מדוע מסתיימת מסכת בבא-קמא בעניין של קפידא - הפך הטוב והחסד? * האם מעלת הצדיקים מתבטאת בכך ש"אין פושטין ידיהן בגזל"?! *  איך קשור העניין של "פסל לך" שבפרשתנו עם "מסתתי אבנים" בסוף המסכת ועם "ארבעה אבות נזיקין" בתחילה * הדרן ליום היארצייט של הגאון המקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון ז"ל - משיחת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

א. עניין לימוד משניות (בשייכות ל"יארצייט"), המרומז גם בכך ש"משנה" אותיות "נשמה", ו"נשמה" אותיות משנה"¹ - שייך במיוחד גם לחודש מנחם-אב:

[...] כיצד יכולים להפוך את העובדה שבגלוי יש בחודש זה עניין בלתי-רצוי, עניין של חורבן - ולפעול שיהיה בו העניין ד"מנחם", עניין הגאולה?

על כך איתא במדרש²: "אין כל הגלויות הללו מתכנסות אלא בזכות משניות, מאי טעמא גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם³", והיינו, שבין העניינים שמביאים ופועלים את הגאולה עד למטה מעשרה טפחים, הרי זה העניין דלימוד המשניות (כמבואר במקום אחר⁴ טעם הדבר).

ב. במשניות גופא ישנם שישה סדרי משנה, שכוללים כמה וכמה מסכתות, אבל ביניהם יש מסכתא  הקשורה עם פרשת השבוע והיום - כידוע⁵ התקנה ללמוד בכל שבוע פרשת השבוע, ובמשך השבוע גופא ללמוד בכל יום את חלק הפרשה ששייך ליום זה, שהרי פרשת השבוע נחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע:

פרשת היום - יום רביעי, עשרים במנחם-אב - היא חלק הרביעי בפרשת עקב, שבו מסופר אודות לוחות האחרונות:  "בעת ההיא אמר ה' אליי פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים גו' ואכתוב על הלוחות גו' ושמתם בארון"⁶:

ועניין זה - "פסל לך" - קשור עם סיום מסכת בבא-קמא, כפי שמצינו ב"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש על מסכת בבא-קמא (שנדפס בקיצור בספר התולדות אדמו"ר מהר"ש בסופו⁷, מרשימת כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע): "תנו רבנן, מססתי אבנים אין בהם משום גזל", ד"צריך להבין אם-כן מה אמר לו הקב"ה למשה, פסל לך ("פסולתן שלך יהא"⁸) מאחר שאין בהם משום גזל, ופירוש מפני שהם הפקר וכו'? אך שם סנפירין וכו'".

[המשך העניין בביאור ה"הדרן" הנ"ל... הוגה על-ידי כ"ק אדמו"ר, ונדפס בלקוטי-שיחות כרך י"ט עמ' 106 ואילך].

ועל-פי מנהג ישראל ב"הדרן" לקשר את סיום המסכת עם תחילתה⁹ - הובאו שם דברי אדמו"ר מהר"ש גם בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין":

"למה בקדושה ג' אבות, ובלעומת-זה ד' אבות נזיקין. אך הנה איתא בטור-ברקת¹⁰ דהעיקר הוא אחד. ואם-כן לא קשיא. עפעס דארף דאך זיין¹¹, ומה יכול להיות פחות מאחד, והעיקר מבעה. ומאריך בזה שם דיש שם הוי' בלעומת-זה כו'. וקצת מזה יש בספר קול-ברמה גם-כן, אך שם בקיצור, ובטור-ברקת מאריך בזה. ומה שנקראו אבות, מפני שהם לעומת-זה דקדושה, לכך נקראו אבות. ובד' נגעים¹² גם-כן העיקר אחד, ושם רוצה שהעיקר ב'. והעיקר הוא בהרת. ומה שבנגעים יש הרבה תולדות יותר מבנזיקין הוא מפני שעונג הוא כוח היותר עליון מאהבה".

עד כאן תוכן ה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, כפי שנרשם על-ידי ממלא מקומו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ויצא לאור⁷ על-פי הציווי וההוראה של רבינו נשיאינו, נשיא דורנו.

