עמל למצוא אותה..." (נרשם מפי הרה"ת ר' אלי' קוק, מ'קבוצה תשכ"ד', ע"י הרה"ת משה לוי יצחק לאופר, ח"י אלול תשס"ח).

התעניינות בשיחות הרבי

בחורף תשכ"ד החלו להופיע חוברות 'תוכן ענינים' בדא"ח (לקוטי שיחות בצורתם הקודמת) בלשון הקודש, ע"י צעירי אגודת חב"ד בארצנו־הקדושה.

בי"ב אדר תשכ"ד כותב הרב יוחנן פריד, כיום מנהל 'בית הרב קוק' בירושלים:

"לכבוד צעירי אגודת חב"ד תל־אביב,

"השלום והברכה!

"ברוכים אתם לה' על מפעלכם החדש והחשוב, כוונתי לאמור אודות חוברות דא"ח לפרשיות השבוע היוצאות עתה על ידכם.

"כדי שאזכה ללקחי־תורה ולא רק ב"כלים שאולים" — באתי אליכם בבקשה לשלחם גם אלי — לפי הכתובת הרשומה מע"ל [מעבר לדף], את התמורה אשלח בל"נ [בל נדר].

"בברכת הצלחה וכל טוב, ושמחת פורים,

"יוחנן פריד [רח' אריאל 5 ירושלים].

"נ.ב. מה קורה עם קונטרסי "תניא" של הרב נ' גולדשמידט?".

[לימים, זכה הרב פריד ליחידות מיוחדת אצל הרבי, בשעה שבא למסור לרבי את ספרי חמיו, הגאון רבי אליהו רקובר על הגהות הגר"א]

ועוד כיוצא בו: הרב אברהם בורנשטיין עבד במשרד הדתות (שימש גם כ"רב בית כנסת "גאולת ישראל" רחוב רש"י 50 תל אביב") ופרסם בעצמו מספר ספרים ("הנשיאות בישראל", "האנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל"), כתב בט"ו אלול תשכ"ד להנהלת צא"ח:

"מכובדי, בזמנו הואלתם בטובכם לשלוח לי את החוברות לפרשיות השבוע, המכילות שיחות כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובביץ, והיות שהנני קורא אותן בתדירות ונהנה מאד מדא"ח המזילים טל של תחיה על נפש צמאה, ברצוני להפנות את תשומת לבכם לדברים דלקמן... התחלתי לקבל ממספר כ"ח ואילך.. חסרות לי החוברות... לשלוח לי החוברות הבאות... על כתובתי האישית.

"תודתי הלבבית נתונה לכם מראש

"ברוב כבוד ויקר ובברכת שנה טובה ומבורכת".

בח"י אלול תשכ"ד כותב הסופר ר' אהרן סורסקי: "מכובדי הרב ר' טוביא בלוי הי"ו,

"שלו' וברכה!

"ראשית עלי להודות לו על משלוח הבטאונים [=בטאון חב"ד] שנערכו בטוב טעם ושיחות האדמו"ר מליובאויץ' שליט"א, שאני נהנה מהם מאד.

"לא יכולתי עדיין לשבץ מהני מילי במדורי לפרשיות החודש בירחון בית יעקב, מן הטעם הפשוט שאני צריך תמיד להכין מראש לחודש שלם והשיחות הגיעו אלי תמיד אחרי זה. ובס"ד אשתמש בהם בשנה החדשה, כשכבר מצויים תחת ידי החוברות מפרשת שמות והלאה".

בחורף של אותה שנה (י"ד טבת) כתב רא"ס:

"קבלתי מכתבו והפנינים המצורפים, ופשיטא שאשמח לקבל בקביעות את שיחות הקודש ולהשתמש בהם במדור לפרשיות.. והנני חותם בברכה בתשואת־חן על העבר ובתודה מראש על העתיד.

"נ.ב.

"כמדומני שכב' עורך בטאון לחב"ד, הלא כן? ראיתיו באקראי וברוך טעמו".

להלן פתק שכתב הרבי בכתב־יד־קדשו להרה"ח ר' שמואל זלמנוב (מכתב מיום י"א ניסן תשל"ב, תשורה כ"ח אדר תשס"ט עמ' 44):

ולהצלחה בעניני הלקו"ש שכותבם — והפליגו חז"ל בגודל ענין הגהת ספר ותיקון דבר וכו'.

