"אבקש ברכה לשידוך ראוי בעבור בני אפרים", הביע החסיד הנגיד ר' משה-אהרן מוסקוביץ את משאלתו לפני רבו. הצדיק רבי יחזקאל-שרגא משינווה שמע את הבקשה והשיב: "הלוא בהשגחה פרטית נמצא כאן החסיד ר' יעקב, שבא לבקש ברכה לשידוך בעבור בתו. דברו ביניכם, ומה' יצֵא הדבר".
השתאו החסידים מהתזמון המופלא ואמרו זה לזה כי בוודאי מה' יצָא הדבר, מה גם שהרבי העניק את ברכת הדרך לשידוך. ישבו השניים לדבר נכבדות, ועד מהרה התחוור להם כי המיועד והמיועדת מתאימים זה לזה ככפתור ופרח, וגם המשפחות – ענבי הגפן בענבי הגפן.
כשנסתיים הפרק הזה הועלה על השולחן הצד הממוני. כאן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. ניסו להגיע לעמק השווה, אולם כל צד התבצר בעמדתו ולא הסכים להתפשר. "ניכנס לרבי", הציעו שניהם לאחר שנואשו מליישב את המשבר, והנהנו זה לזה בהסכמה. הרבי יכריע, וכפי שיאמר – כן יעשו.
"אני נותן סכום נכבד כנדוניה לבני החתן", שטח ר' משה-אהרן העשיר את דבריו לפני הרבי. "מן הראוי שאבי הכלה יעניק לבני הזוג סכום דומה". לעומתו טען ר' יעקב כי הסכום שבדעתו לתת סופי ואין בכוונתו לשנות זאת.
התכנס הצדיק בהרהוריו זמן מה, ואז הישיר את מבטו לעבר השניים והחל לספר:
"פעם אחת בא אבי-מורי (האדמו"ר רבי חיים הלברשטאם מצאנז) לעיר אוז'גורוד (אונגוואר, כיום באוקראינה), ושם את פעמיו לעבר ביתו של הגאון רבי מאיר אייזנשטטר, המכונה 'מהר"ם א"ש'. רבי מאיר, שכבר היה בא בימים ועמד בראש ישיבה גדולה ובה מאות תלמידים, קיבל את פני אורחו בשמחה וכיבדו כבוד גדול ואף ערך סעודה לכבודו, שאליה הזמין את נכבדי הקהילה.
באמצע הסעודה הזמין הגאון את אבי להשמיע מחידושי תורתו. אבי נענה ופתח בפלפול מעמיק, שהאיר סוגיה הלכתית באור חדש. כשסיים את דבריו הגיב ואמר המארח כי חידושו סותר דברי תוספות מסויים, והדבר שומט את הקרקע מתחת לחידוש כולו. אבי קיבל את ההערה בהכנעה, וכעבור זמן נסתיימה הסעודה, והגאון פנה ללוות את אורחו לדרכו. השניים נפרדו בכבוד זה מזה, והמארח ציווה על שניים מבניו, הגאונים רבי מנחם ורבי יהודה, ללוות את האורח אל הכפר הסמוך.
כאשר הגיעה הפמליה אל הכפר ובני הבנים עמדו להיפרד מאבי, פנה אליהם אבי ואמר: 'דעו נא כי אין הצדק עם אביכם בדברים שהשיג עליי. הוא שגה בהבנת דברי התוספות. עיינו במסכת פלונית בדף פלוני ותיווכחו כי הצדק עמי. עם זה, מבקש אני מכם בכל לשון של בקשה – אל תאמרו לאביכם מאומה, כדי שלא תהיה לו חלישות הדעת. נמנעתי מלהשיב לו על דבריו, שכן הוא המרא דאתרא ואין לחלוק עליו'.
בשובם לביתם מיהרו האחים ועיינו בספרים, ואכן גילו כי הצדק עם האורח ולא עם אביהם. הם החליטו להתעלם מבקשתו של אבי שלא לספר על כך לאביהם. ניגשו האחים אל המהר"ם א"ש ומסרו לו את דבריו של אבי. מיהר הגאון לעיין בדברי התוספות, ואכן גילה כי הצדק עם אבי. הוא לפת את ראשו בשתי ידיו ואמר: 'אכן, טעיתי, ואינני בוש להודות בכך'.
כעבור כמה רגעים ציווה על בניו לאסוף את כל תלמידי החכמים שנכחו בסעודה שבה התקיים הוויכוח ולהביאם לביתו. הוא הורה שכולם יבואו ואיש מהם בל ייעדר.
כשהתכנסו כל משתתפי הסעודה, פתח רבי מאיר ואמר: 'כשהיה כאן הגאון הרב מצאנז, השמיע באוזנינו חידוש הלכתי, ואני השגתי עליו וסתרתי את דבריו. אחרי כן אמר לבניי שטעיתי בפירוש דברי התוספות, וכעת אני מודיע לכם שאכן, דברי הרב מצאנז נכונים ואני טעיתי. ואף שהרב מצאנז ביקש להעלים ממני את דבר טעותי, כדי שלא להכלימני, איך אתן לשקר לדחוק את רגלי האמת? לכן אומר אני דברים כהווייתם ומודה שטעות הייתה בידי".
הצדיק משינווה סיים את סיפורו ופנה אל שני המחותנים העומדים לפניו: "הסיפור מעורר שאלה גדולה על התנהגותם של בני הגאון מהר"ם א"ש. הלוא אבי ביקש מהם שלא לספר על הטעות לאביהם; למה אפוא מיהרו לגלות זאת לאביהם ולהעמידו על טעותו? טעויות מעין אלה קורות, ולמה לצער גאון ישיש כמותו ולגלות לו שטעה בהערתו?
"אלא שכל אלה היו אנשי אמת!", גבר קולו של הצדיק משינווה. "ואין הכוונה שדבקותם במידת האמת גברה על כבודו של אביהם ולכן היו מוכנים לצערו. לא ולא! הם ידעו שכאשר יעמידו את הדברים לאור האמת לא יצטער אביהם כלל, אלא ישמח שהטעות נתגלתה".
כעת הפנה את מבטו לעבר אבי החתן המיועד. "הכלה, בתו של ר' יעקב, היא נכדתם של אנשי אמת קדושים אלה. מוטב לוותר על הנדוניה כולה ובלבד לדבוק במשפחה שכזאת!".
התפעל החסיד ר' משה-אהרן למשמע הדברים, ומיד לחץ את ידו של המחותן והשניים הכריזו על השידוך בסימן טוב ובמזל טוב. | 
זמנים נוספים
שקיעה: 19:14
זריחה: 6:06