ג. ויש לבאר עניין נוסף בסיום המסכת, שכבר עמדו עליו כמה מפרשים:

בסיום המסכת - לאחרי שנתבארו ג' החלוקות: א) "מסתתי אבנים אין בהם משום גזל"; גם אם הבעל-הבית מקפיד, כיוון שזהו דבר שאין לו חשיבות כלל, ובטלה דעתו, ב) "מפסגי אילנות וכו' בזמן שבעל-הבית מקפיד עליהם יש בהם משום גזל; אין בעל-הבית מקפיד עליהן, הרי אלו שלו", היינו, שתלוי בדעת בעל-הבית, ג) "כשות וחזיז אין בהם משום גזל; באתרא דקפדי יש בהם משום גזל", היינו, שתלוי במנהג המקום, ולא בדעת בעל-הבית, ובאתרא דלא קפדי לא מהני קפידת בעל-הבית, כיוון שבטלה דעתו. מסיימת הגמרא: "אמר רבינא ומתא מחסיא - אתרא דקפדי הוא".

ולכאורה: סיום זה - "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" - הוא היפך הכלל¹³ שיש לסיים בדבר טוב, שהרי הנהגה כזו "להקפיד על דבר שרוב העולם אין מקפידין" הוא "מנהג רע"¹⁴, מצד עניין של קמצנות, שזוהי תכונת הנפש בלתי-רצויה! ועל-דרך זה בנוגע ללשון "קפדי" (נוסף על תוכן העניין) - שהעניין של קפדנות הוא היפך עניין החסד, שזהו עניין התורה שהיא "תורת חסד"!

שאלה זו מתרץ המהרש"א על-פי פירוש רש"י, "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב": "לא הווה ליה למימר אלא למרעה, ומילת טוב הוא מיותר... ואפשר שנתכוון על-פי מה שיש לסיים בדבר טוב... וכדי שלא יהא חסר לסיים מסכת זו בדבר טוב, כי למרעה אותיות אחרונות רעה, על-כן הוסיף מילת טוב לסיים".

אך צריך להבין, דלכאורה, גם לאחרי שרש"י מסיים פירושו בדבר טוב, עדיין נשארת הקושיא העיקרית על הגמרא עצמה שמסיימת בעניין בלתי-רצוי?

ד. ויש לומר הביאור בזה - שלאחרי שרש"י מפרש ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", אזי מתחדש בדברי הגמרא עניין שלא היינו יודעים לולי פירוש רש"י - שהעובדה ש"מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" היא דבר טוב:

עניין של קפידא - יכול להיות מצד טבע הקמצנות, שזהו עניין בלתי-רצוי; אבל ישנו גם עניין של קפידא שהוא (לא מצד עניין של קמצנות¹⁵, אלא להיפך) מצד הקדושה.

ולדוגמה: אמרו חז"ל¹⁶ "צדיקים... ממונם חביב עליהן יותר מגופן, וכל-כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל", והיינו, שהסיבה לכך שמקפידים על ממונם היא - לא מצד קמצנות, אלא מפני שהם מדייקים בקדושה יותר משאר בני אדם - "לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

ה. ובהקדמה:

לכאורה אינו מובן: במה מתבטאת מעלת הצדיקים "שאין פושטין ידיהן בגזל" - כפי שמצינו גם בנוגע למה שכתוב¹⁷ "וילך ראובן בימי קציר חיטים וימצא דודאים גו'", "מכאן לצדיקין שאין פושטין ידיהן בגזל"¹⁸, "להגיד שבחן של שבטים... לא פשט ידו בגזל להביא חיטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו"¹⁹ - הרי גזל הוא איסור לאו מן התורה, וכדי שלא לעבור על זה לא צריך להיות במדריגת צדיק, "שבטי י-ה עדות לישראל"²⁰;  גם יהודי פשוט לא יעבור על לאו מן התורה בשביל להשיג מעט חיטים?!

ויובן על-פי דיוק הלשון "אין פושטין ידיהן בגזל", ולא אין גוזלין. שבנוגע לגזילה ממש, הנה גם מי שאינו במדריגת צדיק לא יגזול, ומעלת הצדיקים שהיא ש"אין פושטין ידיהן בגזל":

הפירוש ד"פושטין ידיהן בגזל" הוא - שפעולת הגזילה נעשתה כבר מקודם לכן, על-ידי אחר, ועתה יש לו אפשרות לפשוט ידו בדבר הגזול,  אבל לא באופן שהוא ה"גזלן" - לאחרי שהחפץ הגזול נמצא בשוק, אלא שחסר עדיין יאוש או שינוי רשות (ככל פרטי הדינים שבזה)²¹, שאז יכול למצוא כמה עניינים של הוראת היתר.