ר' שמואל נהג לפלפל הרבה בשיחות הרבי, ולא פעם חשף מקורות לדברי הרבי. — ראה לדוגמה ב'יגדיל תורה' ירושלים ת"ו גליון יג (שבט תש"מ) עמודים 128־137.

גאון וחסיד

הגאון החסיד רבי שלמה יוסף זוין ז"ל היה מדייק בנוסח אותו היה הרבי משגר לחתנים: "הנני בזה להביע לו ברכתי ברכת מזל טוב מזל טוב": לשם מה כפל הרבי "מזל טוב"? אלא שמקרא מלא דיבר הכתוב (מקץ פרק מ"א פסוק ל"ב): "ועל הִשָׁנות החלום גו' פעמיים — כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו". ומכיון שהרבי רוצה שהמשכת הברכות תהיה במהירות, לכן כופל את הברכה.

(מפי נכדו הגאון רבי נחום זוין — רשימות הרה"ת ר' יצחק יהודא רוזן לוד).

בשנת תשכ"ח שיגר הרבי מברק לקראת חג הפסח, ובו נאמר: "שבת וחג הפסח כשר ושמח". הרב זוין פלפל וביאר באריכות מדוע כתב הרבי "שמח" גם על שבת, למרות ששבת אינו (כל כך) זמן של שמחה כמו ימים־טובים שבהם ישנו ציווי "ושמחת בחגך" (ראה שולחן מנחם כרך ב' עמודים א־ב) — ולתרץ זה הביא דברי ה'אור שמח' שבהם כתוב במפורש שכאשר חג נופל בשבת, אזי חיוב השמחה מוסב גם על שבת (מפי נכדו — רשימת הנ"ל).

דעת תורה: נס ופיקוח־נפש

בגיליון 804 של 'כפר חב"ד' עמ' 54, נדפס צילום פסק דין רבני חב"ד בארץ הקודש המתייחס לג' השאלות שעורר הרבי בקשר למבצע אנטבה ואוגנדה (ראה גיליונות קודמים 1115־1116):

"אנחנו הח"מ חברי הבי"ד של רבני חסידי חב"ד באה"ק ת"ו, נתאספנו היום כ"ד מרחשון תשל"ז בבית הגרש"י שליט"א זוין, לאחר שפנו אלינו לפסוק הלכה בשאלות דלהלן:

"א) אחד מהנוסעים שהי' בסכנה בשדה התעופה באנטבה (אוגנדה) וניצול ברחמי השי"ת ועכשיו עובר במקום הנ"ל — אם צריך לברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה?

"תשובה: דעתנו להלכה ולמעשה שמברך בשם ומלכות. (ואנחנו הנמשכים לפי פסק־דין אדמו"ר הזקן בכל מקום אין לנו אלא מה שכתב ב'סדר ברכת הנהנין' ריש פרק י"ג. וראה שקלא־וטריא בשו"ע או"ח סו"ס רי"ח ועל אחת כמה וכמה בנידון דידן).

"ב) מי שחולה במחלה אנושה וישנם שני רופאים, אחד שומר תורה ומצוות והשני אינו שומר תורה־ומצות אבל הוא מומחה יותר וכבר אתמחי לרפאות רק הנו מתפאר בכוחו ועוצם ידו שעשתה לו זאת — האם החולה צריך ללכת לרופא המומחה יותר, או עליו ללכת אל הרופא שאינו מומחה כל כך מצד זה שהנו שומר תורה ומצוות, ובפרט שעל ידי זה שאם ילך אל המומחה יותר יחזק אותו לסבור ולומר עוד יותר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו'?

"תשובה: דעתנו להלכה ולמעשה שמחוייב ללכת אל המומחה יותר ובפרט בחשש פיקוח נפש (ראה שו"ע או"ח סי' תרי"ח).

"ג) כאשר יהודי נחטף ר"ל על ידי גונבי נפשות ואנשי המשטרה המומחים בעניין זה הם יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות ומתפארים בכוחם ועוצם ידם, האם מותר לפנות אליהם והאם מותר לעשות כהוראתם כאשר אומרים לעשות איזה דבר הכרוך בחילול שבת קודש, או שצריך לעשות בזה שאלת חכם?

"תשובה: דעתנו להלכה ולמעשה שמחוייב לפנות אליהם ולמהר בהצלה בכל מאי דאפשר ולא קיימת כלל שאלה שאין כאן חשש איסור חילול שבת, והשואל הרי זה שופך דמים וכו' והזריז הרי זה משובח. (ראה שו"ע או"ח ר"ס שכ"ח).

"ועל זה באנו על החתום, ביום הנ"ל,

"שלמה יוסף זוין, יעקב לנדא, א[לכסנדר] יודאסין, גרשון חן, יהודה ב"ר מרדכי בוטראשוילי, נחום ב"ר אלעזר מרדכי טרבניק, דוד חנזין, יצחק יהודה ירוסלבסקי, זאב דוב סלונים, משה אשכנזי, יחיאל מיכל דוברוסקין, שרגא מלך קפלן, דוב אליעזרוב, מרדכי שמואל אשכנזי".

 ממעייני החסידות

פרשת תצווה

ואתה תצווה את בני-ישראל (כז,כ)

מדוע נאמר "תצווה את בני-ישראל", ולא "דבר אל בני-ישראל", כבתחילת פרשת תרומה?

ההסבר לכך: בפרשת תרומה נאמר "דבר", שהוא מלשון הנהגה (כמו "יַדְבר עמים תחתינו"), כי משה היה צריך להנהיג את העם ולהדריכו כיצד לתת את תרומת ה'. לעומת זאת, בפרשתנו נאמר "תצווה" – מלשון צוותא וחיבור – כי משה צריך לחבר את בני-ישראל אליו. שכן על-ידי התחברות והתקשרות זו, בוודאי יזכו להשיג חכמה עילאה, הנקראת "שמן", ויבינו את סודות התורה שניתנו בכ"ב אותיות. זהו שנאמר "את בני-ישראל", כלומר, כל האותיות מא' ועד ת'.

(אור תורה)

שמן זית זך (כז,כ)

הזית הוא מר, כמאמר רז"ל (עירובין יח), "יהיו מזונותיי מרורין כזית", והוא רומז לבחינת החושך והמרירות שמצד הסטרא-אחרא. לכן הזית משכח לימוד של שבעים שנה (הוריות יג), כי השכחה היא מעולם הקליפות.

ועל-ידי כתישת הזית, דהיינו, אתכפיא סטרא-אחרא, מתגלה השמן, בחינת החכמה; היינו ההתבטלות לאלוקות (כי חכמה עניינה ביטול, שהרי תיבת חכמה היא גם: כח מ"ה – ביטול).

(תורה-אור, דף פא, עמ' ב-ג)

כתית למאור (כז,כ)

אומר רבינו הזקן:

על-ידי "כתית" – התבטלות וכתישה עצמית, מגיעים לבחינת 'מאור' שבתורה.

לימוד התורה צריך להיות בביטול והנחת עצמותו של הלומד, מתוך ידיעה והכרה שהוא לומד את חכמתו ורצונו יתברך; ולא זו בלבד שלומד בהתמדה ושקידה, אלא שמסלק את עצמו בסילוק אמיתי, שכל חפצו יהיה אך ורק בתורת ה' וחכמתו יתברך, וישעבד שכלו לגמרי מכל וכול.

זהו שאנו אומרים בתפילה – "ונפשי כעפר לכול תהיה (ועל-ידי זה) – פתח לבי בתורתך".

(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1276)

ועשית חשן משפט (כח,טו)

במילה "חשן" יש שני רמזים המנוגדים זה לזה:

א) בכתבי האריז"ל מובא ש"חשן" – אותיות "נחש".

ב) בספרים נאמר, משמו של רבי אפרים מבעלי התוספות, ש"חשן" בגימטרייה "משיח".

הגוף רומז ל'נחש', כי הוא נקרא "משכא דחוויא" (עורו של נחש), ואילו הנפש רומזת ל"משיח".

בזמן הגלות עניין ה"נחש" הוא בגלוי, כי סיבת הגלות היא החטאים, דהיינו התגברות הגוף על הנפש. ולאידך גיסא, עניין ה"משיח", אף שהוא קיים, הוא בהעלם.

עבודתנו אפוא היא – הגברת הנפש על הגוף, כלומר, להוציא ולגלות את ה"חשן" שבגימטרייה "משיח" מהיעלמו.