ועל-דרך זה - בעומק יותר - בפחות משווה פרוטה:

בריש הלכות גזילה וגניבה כותב רבינו הזקן: "אסור לגזול... ואף-על-פי שפחות משווה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה".

ולכאורה הרי זה דבר פלא²²:

בנוגע לחצי שיעור - לא מצינו בשום מקום הגדר ד"לכתחילה". חצי שעור אסור מן התורה - לדעה אחת²³, וכן היא ההלכה²⁴; ואילו להדעה שחצי שיעור מותר מן התורה²³ - הרי מן התורה מותר הדבר  לגמרי, גם "לכתחילה".

אמנם, גבי גזילה מחדש רבינו הזקן ש"חצי שיעור אסור מן התורה (אבל רק) לכתחילה".

וכיוון שהאיסור דפחות משווה פרוטה הוא רק לכתחילה, נמצא, שאף שבשעה שפושט ידו ליטלו הרי זה גזל, הרי לאחרי שפשט ידו - בדיעבד - שוב אין איסור בדבר (כיוון שאין בעל-הבית מקפיד על פחות משווה פרוטה).

וזהו שצדיקים אין פושטין ידיהן בגזל - כי, מי שאינו צדיק, אלא רק בינוני, הרי מצד אהבת הממון עלול לפשוט ידו בגזל, כיוון שיש למצוא על זה הוראת היתר, כנ"ל; ורק צדיקים - שאצלם יש תוספת הידור בהקפדה וזהירות מעניין הגזל עד קצה האחרון - אין פושטין ידיהן בגזל, גם בפחות משווה פרוטה, וכיוצא בזה.

ו. וזהו הטעם ש"צדיקים... ממונם חביב עליהן יותר מגופן" - שמקפידים על ממונם גם בפחות משווה פרוטה, כדי שעל-ידי זה יתרגלו להתנהג כן גם בנוגע להזולת, שלא לפשוט ידם בגזל בפחות משווה פרוטה.

[ועל-דרך שמצינו בגמרא²⁵ "האוכל בשוק... פסול לעדות", "הואיל ואינו מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל"²⁶, ועל-אחת-כמה-וכמה שאינו מקפיד על כבוד חבירו; וכאשר יתרגל להקפיד על כבוד עצמו, אזי יקפיד גם על כבוד חבירו].

ונמצא, שישנו עניין של קפידא שאינו מצד תכונה בלתי רצויה של קמצנות, אלא אדרבה, מצד גודל ההקפדה בענייני קדושה, שלא לפשוט ידו בגזל בפחות משווה פרוטה, שמרגיל את עצמו בכך על-ידי-זה שמקפיד גם על ממונו אפילו בפחות משוה פרוטה.

ז. אך עדיין אינו מובן:

במה דברים אמורים ש"צדיקים ... ממונם חביב עליהן יותר מגופן... לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" - רק כאשר על-ידי זה לא יבוא הזולת לידי מכשול; אבל בנידון-דידן, כאשר בני מתא מחסיא מקפידים על כשות וחזיז, הרי בכך מכשילים את הזולת שנוטל אותם לעצמו, שיעבור על איסור גזל?

ולכן מפרש רש"י ש"מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", הינו, שיש כאן עניין נוסף בהקפדה על כשות וחזיז - בגלל החיוב ליתן מאכל לבהמות, שזהו עניין שנוגע גם לאכילה שלו מצד החיוב דשמירת בריאות הגוף, כמו שכתוב²⁷ "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כמאמר רז"ל²⁸ "אסור לאדם שיאכל [שיטעם כלום²⁹] קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר³⁰ ונתתי עשב בשדך לבהמתך, והדר ואכלת ושבעת".

ח. על-פי האמור לעיל שהקפידא ("אתרא דקפדי") היא מצד החיוב להאכיל לבהמתו ועל-ידי זה יוכל לאכול בעצמו - יש לבאר גם הקשר דסיום המסכת עם תחילתה:

בנוגע להתחלת המסכת, "ארבעה אבות נזיקין", נתבאר לעיל (ס"ב) מה"הדרן" של אדמו"ר מהר"ש, ש"העיקר הוא אחד... מבעה". ובנוגע ל"מבעה" מצינו בגמרא³¹ ב' דעות: "מבעה זה אדם", "מבעה זה השן".