(ליקוטי-שיחות, כרך יא, עמ' 138)

ונשמע קולו בבואו אל הקודש (כח,לה)

יש שואלים: אמת שהמצב הירוד של דורנו מחייב פעילות נמרצת בהרבצת התורה וחיזוק היהדות, אבל מניין לנו שעבודה זו צריכה להיעשות ב"קול רעש גדול"? מדוע נחוץ לצאת לרחוב ולהשמיע שם בקול רם על הנחת תפילין, מזוזות כשרות וכיוצא בזה, דבר שלא ראינו בדורות הקודמים?

המענה על כך: על-פי כל הסימנים שציינו חז"ל בסוף מסכת סוטה, ברור שדורנו זה הוא הדור שלפני ביאת המשיח, הנקרא "עקבתא דמשיחא" – "שולי המעיל". בשולי המעיל היו פעמונים ורימונים (הם יהודים השרויים בשפל המדריגה, בחינת "ריקנין שבך"), וכשהם נכנסים "אל הקודש" – תחת כנפי השכינה, היה "נשמע קולו" דווקא, ללמדנו שדבר זה צריך להיעשות באופן של "קול רעש גדול"...

(ליקוטי-שיחות כרך טז, עמ' 341)

ועשית ציץ... ושמת אותו על פתיל תכלת (כח,לו-לז)

ציץ מכפר על עזות פנים (זבחים פח)

כתוב בספר אורחות-צדיקים (שער הבושת), ש"אם יתבייש האדם בגלוי ובסתר לפני השם יתברך לבד, אין מעלה למעלה מזאת". אך מה שהאדם אינו מתבייש מפני השם יתברך, אלא הוא בבחינת עז פנים, זהו מפני שבעיניו השם יתברך רחוק ממנו.

זהו שרמז הכתוב: "ועשית ציץ" – "ציץ" הוא מלשון ראייה (כמו "מציץ מן החרכים"), היינו העבודה של הסתכלות כלפי מעלה, ועל-ידי כך יתבייש מהשם יתברך,

"ושמת אותו על פתיל תכלת" – על-ידי הסתכלות זו יגיע לבחינת בושת (יראה עילאה) הנרמזת ב'תכלת', כאמור בזוהר ש'תכלת' רומזת לבחינת יראה.

(אור-התורה, כרך ה' עמ' א'תשנו)

והקטיר עליו אהרון קטורת סמים (ל,ז)

פרשת תצווה נפתחת בציווי מעשה המנורה ומסתיימת בציווי על עשיית הקטורת. יש קשר מיוחד בין שני הדברים, כפי שהם בעבודת האדם:

הדלקת המנורה בנפש האדם משמעותה – הדלקת והארת הנשמה בנר מצווה. גם עבודת הקטורת היא התחברות והתקשרות עם הקב"ה כאש בוערת, כמאמר הזוהר – "בחד קטירא אתקטרנא ביה בקוב"ה, ביה אחידא, ביה להיטא".

כשם שהדלקת המנורה הפיצה אור בכל העולם, כך גם הדלקת הנשמה באור המצוות עליה להאיר את סביבתה ואף עבודת הקטורת צריכה להשפיע על כל הסובבים.

שליחות זו – זמנה תמיד, כי הן המנורה והן הקטורת הן עבודות שנעשו במשכן ובמקדש – תמיד, בכל יום ויום ללא יוצא מהכלל.

(ספר השיחות ה'תשנ"ב עמ' 416)

  אוצרות דור ודור

זה הקטן גדול יהיה

בעניין הקטנות מתבטאת מעלתם של ישראל

...על-אחת-כמה-וכמה – ההוספה בשמחה, "משנכנס אדר מרבים בשמחה", שכולל גם אדר ראשון, כמרומז בפירוש רש"י "ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח", שגם הגאולה דפסח קשורה עם חודש אדר, שבו נולד משה רבינו, מושיען של ישראל, והרי גם לידת משה רבינו (כמו פטירתו) קשורה עם ז' אדר ראשון.

ויהי-רצון שעוד לפני פורים קטן (בשבת פרשת תצווה) יהיה כבר "מיסמך גאולה לגאולה" – גאולת פורים לגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

ואף שמדובר אודות פורים קטן – הרי בעניין הקטנות מתבטאת מעלתם של ישראל, "יעקב כי קטן", "דוד הוא הקטן", ולכן דומין ללבנה ומונין ללבנה, "המאור הקטן", ועל-ידי זה באים לגדלות האמיתית – "זה הקטן גדול יהיה" – בגאולה האמיתית והשלימה, "שהם עתידים להתחדש כמותה", ובפרט ב(סמיכות ל)י"ד בחודש (פורים קטן) שבו מתחיל העניין ד"קיימא סיהרא באשלמותא", ובזה גופא – י"ד אדר ראשון, ש"ראשון" קשור עם משיח ובית-המקדש, שנקראים "ראשון", "בניין בית-המקדש, דכתיב כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ושמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם".

ואז יהיה גם העניין ד"ואתה תצווה" בתכלית השלימות והגילוי - כי "לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ועד שיתגלה ויאיר בכל העולם, מלשון העלם, "מערב עד בוקר", שמהפכים ה"ערב" ל"בוקר"), ובאופן שמראה באצבעו ואומר זה, וב' פעמים זה, "הנה אלוקינו זה גו' זה הוי' קיווינו לו", ומתוך שלימות השמחה – "נגילה ונשמחה בישועתו", "שמחת עולם על ראשם".

וכן תהיה לנו – גאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ו"הקיצו ורננו שוכני עפר", וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בראשם, וכולנו יחדיו, "קהל גדול" – "ישובו הנה", לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש, ובלשון הכתוב (במזמור פ"ז בתהלים) – "ולציון יאמר איש ואיש יולד בה", ש"הוא יכוננה עליון".

(משיחות שבת פרשת תצוה, ערב פורים קטן ה'תשמ"ט – התוועדויות תשמ"ט, כרך ב' עמ' 350-351)

שיקויים "בניסן .. עתידין להגאל" – כבר בתחילת חודש אדר

ויהי רצון – והוא העיקר – שלא יצטרכו להמתין ב' חדשים עד לחודש ניסן, ש"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל", כיון שבהתחלת חודש אדר ראשון, ובפרט משבעה באדר . . תהיה הגאולה האמיתית והשלימה ובניין בית המקדש השלישי וחנוכתו בפועל ממש.

ולהוסיף שבשנת העיבור שישנם ב' חדשי אדר, ששים יום, מיתווסף עוד יותר בתשוקה והגעגועים לחודש ניסן (שבו נגאלו ובו עתידין להגאל) במשך ששים יום, שעל ידי זה ממהרים ומזרזים עוד יותר הגילוי דענייני חודש ניסן עוד בהתחלת חודש אדר.

(משיחות ג' ועש"ק פ' תצוה, ז' יו"ד וי"א אדר-ראשון, ה'תשנ"ב - התוועדויות תשנ"ב, כרך ב' עמ' 314-315)

 הזמן גרמא

פורים (קטן) של מסירות-נפש

להיות מסור במסירת נפש בכוח בשנת תרפ"ז...

דובר במאמר זה אודות ענין המסירת נפש כפי שהיה מתאים ונדרש בזמן ההוא. וכמו-כן צריך מאמר זה לעורר ולפעול על כל הזמנים, אצל כל בני-ישראל, ובפרט אצל חסידים, את ענין ההשתוות והמסירת נפש, שלא לחשוב אודות עצמו, אלא להיות מסור ונתון לרצון העליון במסירת נפש... יהיה די בכך... שיוצאים ידי חובה במסירת נפש בכוח, ולא יהיה צורך במסירת נפש בפועל.

(תורת מנחם התוועדויות תשי"ז כרך יט עמ' 100)