והתיקון על ב' ענייני הנזיקין ד"מבעה" (בהתחלת המסכת) הוא על-ידי "אתרא דקפדי" (בסיום המסכת): ההקפדה על החיוב להאכיל לבהמתו התיקון ד"מבעה זה השן", שעל-ידי זה תהיה גם אכילת האדם" ("ואכלת ושבעת") כדבעי (לאחרי "ונתתי עשב בשדך לבהמתך") - התיקון ד"מבעה זה האדם".

ויומתק יותר - שהשורש ומקור לכללות העניין ד"נזיקין", הוא חטא עץ הדעת, שקשור עם עניין של אכילה [שהרי חטא עץ הדעת היה באכילה, שעל זה נצטווה אדם הראשון "לא תאכל ממנו"³², ואילו "לא תגעו בו"³³. הרי זה מה שחוה "הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון"³⁴], והתיקון לזה הוא על-ידי האכילה הרצויה "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך"³⁵ (ולא באופן "שגזל סאה של חיטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה - כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועליו נאמר³⁶ בוצע בירך נאץ ה'"³⁷), היפך האכילה מעץ הדעת, שממנה התחיל כללות עניין ה"נזיקין".

ועניין זה קשור גם עם לוחות האחרונות - "פסל לך שני לוחות אבנים", כדברי אדמו"ר מהר"ש בהתחלת ה"הדרן" שמקשר זאת עם "מסתתי האבנים" שבסיום המסכת - שעל-ידם היה התיקון דחטא העגל, והרי חטא העגל הוא בדוגמת חט עץ הדעת, כמרומז בגמרא שבת³⁸, "שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא, ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", ובחטא העגל חזרה זוהמתן³⁹. וכאמור, התיקון על זה הוא על-ידי לוחות האחרונות - "פסל לך שני לוחות אבנים", "מסתתי אבנים" שעל-ידי זה נתתקן חטא העגל שהוא בדוגמת חטא עץ הדעת, שורש ומקור כל ה"נזיקין".

ט. ויש להוסיף ולבאר מה שכתוב בפירוש רש"י "מתא מחסיא מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב", על-פי פנימיות התורה (כידוע⁴⁰ שבפירוש רש"י מרומזת פנימיות התורה):

"(מקום) בהמות" - קאי על נפש הבהמית והגוף, שבשבילם ירדה נפש האלוקית למטה, שהרי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא הוצרכה לירד למטה אלא כדי לתקן את הגוף ונפש הבהמית⁴¹.

"וצריכין למרעה טוב" - לא רק "מרעה" סתם, אלא "מרעה טוב", דכיוון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב⁴², לכן, רצונו שיהיה תכלית הטוב גם להגוף ונפש הבהמית, על-ידי זה שיהיה הבירור שלהם באופן של עבודה, ולא באופן של "נהמא דכיסופא"⁴³.

וזהו "מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא" - שמקפידין על המרעה טוב של הבהמות, שהוא עניין בירור הגוף ונפש הבהמית.

ועניין זה שייך ל"מתא מחסיא":

כתב המהר"ם שי"ף: "ואפשר למצוא סמך במעשה שהביא בספר הזוהר בכפר טרשין שהיה שם דבר, ובא רב אחא וביטל הגזירה, ושינה שמה למתא מחסיא", וזה לשון הזוהר (בפרשת וירא - במדרש הנעלם⁴⁴): "רב אחא אזל לכפר טרשא וכו' קם ואחזר להו בתשובה שלימתא, וקבילו עלייהו דלא יבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא וקארון לה מאתא מחסיא (רב אחא הלך לכפר טרשא וכו' והחזיר את בני הכפר בתשובה שלימה, וקיבלו עליהם שלא יתבטלו מלימוד תורה לעולם והחליפו את שם המקום וקראו לו מאתא-מחסיא)".

ונמצא, ש"מתא מחסיא" מורה על כללות עבודת התשובה, שעל-ידה פועלים שינוי ב"כפר טרשא", ששם היתה שליטת הלעומת-זה, להיות "מתא מחסיא", שתהיה ההצלה מהעונש⁴⁵,

ועוד זאת, שפועלים השינוי מ"כפר" ל"עיר" (",מתא") - כמובן מדברי הגמרא במסכת חגיגה⁴⁶ בביאור החילוק שבין יחזקאל לישעיהו, "למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך; ולמה ישעיהו דומה? לבן כרך שראה את המלך" (ש"אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר"), היינו, שיוצאים ממעמד ומצב של "בן כפר", שראיית המלך היא דבר חידוש אצלו, ונעשים במעמד ומצב של "בן כרך", שראיית המלך היא אצלו דבר טבעי, כיוון שרגיל להיות עם המלך - מלכו של עולם.