חינוך על טהרת הקודש משבית אויב ומתנקם

...בעמדנו ביום פורים קטן – הזמן גרמא להזכיר את עצמו וכן את כל אלה הנמצאים בסביבתו אודות המאמר דא"ח שנאמר "בס"ד פ' תשא פורים קטן, פ"ז, מאסקווא" בבית הכנסת דליובאוויטש במוסקווא ברוב עם ובפרסום גדול (וגם לאחרי זה) על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר, דיבור-המתחיל וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות – ונקודות אחדות מתוכְנוֹ, אשר, על פי ביאור חז"ל בכתוב זה, דוקא בימי הגלות (דמדי ופרס בימי אחשורוש) וגזירות המן – קבלו היהודים, עליהם ועל זרעם, את אשר החלו לעשות... ועיקר ביטול הגזירה היה על-ידי – בלשון הכתוב: מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, אין עוז אלא תורה, חינוך שיסודו תורתנו הקדושה, המתחיל עוד בגיל עולל ויונק, והוא המביא וגורם להשבית אויב (השונא הגלוי) ומתנקם (השונא בנסתר). ...באם במצב ההוא קיבלו עליהם, מנער ועד זקן טף ונשים, את כל האמור וקיימו בפועל, על אחת כמה וכמה עתה, כאשר בחסד השם עלינו, לימוד התורה וקיום מצו[ו]תי[ה] יכול להיות מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב, על כל אחד ואחת לעשות בהפצת התורה ומצו[ו]תי[ה] – בנוגע לעצמו ובנוגע לכל-אחד-ואחד שיכול ל"חנכו" בעניני יהדות על טהרת הקודש ומתוך אהבת ישראל...

(מכתב כלל-פרטי פורים קטן ה'תשד"מ, לקוטי שיחות כרך כו עמ' 445-443)

ההתעסקות עתה בלימוד תשב"ר קלה יותר

והנה מאמר הנ"ל של כ"ק מו"ח אדמו"ר, במעלת הלימוד דתשב"ר... נאמר בשנת פרז"ת במדינה ההיא, כשהיו כמה העלמות והסתרים... עכשיו כל-שכן צריכים להתעסק וללמוד עם תשב"ר גם במדינה ההיא, כי עכשיו הרי-זה כבר בנקל יותר לאחר שכ"ק מו"ח אדמו"ר כבר סלל את הדרך, ובפרט במדינות אלו שהם במצב של הרחבה, הרי בוודאי שצריכים להתעסק וללמוד עם תשב"ר.

(התוועדויות תשד"מ כרך ב' עמ' 1071)

הפסוק המתחיל נחשב גם לימוד דא"ח...

יש לעורר במיוחד אודות לימוד מאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו ד"ה וקיבל היהודים דשנת תרפ"ז (פרז"ת) שבו נתבאר בארוכה הענין ד"ואתה תצווה" ומה טוב ש... יוסיפו גם בצדקה... שהתחלת לימוד המאמר תהיה ביום השבת עצמו, ולהמשיך בלימוד המאמר בפורים קטן עצמו ובשושן פורים קטן וכו'... ועל-כל-פנים – התחלת המאמר, או התחלה דהתחלה, ועד לפסוק שבו מתחיל המאמר, "וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות", אשר לימודו בתור התחלת המאמר נחשבת כלימוד ענין בתורה-שבעל-פה, מאמר חסידות.

(התוועדויות תשמ"ט כרך ב' עמ' 349, 352)

 לוח השבוע

 הלכות ומנהגי חב"ד

על-פי הספר 'הלכות ומנהגי חב"ד'

יום שני,
י"ג באדר-א'

במנחה אין אומרים תחנון¹.

סוף זמן קידוש לבנה לכתחילה: הלילה, אור ליום שלישי בשעה 03:09.

יום שלישי
י"ד באדר-א', פורים קטן²

אין אומרים תחנון³, ואסור בהספד ובתענית⁴, וראה בהערות בקשר לתענית חתן ביום חופתו⁵. אך מותר במלאכה⁶.

שמחת היום צריכה להיות מתוך 'שטורעם' (סערה) ורעש⁷, ובפרט ששמחת פורים קטן היא שמחה בטהרתה, שאינה מעורבת בעניין אחר כמו מצוות היום דפורים⁸.

מכיוון שפורים קטן הוא 'שלושים יום לפני החג' ד'פורים גדול'⁹, זה הזמן¹⁰ לעורר אנשים נשים וטף על ההכנות למבצע פורים, ולכל לראש – ללמוד את הלכות פורים ומצוותיו, ולהשפיע על כל אחד ואחת מישראל ללומדן ולהתכונן לקיומן¹¹.

בסיום כמה מכתבים מפורים קטן מסיים הרבי: "ובצחות לשון... 'זה הקטן – גדול יהיה'"¹².

לפני שמונים ותשע שנים נאמר המאמר הידוע, ד"ה 'וקיבל היהודים' על-ידי כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע – פורים קטן תרפ"ז, בבית-הכנסת הליובאוויטשאי, מוסקבה "ברוב עם ובפירסום גדול (וגם לאחרי זה)"¹³.