וזהו ש"מתא מחסיא" "מקום בהמות הוא וצריכים למרעה טוב", ולכן "אתרא דקפדי הוא" - כי, עניין עבודת התשובה הוא לפעול את התיקון ד"ארבעה אבות נזיקין", שעיקרם הוא "מבעה", "זה השן", ו"זה אדם", היינו שתמורת האכילה הבלתי-רצויה דחטא עץ הדעת (שורש ומקור ה"נזיקין"), "יתן מאכל לבהמתו" באופן של "מרעה טוב", ואז יהיה גם "ואכלת ושבעת", ועד - "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"⁴⁷, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(קטעים מהתוועדות יום ד' פרשת עקב, כ' במנחם-אב, ה'תשכ"ד - בלתי מוגה;
 יצא-לאור על-ידי ועד הנחות בלה"ק)

----------

1) שער המצוות וטעהמ"צ להאריז"ל פ' ואתחנן. פע"ח שער הנהגת הלימוד. הון עשיר בהקדמה על המשניות. באה"ט או"ח ס"א סק"ו.

2) ויק"ר פ"ז, ג.

3) הושע ח,י.

4) ראה אג"ק ח"א עמ' רמב ואילך. וש"נ.

5) ראה סה"ש תש"ב עמ' 27 ואילך.

6) י,א-ב.

7) קה"ת תש"ז, תשנ"ז עמ' 82.

8) נדרים לח,א. ועוד.

9) ראה גם תו"מ חכ"ו עמ' 3. וש"נ.

10) לתלמידו של ר' חיים ויטאל - ספר שהובא על-ידי רבינו הזקן והצ"צ במאמרי חסידות (ראה (לדוגמא) לקו"ת דרושי ר"ה ס, א. וראה גם תו"מ ח"ו עמ' 167 הערה 42).

11) והיינו, שיש צורך בעניין ה"נזיקין", בשביל עניין הבחירה, כמו שכתוב (ניצבים ל,טו-יט) "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב", וגם את ההיפך, שאז יכול להיות "ובחרת בחיים".

12) ריש מס' נגעים.

13) ראה ברכות לא,א. תוס' סוף נידה. פרש"י סוף איכה.

14) ראה מהר"ם שי"ף כאן.

15) ראה גם לקו"ש שם עמ' 112 הערה 42.

16) סוטה יב, סע"א. חולין צא, סע"א.

17) ויצא ל,יד.

18) סנהדרין צט,ב.

19) פרש"י עה"פ.

20) תהילים קכב,ד.

21) ב"ק קיד,א ואילך. וראה שו"ע אדה"ז הל' גזילה וגניבה סי"א.

22) ראה גם ספר אפיקי-מים (ח"א) ים המלך ס"כ, ובהערות 26,4 שם.

23) יומא עג,ב ואילך.

24) רמב"ם הל' שביתת עשור פ"ב ה"ג. ועוד.

25) קידושין מ, סע"ב.

26) פרש"י שם.

27) ואתחנן ד,טו. וראה ברכות לב, סע"ב.

28) ברכות מ,א. וש"נ.

29) כ"ה בגיטין סב,א.

30) עקב יא,טו.

31) ב"ק ג,ב.

32) בראשית ב,יז.

33) שם ג,ג.

34) פרש"י עה"פ.

35) עקב ח,י.

36) תהילים י,ג.

37) ב"ק צד,א.

38) קמו, רע"א.

39) זוהר ח"א נב,ב. קכו,ב. ח"ב קצג, סע"ב.

40) ראה סה"ש תרצ"ו עמ' 137. תרצ"ז ס"ע 197 (נעתק ב"היום יום" כט שבט).

41) תניא פל"ז (מח,ב).

42) ראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ד עמ' 334 בהערה (ד"ה מספרי הח"ן).

43) ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. הובא בלקו"ת צו ז, רע"ד. ובכ"מ.

44) ח"א קא,א ואילך.

45) ראה לקוטי לוי"צ לשם (עמ' סט). וראה גם תורת-מנחם תפארת לוי"צ לשם (עמ' קט ואילך).

46) יג,ב (ובפרש"י)

47) נוסח ברכה הב' דברכת-המזון.