המאמר ד"ה 'ואתה תצווה' ה'תשמ"א – המיוסד על המאמר הנ"ל – הוא מאמר החסידות האחרון שיצא מוגה על-ידי הרבי, לקונטרס 'פורים קטן – ה'תשנ"ב'¹⁴, וחילקו בו-ביום בידו הקדושה לכל אחד ואחד מהנאספים.

יום רביעי
ט"ו באדר-א', שושן-פורים קטן

אין אומרים תחנון וכו', כדאתמול.

יום התוועדות: "שדווקא באופן כזה יכולה להיות השמחה בשלימותה"¹⁵.

_____________________________________

1)     סידור אדמוה"ז לפני 'למנצח... יענך'.

2)     שם זה (ובמקביל 'שושן פורים קטן') "מצאתי לראשונה מתחיל ממהרי"ל ריש הל' פורים [בהוצאת מכון ירושלים – עמ' תיט], ובדרכי-משה לטור סי' תרצ"ז ס"ק ג" – לקוטי-שיחות כרך כו עמ' 210 הערה 8.

3)     סידור אדמוה"ז שם.

4)     רמ"א סי' תרצ"ז. לוח כולל-חב"ד.

5)     ראה 'תורת מנחם – התוועדויות' (ב) תשי"א ח"א עמ' 252, שהחתן והכלה התענו ביום זה (עד אחרי החופה, שהיתה בשעה מאוחרת יחסית). יש להדגיש, שהרבי לא יזם את התענית אלא הסכים לה, כפי שסיפר החתן דאז הרה"ת ר' צבי הירש שי' חיטריק: "בעת הקבלת פנים בא הרב אייזנשטאט בטענה על זה שהתענו באותו יום שהיה פורים קטן, וענה לו רבינו: 'כמו ששואלים – כך עונים. שאלו אצלי האם כדאי להתענות, ועניתי שכדאי להתענות!'" ('מקדש ישראל' עמ' 91). והקשה הרהמ"ח ס' נטעי-גבריאל מדברי שו"ע אדמוה"ז (סי' תכט סי"ז) על תענית באסרו-חג של פסח "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע הרי זה משובח", וא"כ בענייננו שמניעת התענית היא מדינא (כדעת רוב הראשונים שזו מסקנת הגמ' במגילה ו,ב, וכפסק השו"ע והרמ"א סי' תרצ"ז ס"א, ואחרונים שהובאו בס' 'הנישואין כהלכתם' פ"ו סל"ח, וכ"פ בס' נטעי גבריאל ובלוח 'דבר בעתו', ע"פ המג"א ר"ס תקע"ג כיוון שיום זה נזכר בגמרא, וכ"כ בפשיטות באנציקלופדיה תלמודית שצויינה ב'התוועדויות' שם (!)), צ"ע איך ניתן להחמיר ולהתענות.

ואולי הכוונה, דאף שפסקו לנהוג כך למעשה, אין הכוונה שהתענית אסורה מדינא, שהרי כבר כתב מהר"ם מרוטנבורג (במרדכי, מגילה פ"א סי' תשפ"ד) וכן הביא בביאור הגר"א (סי' תקס"ח ס"ז) שמסקנא זו היא רק ע"פ מגילת תענית, והרי קיי"ל (ר"ה יט,ב. טושו"ע סי' תקע"ג) ש"בטלה מגילת תענית", וכן הקשה בס' פתחי-תשובה, הובא בס' ארחות-חיים להרה"צ מספינקא סי' תרצ"ז, ונשאר בצ"ע. אך הגר"א בסי' זה לא נחלק כלל על השו"ע והרמ"א, ומסתבר שרק נהגו כן לחומרא, ע"ד מניעת תענית חתן ביום ט"ו בשבט שכתב המג"א שם "כיוון שמוזכר בגמרא", היינו שיום זה מוזכר בגמרא, אף שלא נזכר שם איסור תענית כלל בט"ו בשבט. ולכן גם מניעת התענית בפורים קטן "אינה אלא מנהג", ולכן יש מקום להתענות. וע"ע.

6)     ראה ב"י (בשם סמ"ק) או"ח סו"ס תרצז. דרכי-משה שם (דלא כאבודרהם שמחמיר בזה). עט"ז לשו"ע שם. אליהו-רבה וזוטא, ועוד – לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 213 הע' 34.

7)     כמסקנת הרמ"א בסוף הל' פורים קטן "וטוב לב משתה תמיד", עיי"ש בט"ז, שהכוונה שלא די ב'להרבות קצת בסעודה' [כלשון הרמ"א בתחילת דבריו שם, שהובאה גם בלוח כולל-חב"ד ליום זה] – לקוטי-שיחות שבהערה הבאה.

8)     ואדרבה, כיוון שהוא עניין נעלה ביותר (וגם כדי שתהיה שמחה בטהרתה ללא ענין של חיוב, המטיל עול ויראה) - לא ניתנה להיכתב בשו"ע במפורש אלא ברמז, כמבואר בלקוטי-תורה (פ,סע"ג) ע"פ מרז"ל "ערבין עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה", שניסוך המים שהוא רק הלכה למשה מסיני, שמחתו למעלה מניסוך היין המפורש במקרא, ולמעלה ממנו ה'הקפות' דשמח"ת שהן מנהג ישראל בלבד (לקוטי-שיחות חכ"ו עמ' 215, ובארוכה 'התוועדויות' תשמ"ו ח"ב עמ' 1081, עיי"ש).

9)     כלשון אדמוה"ז בסידורו.

10)   על-דרך לימוד הלכות הפסח וההכנות לחג (שו"ע אדמוה"ז ר"ס תכט), וכשם ש"באחד באדר משמיעין על השקלים" (שקלים פ"א מ"א).

11)   כ"ז (כולל ההערות 10,9) מלקוטי-שיחות חכ"א עמ' 345,331.

12)   אג"ק כרך יד, עמ' תכח-ט.

13)   ספר המאמרים תרפ"ז עמ' קי. המאמר נדפס לראשונה בקובץ 'התמים', חוברת ז', תמוז תרצ"ז, עמ' לו (במהדורת כפר חב"ד, כרך ב עמ' 672) לאחר עשר שנים – בשנת תרצ"ז (ואז נוספו לו ה'קיצורים'). בשנית – בקונטרס פט, ספר המאמרים תשי"א עמ' 180, וראה במבוא ובנספח שם. כן היתה הוראה להדפיס קונטרס זה שוב וללמוד בו, לקראת ארבעים שנה לאמירתו – ה'תשכ"ז, וכן היו הוראות (להדפיסו ו)ללומדו פעמים רבות בכו"כ שנים. יומן אדמו"ר מהוריי"צ מיום זה נדפס בסה"ש תרפ"ז עמ' 151.

במאמר זה דורש הוא מסירות-נפש בכלל, וביחוד על החינוך, ומבטיח שדווקא תשב"ר שלמדו בתנאים הללו – לימודם ישבית אוייב ומתנקם, ואדרבה, ע"י מס"נ זו יזכו לגאולה.

בשנת תשל"ח היתה התוועדות מיוחדת ב'פורים קטן', שכסיבתה הראשונה ציין הרבי את "התחלת היובל השני" לאמירת מאמר זה (לקוטי-שיחות כרך כא עמ' 326. אז אמר הרבי מאמר שלו ד"ה זה, סה"מ מלוקט ח"א עמ' שיז, במהדורת 'תורת מנחם' לפי סדר החודשים ח"ג עמ' מד).

במכתבו מפורים קטן תשד"מ (לקוטי-שיחות, כרך כו, עמ' 443) כתב הרבי: "זה הזמן להזכיר את עצמו וכן את כל אלה הנמצאים בסביבתו אודות המאמר...", ומפרט שם את ההוראות מזה לזמננו-אנו.

עוד התעוררות ללימוד מאמר זה בפורים קטן - בסה"ש ה'תשמ"ט ח"א עמ' 277 (להתחיל בערבו ולהמשיך גם לאחריו, עיי"ש). ל'קונטרס פורים תשמ"ט' הגיה הרבי את המאמר שלו ד"ה זה, מפורים תשי"א (סה"מ מלוקט ח"ג עמ' סז. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' נד. ובצירוף רשימת המאמר מגוף כתי"ק שלא נסתיימה – בס' 'תורת-מנחם – התוועדויות' תשי"א ח"א עמ' 283).

14)   'ספר המאמרים – מלוקט' חלק ו עמ' קכט. במהדורת 'תורת מנחם' ח"ג עמ' לד.

15)   'התוועדויות' תשד"מ ח"ב עמ' 1072.